ג. א. מור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ג. א. מור
תאריך לידה 4 בנובמבר 1873
תאריך פטירה 24 באוקטובר 1958
זרם פילוסופיה אנליטית
תחומי עניין לוגיקה, אתיקה, אפיסטמולוגיה, פילוסופיה של הלשון
הושפע מ גוטלוב פרגה
השפיע על לודוויג ויטגנשטיין, ברטראנד ראסל ג'ון אוסטין

ג'ורג' אדוארד מוּראנגלית: George Edward Moore;‏ 4 בנובמבר 1873 - 24 באוקטובר 1958) היה פילוסוף בריטי, ממייסדי הפילוסופיה האנליטית (לצידם של לודוויג ויטגנשטיין, ברטראנד ראסל וגוטלוב פרגה). תרם רבות לאתיקה, אפיסטמולוגיה ומטאפיזיקה.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מור נולד בשנת 1873 בפרוור של לונדון, חמישי מתוך שמונה ילדים. את השכלתו האקדמית קיבל בקיימברידג' (ראשית ב"טריניטי קולג'" ולאחר מכן באוניברסיטת קיימברידג'), שם החל להעמיק בפילוסופיה. הוא קיבל מלגה לאוניברסיטת קיימברידג' בעקבות מאמר שכתב על האתיקה של עמנואל קאנט. בשנת 1903, בגיל שלושים, פרסם את ספרו המפורסם ביותר, ה"הפרינקיפה אתיקה". שמונה שנים לאחר מכן חזר מור לאוניברסיטת קיימברידג' על מנת להרצות שם, ובשנת 1925 קיבל תואר פרופסור לפילוסופיה. הוא נשאר בתפקיד במשך 14 שנים, עד פרישתו בשנת 1939. מור מת בקיימברידג' בשנת 1958, והוא קבור שם.

מור היה נשוי, ושניים מבניו התפרסמו, האחד כמשורר (תימות'י מור) והשני כמלחין (ניקולס מור).

משנתו הפילוסופית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מור ידוע כמי שלקח את הלוגיקה האנליטית של פרגה וראסל, הרחיב אותה לתחומי האתיקה, וכך יצר את האתיקה האינטואיטיבית. הוא ידוע במיוחד בשל ספרו "הפרינקיפה אתיקה", מאמריו "הוכחה בדבר קיומו של עולם חיצוני" ו"הפרכת האידאליזם", והפרדוקס הקרוי על שמו.

אתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האתיקה של מור מתבססת, בראשיתה, בשלילת האתיקה הנטורליסטית, שעל פיה ניתן להגדיר את המושג "טוב" על פי תכונות שמאפייניות מעשים טובים. (הוא מכנה את טעות זו בשם "כשל נטורליסטי" מור מסכים עם הגישה הבסיסית, על פיה מטרת האתיקה היא לגלות איזה תכונות מאפייניות מעשים טובים, אולם הוא שולל את הגדרת המושג "מעשה טוב" על פי תכונות אלו. למשל, על פי מור, ניתן להגיד שמעשים שגורמים אושר הם מעשים טובים, ואפילו שכל המעשים הטובים גורמים אושר, אולם לא ניתן להגדיר את המושג "מעשה טוב" כ"מעשה שגורם אושר", שכן זהו ערבוב בין סיבה ותוצאה- המעשה גורם אושר בגלל שהוא מעשה טוב, ולא טוב בגלל שהוא גורם אושר.

את המושג "טוב" מגדיר מור באמצעות טיעון השאלה הפתוחה. על פי טיעון זה, כל ניסיון של הגדרת מושג אתי באמצעות מושגים שאינם אתיים נועדה לכישלון. ה"טוב" אינו מונח אבסלוטי הניתן להגדרה, אלא "אקסיומה לשונית". מטרת האתיקה אינה להגדיר את ה"טוב" אלא להגדיר מעשים ספציפיים כ"טובים" או "לא טובים", ולאחר מכן להגיע להכללות לגבי תכונות המאפיינות מעשים טובים. את הגדרתו של מעשה ספצפי כ"מעשה טוב" או לא מגלים באצעות מה שמור מכנה "אינטואיציה מוסרית". מור מדגיש שהכוונה אינה לאינטואיטיזם במובן המקובל של המושג, כמילה נרדפת לדאונטולוגיה, שמגדירה חובות מוסריות על פי אינטואיציה, ולא על פי תוצאותיהם.

על פי מור, חובתו הראשונה של העוסק באתיקה היא לשפוט את המעשה על פי השלכותיו, ולנסות לגלות את השלכות אלו באמצעות ניתוח אנליטי. אולם לאחר ניתוח תוצאות המעשה עדיין נשארת השאלה- מה מגדיר את התוצאות כ"טובות" או "רעות". לשאלה זו, על פי מור, אין תשובה אבסולוטית, והתשובה מוגדרת על ידי אינטואיציה. גישה זו, שלקוחה מגישתו התועלתנית של הנרי סידגוויק, מהווה את הבסיס לאתיקה אינטואיטיווית.

מטאפיזיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק מרכזי ביותר בפילוסופיה של מור הוא התנגדותו לאידאליזם ולסקפטיסיזם שרווחו בפילוסופיה האנגלית בתקופתו. לטענתו, הפילוסופיה הסקפטית צמחה על ידי הטלת ספק בהנחות יסוד כמו קיום ומציאות אובייקטיבית, אך קיבלה את הנחות היסוד של הלוגיקה, לגבי הסקת מסקנות וכדומה. על פי מור, אין סיבה להניח שהנחות היסוד שלהם נכונות יותר או פחות מאשר הנחות היסוד של הריאליזם, שכן יסודן (כמו יסודן של הנחות יסוד כמו "העולם קיים") באינטואיציה. על כן, מור תמך במה שכונה על ידו "ריאליזם של השכל הישר". (a "common sense" form of realism)

המחשה מפורסמת של ריאליזם זה: כשנתבקש להוכיח את קיומו של עולם חיצוני הרים מור את ידיו ואמר "זו יד אחת, וזו יד נוספת. מכאן שיש לפחות שני אובייקטים חיצוניים בעולם. מכאן נובע שעולם החיצוני קיים".

הפרדוקס של מור[עריכת קוד מקור | עריכה]

מור זכור גם כמי שהמציא פרדוקס מפורסם בפילוסופיה של הלשון המכונה, על שמו, "הפרדוקס של מור". הפרדוקס מדבר על אמירת משפטים כמו "יורד גשם, אבל אני לא מאמין שיורד גשם". הפרדוקס הוא בכך שמשפט זה יכול להיות נכון לגבי כל אדם מסוים (כל בן אדם יכול לטעות לגבי מזג האוויר), ואף על פי כן הוא הופך למגוחך ברגע שמישהו אומר אותו. כלומר, מישהו אומר שני משפטים שיכולים להיות נכונים כל אחד לחוד, והם אינם סותרים זה את זה, ואף על פי כן האמירה השלמה יוצאת בלתי אפשרית.

האמירה השפיעה רבות על לודוויג ויטגנשטיין והוא טען שזו התובנה הפילוסופית המרשימה ביותר של מור. אומרים שערב אחד, כשויטגנשטיין שמע את הפרדוקס לראשונה, הוא מיהר לביתו של מור, העיר אותו משנתו, ודרש שמור ירצה לו על הפרדוקס.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]