דברי איוב
דברי איוב, הידוע גם בשם צוואת איוב, הוא חיבור יהודי עתיק. חיבור זה, המהווה מדרש אגדה על ספר "איוב" המקראי, הוכרז כאפוקריפה ולכן איננו התקדש אלא נחשב לחלק מן הספרים החיצוניים. בחיבור, שאורכו 53 פרקים קצרים למדי, מוצגת עלילה דומה לסיפור המקראי עם אותן הדמויות, אך ישנם שינויים מהותיים אשר נועדו לפתור בעיות עלילתיות ותאולוגיות אשר עלו בסיפור המקראי, במטרה לקדם אידאולוגיה שונה.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
החיבור התפרסם לראשונה בקובץ כתבי יד מ-1833, תחת השם "צוואת איוב". לדעת אברהם כהנא, שמו הנכון של החיבור הוא "דברי איוב".[1] החיבור המקורי אבד ושרדו רק העתקים ביוונית ובסלאבית עתיקה,[2] כשלדעת כהנא החיבור המקורי נכתב בעברית או ארמית[3] בעוד לדעת יעקב ליכט שפת המקור היא יוונית.[4] כהנא ממקם את זמן כתיבתו של החיבור בין המאה הראשונה לפני הספירה למאה הראשונה לספירה,[5] בעוד דבורה דימנט קובעת בנחרצות כי הוא נכתב במאה הראשונה לפני הספירה ובאלכסנדריה.[6] כבר בספרו על היהודים מן המאה הראשונה לפני הספירה, ההיסטוריון אריסטיאס מזכיר את תוכנו של החיבור.[7]
בעוד כהנא טוען כי החיבור הוא מדרש אגדה המבקש לפתור קשיים אשר עלו בסיפור המקורי המקראי[8] וחננאל מאק מסווג אותו כפרשנות לסיפור המקורי,[9] ליכט גורס כי מדובר בגרסה חילופית מלאה לסיפור המקורי המבקשת לעמוד לגמרי במקומו.[10] החיבור משתייך לסוגת הצוואות שנפוצה בתקופת בית שני, והוא כתוב בפרוזה לעומת הסיפור המקורי שרובו המוחלט הוא קטעי שירה.[7] ליכט ומאק טוענים כי אין בחיבור יצירתיות גדולה שכן תוכנו תלוי בהכרח בסיפור המקורי,[11] ועל כך מוסיפה דימנט כי חלקים משמעותיים בחיבור בכלל מועתקים כמעט מילה במילה מתרגום השבעים.[12] מגרסת תרגום השבעים נלקחו זיהויו של איוב עם יובב בן זרח, ההרחבות הסיפוריות הנוגעות לאשת איוב ושמותיהן של בנות איוב החדשות.[13] מטרת החיבור הייתה לפתור את הקשיים העלילתיים והתאולוגיים מן הסיפור המקורי, ולהחליף את התמה המרכזית של הסיפור מעיסוק פילוסופי בתורת הגמול – להטפה לאמונה באלוהים ולחיים רוחניים וכן נגד עבודה זרה.[14] בנוסף, החיבור נותן דגש משמעותי לעוון עבירות שבין אדם לחברו והופך את העבירות שבין אדם למקום לשוליות ביחס לאלו שבין אדם לחברו.[15] כמו כן, החיבור מדגיש במיוחד את חשיבותה של מידת הסבלנות.[7] לדעת ליכט, הספר אמנם שותף לספרים חיצוניים נוספים בעיסוק בניסיונות שהאדם עובר על מנת לבחון את אמונתו, אך הקיצוניות שלו מעידה על כך שהכתות היהודיות אשר כתבו את הספרים החיצוניים היו מגוונות ועשירות יותר בתוכנן משנהוג לחשוב.[16]
יהדותו של החיבור איננה מוטלת בספק, בעיקר לאור ציווי איוב בערוב ימיו לבניו לא לשאת נשים נוכריות[10] וכן גם בשל העיסוק בענייני קבורה.[7] מוצאו של החיבור ביהדות ההלניסטית, כשיש כאלו הקושרים אותו ספציפית לתרפויטים[4] או לאיסיים.[7] בדעת מיעוט, חוקרים מסוימים ביקשו לקשור את החיבור לקהילה היהודית שחיה סביב מקדש חוניו.[17] לדעת ליכט, מוטיב המאבק המוסרי שבין איוב לבין השטן הוא סממן הלניסטי מובהק.[18] החיבור הוכרז כאפוקריפה ולכן איננו התקדש, אך חלק מן המסורות בו בכל זאת התגלגלו הלאה. הנודעת מן המסורות הללו, היא זו שלפיה אשת איוב הייתה דינה בת יעקב.[19] בנוסף, כמה מן המוטיבים הספרותיים של החיבור קרובים לאגדות תלמודיות מאוחרות על דמויותיהם של אברהם ורבי עקיבא.[7]
עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בידיעה כי מותו קרב ובא, איוב קורא לבניו ולבנותיו על מנת להסדיר את חלוקת ירושתו, להשאיר אחריו הוראות להתנהגות נכונה ולספר על חייו. את דברי איוב, המהווים למעשה הן צוואה והן אוטוביוגרפיה, מעלה על הכתב אחיו נריה.
