דבורה נצר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דבורה נצר
Nezer dvora.jpg
תאריך לידה 1 במאי 1897
תאריך עלייה 1925
תאריך פטירה 4 בינואר 1989
כנסות 1 - 6
סיעה מפא"י
תפקידים בולטים

דבורה נצר (נוסוביסצקי) (1 במאי 1897, רוסיה4 בינואר 1989, תל אביב) חברת כנסת (סיעת מפא"י) בכנסת הראשונה. פעילה ציונית ברוסיה ואסירת ציון, בארץ מראשוני העיר תל אביב, אשת חינוך, מורה ומנהלת, פעילה במועצת הפועלות וממייסדות ארגון אמהות עובדות.

ילדות ונעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולדה ב-1 במאי 1897 בשם ורה, בעיירה הקטנה מנה, פלך צ'רניגוב ברוסיה, לאביה שמעון ליב דיסקין ולאמה פסיה בת ברוך. אביה היה רב וציוני, שעסק במדעי היהדות והיה מלמד עברית בחדר מתוקן שהקים בביתו. בת בכורה לשבעה אחים. כילדה למדה עם אחיה בחדר של אביה, שהקפיד שתלמד עברית[1]. כשהייתה כבת עשר למדה באופן פרטי לקראת לימודים בגימנסיה. בגיל ארבע עשרה החלה את לימודיה בגימנסיה בקונושופ, אותם סיימה בהצטיינות. החל מגיל שש עשרה למדה בצ'רניגוב לימודים עצמאיים לתעודת בגרות. לאורך השנים סייעה כלכלית למשפחתה כשלימדה שעורים פרטיים. בשנת 1917 והיא בת עשרים התקבלה ללימודי רפואה באוניברסיטת יקטרינוסלב. כעבור שנתיים הפסיקה את לימודיה והחלה ללמד בתיכון בסוסניצה וקיבלה תעודת הוראה. ביוני 1920 נישאה לשרגא (פייבל) נוסוביצקי, פעיל בקואופרציה, מנהל מחוז כלכלי מטעם המשטר הסוציאליסטי ופעיל במפלגת פועלי ציון. בשנת 1920 חזרה ללמוד באוניברסיטת יקטרינוסלב וסיימה לימודי ביולוגיה במכון הביולוגי בחרקוב[2]. הקימה בית ספר ערב לנוער עובד, בו למדו בחורים ובחורות יהודים שעבדו כשוליות בבתי מלאכה שונים. בבית הספר למדו עברית ועברו הכשרה לעבודה ציונית סוציאליסטית‏[3]. בין השנים 1920 ל-1924 הייתה פעילה בתנועת החלוץ, במפלגת צעירי ציון ואחר כך בצ.ס. (התנועה הציונית הסוציאליסטית) והדריכה בני נוער. בין השנים 1921-1922 התגוררו בסוסניצה, שם נאסרה פעמיים על פעילותה הציונית. בפעם ראשונה בשנת 1921, והיא בחודש הששי להריונה, ובפעם השנייה בשנת 1922, אז נאסרה עם בנה משה שנולד בינואר 1922. משנת 1923 חיו בסנסובק, אז נאסרה שוב עם בעלה בגלל כרוז שקרא לפעילות ציונית. בעקבות מעצרם עברו למוסקבה שם בתור חברה בהחלוץ והוזמנה להשתתף בקורס מיוחד שהקים דן פינס בו הכשירו קבוצת חלוצים להוראה בישראל[2]. בשנת 1923, כשהתקיימה תערוכה חקלאית עולמית במוסקבה, הכירה את דוד בן-גוריון וקיבלה אישור עלייה לגדוד העבודה. כשגדל בנה, דרשה מהחלוץ אישור רישיון עלייה בעבורו. חברי המפלגה העדיפו שתמשיך להדריך את הנוער. היא פנתה לזיאמה אהרונוביץ (זלמן ארן) והסבירה שהיא רוצה לגדל ולחנך את בנה בארץ ישראל. נימוק זה הכריע, והיא קיבלה רישיון עלייה‏[3].

