ד'ימי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

דִ'ימִי (ערבית: ذمي, תעתיק מדויק: דִ'מִּי, רבים: أهل الذمة, תעתיק מדויק: אַ‏הְל אלדִ'מָּה) הוא הכינוי לנתין לא מוסלמי של מדינה הנשלטת על פי חוקי האסלאם, השריעה. המעמד של "דימי", או "בן-חסות", כפי שנהוג לתרגמו, ניתן לבני הדתות המונותאיסטיות (בעיקר "עמי הספר", נוצרים ויהודים וכן בני הדת הזורואסטרית).

המלה ذِمَّة בערבית פירושה -

  • חָסוּת, הֲגָנָה שֶמַעֲנִיק הָאִסְלַאם ל-أَهْل الذِّمَّةِ
  • הִתְחַיְבוּת, עֲרֵבוּת
  • אַחֲרָיוּת
  • מַצְפּוּן

מגבלות על הד'מים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפועל הייתה שונות רבה ברמת אכיפת חוזה עומר לאורך ההיסטוריה המוסלמית. שליטים מוסלמים הנהיגו מדיניות שונה בהתאם לצרכיהם והשקפתם. היו שליטים שהפרו את חוזה עומר לרעה ורדפו באלימות דִ'מים, היו שליטים שאכפו את מגבלות חוזה עומר באדיקות והיו שליטים שהקלו עם הדִ'מים ונמנעו מלאכוף חלק מההגבלות עליהם. האפליה הדתית (אך לא גזעית) העומדת בבסיס הדִ'מי עודדה קבלה הדרגתית של האסלאם על ידי בני החסות באופן של "כיבוש תרבותי זוחל" במסגרת הגִ'האד (המאבק הדתי המוסלמי). העקרון הפוליטי המנחה של האסלאם בנוגע לאהל הדִ'מה הוא שלאחר כיבוש טריטוריות שהוגדרו על פי חלוקת העולם על פי האסלאם כדָ‏ארֻ אלְ-חָ‏רְבּ‏, התאסלמות של אוכלוסיית השטח הכבוש היא עניין של זמן, משום הכלתה באוכלוסיות מוסלמיות שיקיימו משטר אסלאמי, ולכן אין צורך בהקצאת משאבים רבים לשעבוד או התאסלמות בכפייה.

מעמד הדִ'מי התבלט בארץ ישראל בתקופת השלטון העות'מאני. כשבעולם המוסלמי יהודים ונוצרים "ירדו כרוכים יחדיו" וזכו להתייחסות משותפת בדין כבני חסות. כמו גם לרוב להתייחסות משותפת בפולמוסים הדתיים.‏[1]

בעולם הסוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תנאי עומר

החוקים המסדירים את מעמד בני החסות נקראים "תנאי עומר". לפי תנאי "חוזה עומר", הדִ'מי זכאי לביטחון אישי ורשאי לקיים את אמונתו בתמורה למס גולגולת מיוחד (שנקרא ה"ג'יזיה") ששילם ובכפוף למגבלות שהוטלו עליו. הדִ'מי לא היה רשאי לקיים טקסים דתיים בפומבי, להרחיב או לשפץ את בתי התפילה שלו או לשאת אשה מוסלמית. מגבלות נוספות שהוטלו על הדִ'מים מזמן לזמן נועדו להשפילם ולהבליט את נחיתותם לעומת המוסלמים. למשל: לבוש מיוחד, איסור רכיבה על סוס או גמל, איסור על בניית בתי תפילה שאינם מוסלמים אשר יהיו יותר גבוהים מהמסגדים המקומיים ואיסור על היהודים לתקוע בשופר ועל הנוצרים לצלצל בפעמוני כנסיות. (במקום פעמונים השתמשו הנוצרים בקורה שנקראה נאקוס).

בעולם השיעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – היהודים תחת האימפריה הספווית

השליטים המוסלמים המקומיים היו אחראים על החלת מעמד ודמי החסות במחוזותיהם. כשאם תנאים אלו הותנו והוחלו אז החסות עוברת מהמפר אותן ודמו מותר. אך אם התנאים לא הותנו ובן החסות עובר על אחד מהתנאים המדוברים האחרון יישפט לפי חוקי השריעה ללא איבוד הגנת החסות.‏[2]:

