דבורה ברלינר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דבורה ברלינר
לידה 15 ביוני 1947 (בת 76)
בריטניהבריטניה פלשתינה (א"י)
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה אוניברסיטת תל אביב
השתייכות
תפקידים בולטים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

דבורה ברלינר (נולדה ב־15 ביוני 1947) היא שופטת בדימוס. כיהנה כנשיאת בית המשפט המחוזי בתל אביב, ובשנים 2006–2007 כשופטת בפועל בבית המשפט העליון. עמדה בראש ועדת החקירה הממלכתית לחקר אסון הר מירון.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברלינר נולדה בישראל בשנת 1947. בשנת 1965 היא סיימה את לימודיה התיכוניים בבית הספר "צייטלין" בתל אביב. עם סיום לימודיה התיכוניים שירתה כמורה ביישובי ספר במסגרת שירות לאומי עד לשנת 1966[1].

עם סיום שירותה בשירות הלאומי החלה ללמוד משפטים באוניברסיטת תל אביב. כשקיבלה את התואר הראשון בשנת 1971, החלה להתמחות בבית משפט השלום בפתח תקווה ובפרקליטות מחוז תל אביב[1]. ב־1977 השלימה לימודי תואר שני במשפטים באוניברסיטת תל אביב[1].

לימדה שנים באוניברסיטה ובמכללות.

בפרקליטות המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1972 הוסמכה כעורכת־דין והחלה לעבוד בפרקליטות מחוז תל אביב כתובעת. בשנת 1975 הייתה שותפה בצוות התביעה במשפטו של מיכאל צור[2]. בשנת 1978 כיהנה כסגן בכיר לפרקליט מחוז תל אביב[3].

במערכת השיפוט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספטמבר 1984 מונתה לשופטת בבית משפט השלום בתל אביב–יפו[4]. בדצמבר 1991 מונתה לכהונה בבית המשפט המחוזי בעיר, וכעבור 12 שנה, בספטמבר 2003, מונתה לתפקיד סגנית נשיא שם[1].

באוגוסט 2004 נכלל שמה ברשימת המועמדים לשיפוט בבית המשפט העליון. חבר הכנסת שאול יהלום, חבר בוועדה לבחירת שופטים, פעל למינויה לכהונת קבע ובתמורה הצטרף לתומכים במינוי השופטת עדנה ארבל לעליון, אולם הסיכומים שהשיג בנושא זה לא החזיקו מעמד כשהתחלפו שרי המשפטים.

ביוני 2006 מונתה, לצד השופט דוד חשין, לכהן כשופטת בפועל בבית המשפט העליון לתקופה של חצי שנה. בדצמבר 2006 הוארכה הכהונה הזמנית בשלושה חודשים נוספים.

בין מאי 2009 למאי 2016 כיהנה כנשיאת בית המשפט המחוזי בתל אביב. לאחר תום הכהונה הוסיפה לכהן, כשופטת בכירה[1], כאב"ד בהרכב שדן בערעורים פליליים.

לאחר פרישתה מכס השיפוט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפברואר 2022 מונתה בידי נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות לעמוד בראש ועדת החקירה הממלכתית לחקר אסון הר מירון, במקומה של נשיאת העליון בדימוס מרים נאור שנפטרה במהלך עבודת הוועדה[5]. הוועדה פרסמה דו"ח ביניים ושלחה מכתבי אזהרה למעורבים אחדים,[6] ובמרץ 2024 הגישה את מסקונותיה, בהן הטלת אחריות אישית על נתניהו שידע, או שהיה עליו לדעת, כי אתר קבר הרשב"י במירון מטופל במשך שנים בצורה לקויה, שעלולה ליצור סיכון למשתתפים וכי הוא לא פעל כמצופה מראש ממשלה. כן צויין שאמיר אוחנה שהיה השר לבטחון פנים היה מודע לסכנות ולא פעל. הוועדה הטילה אחריות אישית גם על הרב יעקב אביטן, שמעון לביא וקובי שבתאי.[7]

פועלה השיפוטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך כהונתה כשופטת הכריעה ברלינר במשפטים מתוקשרים של אישי ציבור וכן במשפטי צווארון לבן. היא דחתה את ערעורו של השר לשעבר סאלח טריף שהורשע במתן שוחד, במרמה ובהפרת אמונים, ובהחלטתה ציינה כי "צר לי כי מי שהיה שר במדינת ישראל, נכשל בביצוע עבירות מכוערות אלה". היא פסקה כי איומים שנשלחו בדואר האלקטרוני לחבר הכנסת טומי לפיד אינם מהווים הטרדה לפי חוק הבזק. משפט מתוקשר נוסף בו שפטה הוא המשפט בו דחתה בקשה לחלופת מעצר לטלי פחימה, שהורשעה בין השאר בסיוע לאויב בשעת מלחמה, וקבעה שהיא מהווה "גורם סיכון". ברלינר ישבה בהרכב הערעור של מרגלית הר־שפי וגרסה בדעת מיעוט שיש לזכותה מאי מניעת פשע.

ברלינר ישבה בהרכב שדן בערעור של הפרקליט הצבאי הראשי נגד ההחלטה שלא לשלול את דרגותיו של האלוף במיל' יצחק מרדכי, ולצורך כך קבלה דרגת אלוף זמנית, והייתה לאשה הראשונה בתולדות צה"ל שקבלה דרגת אלוף, אף על פי שמעולם לא שרתה בצה"ל.[8]

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתה, דפנה ברלינר, עובדת במחלקה הפלילית של פרקליטות המדינה. ברלינר מקיימת אורח חיים דתי.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא דבורה ברלינר בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]