מורה ומנהלת בית ספר ערב בתל אביב[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-3 במאי 1925 הגיעה ארצה באנייה צ'צ'רין יחד עם בנה, בעלה וכ-60 חלוצים וחלוצות, כחלק מהעלייה הרביעית. הם נשלחו לגדוד העבודה אך התנאים הפיזיים לא התאימו למשפחה עם ילד, והם קיבלו סידור עבודה בתל אביב. הוא נרשם ללשכת העבודה, היא עבדה ככובסת ומבשלת לבני החלוצים שעבדו בבניין. בשנת 1929 הגיעו הוריה ארצה. אביה כיהן בארץ כרב ובשנת 1939 נפטר. אמה הייתה עסקנית ציבורית בפעולות צדקה בתל אביב. בשנת 1932 נולדה הבת רנה. בשנת 1948, על פי הנחייתו של בן-גוריון לפיה בעלי הדרגות הגבוהות בצה"ל יישאו שם עברי, החליף בנה משה, שהיה אז קצין בכיר, את שם משפחתו לשם נצר ובעקבותיו עשו זאת יתר בני המשפחה‏[4]. בעקבות פנייתה של רחל כצנלסון שזר החלה ללמד בבית ספר ערב לנערים עובדים בשכונת נווה צדק בתל אביב. כעבור מספר שנים גדל מספר התלמידים והתלמידות בבית הספר והיא הפכה למנהלת. היא ראתה חשיבות רבה בעצם קיומו של בית הספר, וראתה בתלמידיו את דור ההמשך של פועלי העיר שחייבים בהשכלה יסודית. במהלך היום עבדו התלמידים בבתי מלאכה קטנים ובבתי מסחר. לעתים איתרה בני נוער ברחובות נווה צדק ונווה שלום ובהמשך גם מכרם התימנים, שכונת שפירא ובנווה שאנן והביאה אותם לבית הספר. אחרים הופנו לבית הספר על ידי פעילי הסתדרות הנוער העובד. בית הספר התרחב ונוספו לו סניפים בשכונות אחרות בתל אביב, אז הוקם ארגון ארצי של מורי ומורות בתי הספר של הנוער העובד, שכלל ועדה פדגוגית ופיקוח שעיבדה תוכנית לימודים מותאמת, לפיה כל שיעור יעמוד בפני עצמו, שכן לא ידעו האם הילד שביקר בבית הספר באותו הערב אכן יגיע ללימודים גם למחרת. מאוחר יותר, עם קבלת חוק הגנת הנוער העובד מטעם ממשל המנדט וקביעת שעות העבודה לנוער, התרחבה המסגרת הלימודית. התלמידים השתתפו בגדנ"ע, בשיעורי מלאכת יד, ארגנו נשפי סיום והשתתפו במקהלת תלמידים. עם דרישתם של תלמידים שהצטיינו להמשיך לימודיהם הוקם בית ספר תיכון ערב, בו לימדו המורים בהתנדבות, עד שהוקמה הגימנסיה ערב לנוער עובד. מרכז בית הספר עבר לבית החינוך ברחוב בצלאל (היום גן מאיר) ונוספו לו סניפים בשכונות אחרות בתל אביב. דבורה נצר לימדה בבית ספר וניהלה אותו במשך עשרים וארבע שנה, עד שנת 1949[3]. ביתם של דבורה ושרגא נצר ברחוב לוי יצחק 9 תל אביב היה למקום מפגש חברתי של מנהיגים רבים. בין הידועים נכללו יצחק נבון, פנחס לבון, דוד בן-גוריון וגם שמעון פרס, שבעידודה הצטרף לתנועת הנוער העובד ונשאר בקשר עם המשפחה לאורך השנים ויצחק רבין שהיה חברו הקרוב של בנה‏[4].

