דברי איוב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

דברי איוב, אחד מן הספרים החיצוניים לתנ"ך המיוחס לאיוב, ששלח אותו כביכול לעתידים לגלות לבבל. בספר 53 פרקים קצרים למדי. הספר הזה הוכרז כאפוקריפה ולכן לא נכלל בקאנון הכנסייתי.

שפת המקור וזהות המחבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוקרים סבורים כי הספר נכתב במקורו בעברית או ארמית, אולם אבד ונשמר רק בתרגום לקופטית מן המאה ה־5. אברהם כהנא מזהה את המחבר כיהודי, "מראשונים שבבעלי אגדה היה ומנכבדיהם". זמן חיבורו של הספר אינו ברור והוא כנראה במאה הראשונה לפני הספירה או במאה הראשונה לספירה. ישנם רמזים לקיומו של הספר בתלמוד.

תוכן הספר ומשמעותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר מכיל זכרונות של איוב שהשמיע לבניו ובנותיו קודם פטירתו והעלה אותם על הכתב נריה. איוב מספר שהוא מדורו של אברהם, מצאצאי עשו, שמו האמיתי יובב, והוא מלכה של עוץ. נריה מוסיף סיום לדברי איוב המתאר את חלוקת רכושו לבניו ואת הסתלקותו המופלאה.

איוב היה מלך ממלכי אדום ועבדו של השטן. יחד עם זאת היה צדיק גדול במה שנוגע להתנהגות שבין אדם לחברו. כאשר הגיע לתובנה של אמונה באל אחד הלך וניתץ את פסלו של השטן. על כך נקם השטן באיוב כאשר קיבל מהאל רשות להכות את איוב ומשפחתו - רכושו כלה, בניו מתו, הוא הוכה בשחין ואשתו הפכה לשפחה. לאחר שעמד בניסיון, נשא אשה חדשה, שהיא, על פי הספר, דינה בת יעקב. ממנה העמיד איוב שבעה בנים ושלוש בנות שהיו כולם צדיקים גדולים. על בנותיו שרתה השכינה והן אמרו שירה לאלוהים בשיח מלאכי עליון.

על פי הספר הייתה הסתלקותו מופלאה מזו של כל צדיק אחר: בניו ובנותיו ראו במו עיניהם את היושב במרכבה הגדולה נוטל את נשמתו של איוב בידיו "וייקח את נפשו ויחבקנה בזרועותיו ויביאה אל המרכבה ויעף קדמה: וגוויתו עוטפה ותובא אלי קבר: ושלוש בנותיו הולכות בראש אזורות ואומרות שירה לאב".

עיקרו של הספר הוא ההוכחה מה גדול כוחה של היהדות שהיא מסוגלת להוציא אדם צדיק כמו איוב מתוך השפלה שבאומות אדום.

דמיון לספרות אחרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק מן העניינים המופיעים בספר מופיעים גם באגדות חז"ל. כך לדוגמה הסיפור על דינה שהייתה אשתו השנייה של איוב, או הסיפור על ארבעת הפתחים שעשה איוב בביתו כדי לקיים את מצוות הכנסת אורחים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]