דאגלס פיית'

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דאגלס פיית'

דאגלס פיית' (Douglas J. Feith; נולד ב-16 ביולי 1953) הוא יהודי-אמריקאי נאו-קונסרבטיבי פרו ישראלי. היה תת-מזכיר ההגנה לענייני מדיניות בממשל הנשיא ג'ורג' בוש (הבן), מיולי 2001 עד אוגוסט 2005, פרופסור למדיניות ביטחון לאומי באוניברסיטת ג'ורג'טאון בין 2005 ל-2007 וכיום הוא חבר בכיר במספר גופי חשיבה שמרנים ידועים כמו מכון הדסון ואחרים.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיית' נולד וגדל בפילדלפיה, אחד משלושת ילדיהם של זוג יהודים יוצאי פולין, חברי בית"ר פולין, שניצלו מהשואה והגיעו לארצות הברית לאחר מלחמת העולם השנייה. ההורים ושבעת האחים והאחיות של אביו של פיית', לא ניצלו. כבר האב היה חבר במפלגה הרפובליקנית והבן המשיך בעקבותיו. פיית' למד וקיבל תואר ראשון בהצטיינות באוניברסיטת הרווארד והמשיך לדוקטורט, שוב בהצטיינות, בבית הספר למשפטים באוניברסיטת ג'ורג'טאון. מורהו בהרווארד ריצ'רד פייפס היה זה שהכניסו ב-1981 לממשל נשיא ארצות הברית רונלד רייגן, כחבר במועצה לביטחון לאומי, המתמחה בענייני המזרח התיכון תחת פייפס. ב-1982 הוא עבר לפנטגון, כיועץ מיוחד לריצ'רד פרל עוזר שר ההגנה דאז קספר ויינברגר וב-1984 מונה לסגן עוזר מזכיר ההגנה לניהול מדיניות. ב-1986, כשעזב את מישרתו בממשל קיבל את המדליה האזרחית החשובה ביותר שמעניק משרד ההגנה האמריקאי.

במשך למעלה מעשור לאחר מכן ניהל משרד עורכי דין ולוביסט, בין השאר למען ישראל וביולי 2001 מונה לתת מזכיר ההגנה לענייני מדיניות בממשל ג'ורג' בוש (הבן), במקום וולטר סלוקומב. באוגוסט 2005 התפטר מהממשל ומונה לפרופסור למדיניות ביטחון לאומי באוניברסיטת ג'ורג'טאון, תפקיד בו כיהן בין 2005 ל-2007. מאז הוא חבר בגופי חשיבה שמרנים שונים, בראשם מכון הדסון. בנוסף לכך הוא גם חבר "המכון היהודי לענייני ביטחון לאומי" (JINSA), המנסה לקדם ברית אסטרטגית בין ארצות הברית לישראל, ושורה נוספת של ארגונים וגופי חשיבה דומים.

פיית' נשוי, אב לארבעה וגר כיום בבת'סדה, מרילנד.

תפקודו כתת-מזכיר לשר ההגנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיית' היה מקורב לקבוצת נאו-קונסרבטיבים בממשל בוש, שהידועים שבהם הם פול וולפוביץ וריצ'רד פרל (בדרך מקרה, שלושת האישים הללו יהודים, למרות שקבוצת הניאו קונסרבטיבים בממשל בוש לא כללה רק יהודים). קבוצה זו נחשבת לאחד הגורמים שקידמו ודחפו את הפלישה האמריקאית לעיראק ב-2003. אחד מתפקידיו החשובים הראשונים היה ליצור ולעמוד בראשו של "המשרד לתוכניות מיוחדות" ("Office of Special Plans"). תפקידו של גוף זה היה לעבור על מודיעין גלמי, ללא הסינון של גופי המודיעין השונים (בעיקר ה-CIA), ולהזרים מידע גלמי זה למקבלי ההחלטות, בעיקר שר ההגנה דונלד ראמספלד, סגן הנשיא דיק צ'ייני, והנשיא בוש עצמו. המידע הגולמי שמשרד זה הזרים למקבלי ההחלטות כלל פרטים רבים שהוכחו כמוטעים, כולל מידע שסוכנות הביון המרכזית עצמה טענה בתוקף שאינו מבוסס, בעיקר בנוגע לקשרים בין עיראק לארגון אל-קאעידה, ופרטים לגבי נשק להשמדה המונית בעיראק. כמו כן הקים ועמד בראש "המשרד להשפעה אסטרטגית" (Office of Strategic Influence), גוף שתפקידו היה להחדיר תעמולה לעיתונות של מדינות זרות (החוק אוסר על משרד ההגנה האמריקאי לעסוק בתעמולה בתוך ארצות הברית‏[1].