יובב בן זרח, גוי מצאציו של עשו אשר היה ממלכי אדום, היה ידוע במשפחתו הענפה, עושרו הרב ומעמדו הרם. יובב, שהיה איש צדיק אשר הקפיד בקיום מצוות שבין אדם לחברו, עבד את השטן במחשבה כי הוא האל האמיתי שיצר את העולם ושולט בו. בכל העולם כולו, לא נודעו צדיקים כמו יובב שהיה מכלכל עניים באמצעות בתי תמחוי, תרומות בגדים ומפעל גמ"חים. יום אחד, התגלה אל יובב בשנתו שליח וגילה לו כי השטן איננו האל האמיתי וכי אלוהים הוא בוראו של העולם והשולט בו. יובב, באמונה באלוהים, הביע נכונות לנתק את קשריו עם השטן ולעבור לעבוד אך ורק את אלוהים, אך השליח הזהיר אותו כי השטן לא יקבל זאת וייפתח נגדו במלחמה בה הוא ייאבד את משפחתו, בריאותו ורכושו. עם זאת, השליח הבטיח ליובב כי אם והוא יעמוד בייסורים שהשטן יביא עליו וינצח במלחמה – אלוהים ייגמול לו והוא ייזכה לחיי העולם הבא. בידיעה כי הוא ייסבול ייסורים קשים, יובב בוחר לנתק את קשריו עם השטן ולעבוד את אלוהים.
השטן זעם על בחירת יובב, והגיע בתחפושת עני לביתו על מנת להתעמת איתו. יובב, שידע כי אין מדובר בעני המבקש צדקה אלא בשטן, שלח את שפחתו לתת לו פת לחם חרוכה. השטן, מלא עלבון וזעם, העניש על כך יובב במלוא החומרה: רכושו אבד לחלוטין, ילדיו נהרגו וגופו נדבק בשחין קשה. לאור מחלתו, יובב נאלץ לצאת מעירו שבארץ עוץ וישב בתוך אשפה כשרימות אוכלות את גופו. לאור המצב הקשה, אשת יובב נאלצה להפוך לשפחה על מנת לספק אוכל לה ולבעלה המוצרע. השטן פגע גם באשת יובב, כשגזז את שיערה בהשפלה לעיניי העוברים והשבים בשוק בתמורה לאוכל.[20] כמו כן, השטן שלח את האישה לגעור ביובב על אמונתו באלוהים על מנת לפגוע בנפשו.
לאחר עשרים שנים בהן יובב ישב מחוץ לעיר בשל מחלתו ואשתו עבדה כשפחה על מנת לכלכל את עצמה ואותו, הגיעו אל יובב חבריו מלכי אדום: אליפז, בלדד, צופר ואליהוא. בשל מראהו הפיזי הקשה, חבריו של יובב אינם זיהו אותו בהתחלה. חבריו של יובב נשאו קינות בניסיון לנחמו, ואחר כך התווכחו עימו בטענה כי אמונתו החדשה באלוהים היא זו שהביאה עליו את הצרות ולכן עליו לשוב לעבוד את השטן. יובב עמד איתן בדעתו כי השטן מבטא את יצר הרע, וכי דבקותו באמונה באלוהים תזכה אותו בחיי העולם הבא. אשת יובב התערבה בשיחת יובב עם חבריו, וביקשה מארבעת החברים שיסייעו לה לפנות את הריסות הבית שקרס על ילדיה על מנת שתוכל להביאם לקבורה הולמת. עם זאת, יובב טען כי אין בכך טעם מאחר שהם עלו השמיימה – ואף הוכיח זאת לחבריו המזלזלים ולאשתו הספקנית. אשת יובב סופקה ממנוחת בניה בשמיים, ומתה בשלווה. יובב המשיך בוויכוח עם חבריו, כשלבסוף הצליח לשכנע בצדקתו את כולם מלבד את אליהוא שאלוהים הענישו בחומרה.