פעילות ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1926 נבחרה לחברה במזכירות מועצת פועלי תל אביב. עם פרוץ המאורעות ב-1929 ואחר כך המרד הערבי ב-1936 ריכזה פעילויות סיוע שונות לתושבי השכונות ביפו. בשנת 1937 הייתה חברה במשלחת הישראלית אל הקונגרס הציוני ה-20 בציריך. עם הקמת המדינה ומיסוד הגופים בה הייתה חברה ופעילה בארגונים רבים, ביניהם האיגוד לשירותים סוציאליים, הוועד המפקח על קופת חולים כללית, הועד הארצי למען החייל, בהנהלת משען, במרכז מפא"י, במזכירות מועצת הפועלות וככותבת בדבר הפועלת[2].

הקמת ארגון אמהות עובדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבודתה בבית ספר אפשרה לה לגדל את שני ילדיה וגם לעסוק בצרכי התנועה, אך לא כל האמהות יכלו לעשות זאת, והתעורר צורך להקים מוסד לילדים שאימותיהן עבדו מחוץ לבית. בשעה שקמו שכונות הפועלים בצפון העיר הוקם ארגון אימהות עובדות שם. הריכוז הגאוגרפי הקל על הארגון בראשית דרכו שפעל למען עזרה הדדית של נשים בטיפול ובחינוך ילדים והקמת בית החינוך בצפון העיר, כיום בית הספר גורדון. בהמשך עסקו חברות הארגון בסיוע לאימהות במילוי תפקידים כפועלות ושכירות עם תפקידן כאימהות. בנוסף, פעל הארגון להכרה באימהות שעובדות במשק ביתן כנשים עובדות. בתקופות של קליטת עלייה היווה הארגון משענת בעלת חשיבות, על ידי יצירת הוי חברתי של מיזוג גלויות, שילוב נשים במעגל העבודה, והכרשתן המקצועית. חברות הארגון ראו חשיבות רבה בהקניית השפה העברית לאמהות שהיו חדשות בארץ, כדי שיוכלו לתפקד כאימהות מעורבות בחיי החברה בכלל ובחיי הילד והמשפחה בפרט. דבורה נצר האמינה שהאישה קובעת את מעמדה בחברה בהצבת עובדות בשטח, ולא במאבקים:

Cquote2.svg

גם האישה, על ידי עבודתה, פעילותה, הפכה לשותף נאמן לכוח יוצר וקובע ולפי זה תפס וגם התקדם קביעת מעמדו בחברה וכעת במדינה‏[3]

Cquote3.svg

. בדברים שנשאה בישיבת מועצת הפועלות בינואר 1937 אמרה: "גם הן פועלות. אמנם איננו עובדות עבודה שכירה המשלמת, כי אם בונות את משפחת העובד"‏[5]. החל משנת 1932 נבחרה למזכירת הארגון ונשארה בתפקידה עד למלחמת ששת הימים[3].