על תפקודו של פיית' במשרד ההגנה האמריקאי בין 2001 ל-2005 נמתחה ביקורת רבה. גנרל תומי פרנקס, מי שהיה מפקד הכוחות האמריקאים בפלישה האמריקאית לאפגניסטן ב-2001, ואחר כך מפקד הפלישה האמריקאית לעיראק ב-2003, אמר על פיית' שהוא "הכי טמבל בכל הפלנטה" ("the dumbest fucking guy on the planet.")‏[2][3]. מבקר משרד ההגנה האמריקאי פרסם ב-2007 דו"ח שתיאר את פעילות "המשרד לתוכניות מיוחדות" בראשות פיית', ומתח עליו ביקורת קשה‏[4].

כתיבתו ודעותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיית' מרבה לכתוב מאמרי דעה, בעיקר בוול סטריט ג'ורנל, קומנטרי, וניו ריפבליק, אף כי מאמריו הופיעו גם על במות אחרות. ספרו הידוע ביותר הוא War and Decision ("מלחמה והחלטה") (הוצאת הארפר וקולינס - 2008), העוסק בשנים הראשונות (2001–2004) של המלחמה האמריקאית בטרור באפגניסטן ובעיראק. הנרי קיסינג'ר כתב על ספר זה כי זהו "התיאור החכם ביותר והמלא ביותר של תהליך המחשבה בפנטגון לפני ובמהלך השלבים הראשונים של המלחמה בעיראק. הספר גם זכה בשבחי מבקרים נוספים, אך העיתונים הגדולים נמנעו מלהתייחס אליו ולפרסם ביקורות, ולכן לא קיבל תהודה גדולה. פיית' הודיע שכל ההכנסות מהספר ייתרמו לקרנות שעוסקות בחיילים משוחררים, אף כי לא ציין באילו קרנות בדיוק מדובר.

פיית' גם השתתף עם רפאל ישראלי בכתיבת הספר "הסכנה שבמדינה הפלסטינית" ועם אורי רענן בכתיבת הספר "ההידרה של הטבח: הקשר הבינלאומי של הטירור". בנוסף, הוא גם היה עורך-שותף של הספר "הלגיטימיות של ישראל בחוק ובהיסטוריה".

פיית' דוגל במדיניות חוץ של "שלום מתוך כוח" ובמסגרת זו התנגד למשל ל"דטאנט" בין ארצות הברית לברית המועצות ובאמצע שנות התשעים של המאה העשרים התנגד להסכמי אוסלו. בהקשר זה הוא היה אחד מ-18 החברים המייסדים של ארגון "ירושלים אחת", שהוקם במטרה להתנגד להסכמי אוסלו ולשמור על ירושלים המאוחדת בירת ישראל. הוא הציע לישראל, יחד עם ריצ'רד פרל מורהו ואחרים, לעבור מנסיונות כושלים להגיע לשלום כולל עם שכנותיה, למטרה בת השגה הרבה יותר לדעתו - כינון מאזן כוחות אסטרטגי מול אויביה. בתחומי פנים הציע לישראל להימנע מקבלת כל סיוע כלכלי מארצות הברית, משום שזה דווקא יחזק את כלכלתה, לדעתו.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ New Pentagon office to spearhead information war כתבה מ-2002 ב-CNN שעוסקת במשרד
  2. ^ תומאס ריקס, 2007: "פיאסקו: ההרפתקה הצבאית האמריקאית בעיראק". הוצאת פינגווין, ISBN:0-14-303891-5
  3. ^ רוברט וודוורד, State Of Denial, הוצאת סיימון ושוסטר, 2006, ISBN:0-7432-7223-4
  4. ^ תקציר הדו"ח: [1]. בין השאר הדו"ח אומר אנו מאמינים שפעילות המשרד הייתה בלתי תקינה ("inappropriate"). הדו"ח נמנע מלנקוט המלצות אופרטיביות, בעיקר משום שהפעילות ה"בלתי תקינה" כבר לא התקיימה בזמן פרסום הדו"ח)