לאחר שהצליח לעמוד בייסורי השטן וניצח במלחמה, יובב קיבל מאלוהים בחזרה את רכושו ובכמות מכופלת. אך שכרו העיקרי של יובב, שכעת נקרא בשם איוב, היה נשיאתה לאישה של דינה בת יעקב היהודית שהולידה לו שבעה בנים ושלוש בנות. איוב האריך ימים, ובערוב ימיו קרא לילדיו על מנת להיפרד מהם. לבניו הוענק רכושו והוענקו נחלותיו ולבנותיו הוענקה חגורת פלאים בעלת סגולה אלוהית. איוב מפליג בשבחי אלוהים והיהדות, ומצווה על בניו לא לשאת נשים נוכריות. איוב נפטר בשיבה טובה, כשלאחר מכן מרכבת אלוהים יוצאת לאסוף את נשמתו השמיימה במחזה מרהיב לו עדים ילדיו, אחיו, אחיותיו ועבדיו.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- "ספר דברי איוב", בתוך: אברהם כהנא, הספרים החיצוניים לתורה נביאים כתובים, ושאר הספרים החיצוניים, תל אביב 1956
- א. ש. הרטום, דברי איוב, בתוך: הספרים החיצונים, ספורי אגדה, כרך ב, הוצאת יבנה תל אביב, עמ' 1–43 (ממוספר מחדש לאחר ספר היובלות)
- יהודית דישון, בתוך: איוב (עולם התנ"ך), הוצאת דברי הימים תל אביב, 2002, עמ' 232–233
- יעקב ליכט, 'משמעו של ספר צוואת איוב', דברי הקונגרס העולמי למדעי היהדות, כרך א (תשל"ג)
- קרופורד האוול טוי וקאופמן קוהלר, 'דברי איוב', האנציקלופדיה היהודית (באנגלית)
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- "דברי איוב", באתר Early Jewish Writing (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ אברהם כהנא, הספרים החיצוניים לתורה נביאים כתובים, ושאר הספרים החיצוניים, תל אביב 1956, עמ' 515
כפי שמסביר כהנא במבוא לתרגום לשפה העברית שעשה לחיבור, הוא אמנם כולל בו מאפייני צוואה שאיוב משאיר לילדיו – אך עיקרו זיכרונותיו האוטוביוגרפיים של איוב. - ^ יעקב ליכט, 'משמעו של ספר צוואת איוב', דברי הקונגרס העולמי למדעי היהדות, כרך א (תשל"ג), עמ' 147
- ^ כהנא, עמ' 517–518
- ^ 1 2 ליכט, עמ' 147
- ^ כהנא, עמ' 518
- ^ דבורה דימנט, מקרא באספקלריה: אשת איוב ואשת טובי, שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום, כרך יז (תשס"ז), עמ' 207
- ^ 1 2 3 4 5 6 פירושה של יהודית דישון, בתוך: איוב (עולם התנ"ך), תל אביב 2002, עמ' 232
- ^ כהנא, עמ' 519
- ^ חננאל מאק, 'בני איוב הנספים: שולחו ביד פשעם או בולעו חינם? עיון בשאלת מותם של בני איוב על פי המקורות הקדומים והפרשנות היהודית של ימי הביניים', שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום, כרך יב (תש"ס), עמ' 231
- ^ 1 2 ליכט, עמ' 148
- ^ ליכט, עמ' 148; מאק, עמ' 231
- ^ כהנא, עמ' 517–518; דימנט, עמ' 207–208
- ^ ליכט, עמ' 147; עמ' 208; יוסף פליישמן, ''ויתן להם נחלה בתוך אחיהם' (איוב מב, טוב): מה נתן איוב לבנותיו?', שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום, כרך יז (תשס"ז), עמ' 99
- ^ ליכט, עמ' 149 ו-151
- ^ מאק, עמ' 231
- ^ ליכט, עמ' 149 ו-152
- ^ Meron M. Piotrkowski, Priests in Exile: The History of the Temple of Onias and Its Community in the Hellenistic Period, Berlin/Boston 2019, p. 210
- ^ ליכט, עמ' 149
- ^ כהנא, עמ' 519; ליכט, עמ' 147
כהנא מציין כי בהתגלגלות המסורות נפוצה טעות שחטאה לכוונה המקורית בחיבור. כפי שהוא מסביר, בתלמוד הירושלמי כתוב כי אשת איוב הייתה דינה בת יעקב, מבלי להבחין בכך שבחיבור "דברי איוב" אשתו הראשונה מתה ודינה בת יעקב היא למעשה אשתו השנייה לה זכה לאור עמידתו המוצלחת במלחמה נגד השטן. להשוואה, ראו ירושלמי סוטה פ"ה לעומת דברי איוב א 4–6. - ^ לדעת דימנט, גזיזת השיער היא הרמז לכך שאשת יובב זנתה על מנת לכלכל את עצמה ואת יובב. ראו: דימנט, עמ' 208