כחברת כנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

דבורה נצר כיהנה כחברת כנסת בסיעת מפא"י מהכנסת הראשונה ועד תום פעילות הכנסת השישית בשנת 1969. לאורך השנים הייתה חברה בוועדות שונות: ועדת השירותים הציבוריים (1949-1969), ועדת החינוך והתרבות (1949-1969), ועדה משותפת נגד פעילות המיסיון (1951-1955), ועדת חוקה, חוק ומשפט (1959-1961), ועדת החוץ והביטחון (1959-1961), חברה בועדת הכנסת (1955-1969) ויו"ר ועדה זו(1961-1965), חברה בוועדה מיוחדת לבדיקת מבנה החינוך היסודי והעל-יסודי בישראל(1965-1969). בכנסת השישית כיהנה גם כסגנית יו"ר הכנסת[6]. היא ראתה פעילותה בכנסת כשליחת העיר תל אביב, מפלגתה וכשליחות חינוכית. כבר בראשית דרכה במשכן פעלה להקמת מחלקות סוציאליות. יחד עם מרדכי נמיר, פרץ ברנשטיין וישראל רוקח קידמה במסגרת ועדת החינוך את הכרת בית הספר לכלכלה ומשפט והמכון הביולוגי ובכך קידמה את הקמתה של אוניברסיטת תל אביב. בין החוקים שקידמה וחוקקה היו חוק הגנת הנוער, חוק איסור תעסוקת ילדים, חוק לימוד חובה חינם ובתוך כך הכרה בבתי ספר של נערים עובדים במסגרת חוק לימוד חובה, חוק פיקוח על מוסדות פרטיים ועוד‏[7]. בנוסף, פעלה בוועדה שבדקה את שאלת ילדי תימן. בעקבות פרשת לבון נמנתה עם חברי הכנסת שנשארו במפא"י ולא פרשו ממנה בהנהגת בן-גוריון[4]. במהלך כהונתו של הנשיא זלמן שזר התקבלה לראשונה החלטת ועדת הכנסת למנות לו ממלא מקום מבין סגני יושב ראש הכנסת, וזאת במקרה של היעדרות משותפת של הנשיא ויו"ר הכנסת מהמדינה‏[8]. היא הייתה הראשונה להיבחר למעמד זה וכיהנה בתפקיד נשיאת המדינה למשך יממה בנובמבר 1968.

גישתה למעמד האישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפקידה כסגנית יושב ראש הכנסת סגר מעגל בחייה והיווה ביטוי לאמונתה הגדולה בשוויון בין המינים ומתן הזדמנות השווה לנשים ולגברים. בילדותה נהגה להאזין לשיעורי אביה בחדר המתוקן דרך דלת המטבח בביתם. בתום אחד השיעורים ניגשה לאביה ופתרה בפניו תרגיל שיתר התלמידים התקשו בו, ואביה השיב לה בהתרגשות "דבוירלה דבוירלה, אם היית בן, בטח היית ראש ישיבה". כשפתחה את הישיבה הראשונה בכנסת כיושבת ראש, לאחר שהלמה בפטיש שלוש פעמים, אמרה בהלצה: "אבא אני ראש ישיבה"‏[4]. בכנס לחברות "יחדיו" שהתקיים ב-30 בספטמבר 1969 כחודשיים לפני שסיימה את כהונתה כחברת כנסת, נשאה דברים במליאה אודות מעמד האישה. היא ציינה את החשיבות של האישה בעיצוב דמותה של ישראל:

Cquote2.svg

אין כעת חברה בוועדת חוץ ובטחון [...] עד הכנסת השישית היתה חברה קבועה בועדת חוץ ובטחון. היתה זו בבה אידלסון. בודאי הדיון נפגע, לא למהותו, אבל משקלו בלי שום ספק נפגע. יש הרבה בעיות שרק חברה ואשה יכולה להבין בענייני חוץ ובטחון, בענייני שירותי בטחון [...] אנחנו במספר קטן של חברות ובמספר קטן של חברות בתנועת העבודה הטבענו את חותמנו גם בדמות, גם בחיים החברתיים. החברות משתתפות בהנהלות הסיעות של מפלגותיהן. יש חברות מנהלות את הסיעות ומשתתפות בהנהלות הקואליציות באופן פעיל...‏[9]

Cquote3.svg

בשנת 1969, והיא כבת 72, החליטה לא להתמודד לכנסת השביעית מפני שהאמינה שיש לתת את ההזדמנות לדור הצעיר ממנה‏[10]. מאז המשיכה להיות מעורבת בפעילות ארגון אמהות עובדות ואחר כך נעמ"ת וכן המשיכה בפעילות במחוז תל אביב של מפלגת העבודה וכחברת מרכז המפלגה‏[2]. בשנת 1986 קיבלה את אות יקירת העיר תל אביב. במכתב הוקרה מטעם מפלגת העבודה נכתב עליה:

Cquote2.svg

לעיתים אתה עומד נפעם כמה יכול אדם אחד לעשות, כמה יכולה משפחה אחת לתרום, ואין לי ספק שהחסוי במעשיך עולה לעין ערוך על הגלוי. היטבת דבורה לתרגם את מצוות עשה, היטבת להעמיד בפנינו - דור ההמשך והמושך מופת של אדם תורם, בונה, שותף. אדם שאין ניגוד בין אורח חייו לתפיסת עולמו, שביתו בבואת דמותו, שלא בה קיללת השררה,שלא גאה לבך ולא גבהה רוחך...