שבסיסם המשפטי מבוסס[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • קבלת המשפט המוסלמי.
  • תשלום ג'זיה כשהם מושפלים – "עד אשר יעלו את המס מרצון כשהם מושפלים" (סורה ט כט). חל על היהודים, נוצרים וזורואסטרים. אין לקחת דמי חסות מילדים טרם התבגרותם, חולי נפש או נשים. עבור עבדים גובים מהאדון וכן גובים מזקנים, עיוורים, בעלי מוגבלויות ועניים חסרי כל. הגביה מתבצעת לפי מספר נפשות או גודל קרקע ולפי מה שמחליט השליט; מה שהוא חושב שהד'מים יוכלו לשלם.
  • איסור לקיים יחסי אישות על נשים מוסלמיות.
  • איסור לשאת לאישה אישה מוסלמית.
  • איסור להדיח מוסלמים מדתם.
  • איסור על שדידת מוסלמים.
  • איסור לתת כורת גג לכופרים.
  • איסור לסייע לכופרים לנצח מוסלמים או להעביר מידע על מצב המוסלמים.
  • איסור להרוג גברים, נשים וילדים מוסלמים.
  • איסור לפרסם בפומבי את הדברים המותרים להם מתוקף דתם, ואין בהם נזק למוסלמים, ואסורים לפי השריעה. כמו אכילת חזיר או שתית יין.

שמקורם אינו ברור אך נתון להחלטת השליט אם להחילם‏[3][עריכת קוד מקור | עריכה]

  • איסור בניית מקומות פולחן חדשים, אך היתר לתקנם.
  • איסור הקמה מחדש של מקומות פולחן שנהרסו.
  • איסור להתפלל בקול רם או לצלצל בפעמונים לצורך קריאה לתפילות.
  • איסור בניית בתים גבוהים ואף באותו הגובה אלא יותר נמוך, משל השכנים המוסלמים, או משל המוסלמים הגרים בחלקים אחרים של אותו הבית.
  • חובת לבישת ביגוד שונה משל המוסלמים; יהודים צהוב ונוצרים שחור או כחול כהה. נוצרים לובשים חגורות צבעוניות למותניהם ויהודים תופרים פיסת משי בצבע שונה על חזית בגדיהם. גם על הנשים להתלבש באופן שונה מהנשים המוסלמיות *בין אם באותו האופן כפי שצוין לעיל או באופן שונה.
  • חובת נעילת נעליים שונות בצבען בכל נעל.
  • בעת ביקור במרחצאות חובה לענוד טבעת ברזל/עופרת/נחושת ולקשור פעמון לרגל, על-מנת שיזהו שאינם מוסלמים.
  • איסור רכיבה על סוסים ערביים או סוסים בכלל אלא רק על חמורים ופרדות.
  • איסור רכיבה בעזרת אוכפים אלא רק בעזרת אוכפי משא וכששתי הרגלים מכוונות לצד יחיד.
  • איסור אחזקה ונשיאת נשק.

נתונים להחלטת השליט אם להחילם[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אם פוגע באסלאם; פגיעה באל, הנביא מוחמד או אחד מהאימאמים הנעלים; חובה להרגו כל עוד לא יגרם מכך נזק.
  • אין לידע מראש את הד'מים על גובה הג'זיה על-מנת שיחיו לאורך השנה במצב של פחד וחרדה, כשרק ברגע הגבייה יודע לו הסכום; מבקשים ממנו לספור את הכסף עד שהמוסלמים יגידו די. יש האומרים כי בזמן הגביה עליו גם להרכין את ראשו וצריך למשוך את זקנו ולסטור ללחיו.
  • ברחוב משותף למוסלמים ולא-מוסלמים על הלא-מוסלמים ללכת רק בצידי הרחוב ולא במרכזו.
  • איסור להיכנס למים במרחצאות הציבורים בעת שמוסלמי רוחץ בהם.
  • בעת פגישה עם מוסלמי חל איסור לשבת על דבר גבוה יותר מהמוסלמי, שעל הלא-מוסלמי להקדים בברכתו את המוסלמי כשהמוסלמי מברכים בחזרה רק ב"עליך".
  • מוסלמים אינם צריכים להתרועע עם לא-מוסלמים ולחלוק עמם את יצועם.
  • אסור למוסלמים לקבל מלא-מוסלמים מזון שבא עם לא-מוסלמים במגע כמו חומרים מזוקקים ושמנים שלא ניתן לטהרם. בגדים שהתקבלו רטובים יש להשרות במים לאחר רכישתם.
  • אין לקחת מלא-מוסלמים בשר או דברי עור (כמו נעליים) שטהרתם קשורה בשחיטה כשרה לפי חוקי האסלאם. בנוסף לנוזלים שנשתמרו בכלי קיבול מעור.
  • איסור לצאת בימי גשם או שלג מחוץ לבית מחשש להעברת הטומאה למוסלמים.
  • אם מוסלמי שומע לא-מוסלמי מעליב או לועז למוסלמי עליו לעצור אותו ולהענישו.
  • אסור שימצא מצב בו לא-מוסלמי נמצא בעמדה סמכותית מעל מוסלמים, אך יש גם למנוע ממוסלמים לגלות נגדם יחס מעליב.
  • אם פורץ מאבק משפטי בין מוסלמי ולא-מוסלמי על המשפט להתקיים לפי חוקי השריעה בבית דין מוסלמי.
  • במאבק משפטי בין שתי לא-מוסלמים על השופט המוסלמי להחליט באיזה בית דין יש לשפוט אותם, ויש עדיפות לבית-דין מוסלמי.