Cquote3.svg

בשנת 1987 קיבלה אות הוקרה על פעילות בתנועה הציונית בגולה.

קבריהם של שרגא ודבורה נצר בבית הקברות טרומפלדור

משפחתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנה, משה נצר, היה חניך הנוער העובד, אלוף משנה, חבר קיבוץ רמת יוחנן, ממייסדי הפלמ"ח והנח"ל ומפקדו. בתה היא פרופ' רנה שפירא, כלת פרס ישראל לחקר החינוך לשנת 1995, פרופ' אמריטה בחוג לסוציולוגיה ובבית הספר לחינוך של אוניברסיטת תל אביב. בשנת 1967 נפל נכדה, יצחק נצר, במהלך שירותו כצנחן בסיירת מטכ"ל. נפטרה בשנת 1989 ונקברה בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב לצד בעלה, שנפטר ארבע שנים לפני כן. על שמה מעון נעמת ביד אליהו ועל שמה ושם בעלה גינה ברחוב מהר"ל בתל אביב‏[4].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דבורה נצר, מוסדות הילדים שלנו, משען, תל אביב 1941.
  • שביט בן-אריה, חברות הכנסת: נשים מובילות בישראל, ישראל: מדיה 10, 2011.
  • בת-שבע מרגלית-שטרן, גאולה בכבלים: תנועת הפועלות הארץ-ישראל 1939-1920, יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 2006.
  • אהוד בן עזר, שרגא נצר: סיפור חיים, עידנים, תל אביב 1990.
  • משה נצר, נצר משורשיו - סיפור חיים, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תל אביב 2002.
  • שרגא נצר, רשימות מפנקסי, עם עובד, תל אביב, 1980.
  • רנה שפירא, מורה רנה אמרה שאנחנו יכולים: המסע שעשינו תלמידי ואני בשנות החמישים בדרך לישראל, כרמל, 2011.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בת-שבע מרגלית-שטרן, גאולה בכבלים: תנועת הפועלות הארץ ישראלית 1939-1920, ירושלים: יד יצחק בן צבי, 2006, עמ' 90.
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 דבורה נצר, קורות חיים, מכון לבון.
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 ראיונות אישיים עם דבורה נצר, מכון לבון.
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 שרה פרץ, ראיון אישי עם פרופ' רנה שפירא במסגרת פרויקט מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה, 19.2.2014.
  5. ^ מרגלית-שטרן, גאולה בכבלים: תנועת הפועלות הארץ ישראלית 1939-1920, עמ' 325-324.
  6. ^ דבורה נצר, אתר הכנסת.
  7. ^ דבורה נצר, רשימות, מכון לבון.
  8. ^ חוק יסוד: נשיא המדינה, סעיף 23, אתר הכנסת.
  9. ^ דבורה נצר, זכויות נשים בישראל, מכון לבון.
  10. ^ דבורה נצר, מכתב משרגא, מכון לבון.


יושבי ראש ועדת הכנסת של הכנסת

יזהר הררידוד בר-רב-האיברוך אזניהחיים יוסף צדוקדבורה נצרחיים יוסף צדוקברוך אזניהארי אנקוריוןישראל ישעיהו-שרעביארי אנקוריוןיצחק ברמןמשה מרוןאיתן לבנירפאל אדרימיכאל רייסרחיים קורפואלי גולדשמידטחגי מירוםרפאל פנחסיסאלח טריףיוסי כץרוני בר אוןדניאל בנלולורוחמה אברהם בלילאדוד טליעקב מרגיזאב אלקיןיריב לוין