רעיון בני החסות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבו יוסף אלאצארי בספרו "כתאב אלח'ראג'" כתב כי בני החסות הם בני החסות של הנביא עצמו, ותפקידו של החליף הוא לדאוג לשלומם בהתאם לזכויותיהם תחת תנאי עומר ( שלא ייעשקו, ייפגעו ושלא יגבה מהם מס מעל יכולותיהם ובניגוד למותר). במכתב שהעלה על-פי המסורת עומר בן אל-ח'טאב לאחד מנציביו, אבו עוביידה בן אל-ג'ראח, כתב כי יש להשאיר את האדמות בידי התושבים הכבושים, אלו הנמנים בין עמי הספר, ולתת להם לעבדה. שכן הם בקיאים בעבודות אלו יותר, וכי יש רק לקחת מהם מס כזה שהם יוכלו לשאת בו כשהמס יתחלק בין המוסלמים. הוא מבקש לא לראות בלא-מוסלמים כשלל ולקחת אותם כעבדים, כי במקרה הזה לא יישאר דבר ואיש להרוויח מעמלו למוסלמים בדורות הבאים. ואילו אם ישאירו אותם דורות שלמים המוסלמים ייהנו מעמלם. לאור זאת יש למנוע את לקיחתם כעבדים, את עשיקתם, שדידתם או פגיעה ברכושם. אלא רק לפי המותר, תוך הקפדת השמירה על התנאים שניתנו להם.‏[1]

מחמד באקר בן מחמד תקי אלמג'לסי החזיק בדעה כי מעמד החסות נתן ליהודים ולנוצרים את האפשרות לחיות בין מהמוסלמים, ללמוד מהם ולהמיר את עקשנותם הדתית לאסלאם (בדומה לגישה הנוצרית ביזנטית).‏[2]

ד'מים ככופרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי אבו חאמד מוחמד אלגזאלי יש שני סוגי כופרים:

  • ד'מי- אלו החיים בחסות האסלאם ועליהם יש להגן בחסות האסלאם בתנאי שהם עומדים בתנאי החסות ומשלמים את הג'זיה: " אין לפגוע בו אלא על ידי הפניית העורף לו והבוז לו, על ידי דחיקתו לצדי הדרך וההימנעות מלפתוח לו לשלום". יש להימנע במיוחד מקיום יחסי סחר ועסקים, מגע יום-יומי. התיידדות עמו היא בגדר מעשה שנוא בעיני אללה ונוגע בתחום האסור.
  • חרבי- אלו שלא חיים תחת חסות האסלאם אלא בצל שלטון זר, כשמצווה על האסלאם למגרו.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 חוה לצרוס-יפה, מבוא. בתוך: חוה לצרוס-יפה. 1996. סופרים מוסלמים על יהודים ויהדות; היהודים בקרב שכניהם המוסלמים. מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל: ירושלים. עמ' 7-21.
  2. ^ 2.0 2.1 ורה באש-מורין, רסאלה-י צואעק אליהוד (מסכת מכת הברק נגד היהודים)- מחמד באקר בן מחמד תקי אלמג'לסי. בתוך: חוה לצרוס-יפה. 1996. סופרים מוסלמים על יהודים ויהדות; היהודים בקרב שכניהם המוסלמים. מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל: ירושלים. עמ' 171-182.
  3. ^ מקורם ברור מתנאי עומר, אולם במקרה זה נמנעו מלציין את מקורן המשויך לתנאי עומר לאור האיבה השיעית כלפי החליף עומר.