דבש בישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
טיפול בכוורות במושב צופית

צריכת הדבש בישראל עומדת על כ-500 גרם לנפש בשנה, והיא כמחצית מהצריכה הממוצעת בעולם המערבי.[1]

בשנת 2019 עמדה תפוקת הדבש בישראל על 4,000 טון וענתה על מרבית הביקוש לצריכה מקומית (80%), יתרת הצריכה המקומית (20%) מקורה ביבוא.[2]

בישראל שלבי ייצור ושיווק הדבש מפוקחים מאד, מה שמעלה מאד את מחירו. במכרזים הבודדים בהם נפתח שוק לייבוא נראו ירידות מחירים של מעל ל-50% ביחס לסחורה הישראלית[3][4].

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה שקדמה לכיבוש הארץ, ישבו בארץ ישראל החִתים (1330 לפנה”ס), שהכירו היטב את עולם הדבוראות. באוסף החוקים החִתי מאותה התקופה ישנם סעיפים הדנים בעונש שיש להטיל על גנבי דבורים. על פי החוק החִתי, נחיל דבורים היה שווה בערכו לכבשה (הדבש היה שווה פחות).

תקופת המקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – תעשיית ייצור הדבש בתל רחוב

כאמור, חלק נכבד מאזכורי הדבש במקרא, דוגמת ההתייחסות ל"ארץ זבת חלב ודבש" או לאיסור על הקטרת דבש על המזבח (ויקרא, ב, יא) קשורים דווקא לתמר, אך התנ"ך מתייחס גם לדבורים, לנחילי דבורים ולדבש דבורים.

האזכור הידוע ביותר לדבש קשור לסיפור שמשון: ”וַיָּשָׁב מִיָּמִים, לְקַחְתָּהּ, וַיָּסַר לִרְאוֹת, אֵת מַפֶּלֶת הָאַרְיֵה; וְהִנֵּה עֲדַת דְּבוֹרִים בִּגְוִיַּת הָאַרְיֵה, וּדְבָשׁ. וַיִּרְדֵּהוּ אֶל-כַּפָּיו, וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְאָכֹל, וַיֵּלֶךְ אֶל-אָבִיו וְאֶל-אִמּוֹ, וַיִּתֵּן לָהֶם וַיֹּאכֵלוּ; וְלֹא-הִגִּיד לָהֶם, כִּי מִגְּוִיַּת הָאַרְיֵה רָדָה הַדְּבָש.” (שופטים, יד, ח-ט).

סיפור תנ"כי נוסף הקשור בדבש הוא סיפור מלחמת יונתן בפלשתים במכמש: ”וְכָל-הָאָרֶץ, בָּאוּ בַיָּעַר; וַיְהִי דְבַשׁ, עַל-פְּנֵי הַשָׂדֶה. וַיָּבֹא הָעָם אֶל-הַיַּעַר, וְהִנֵּה הֵלֶךְ דְּבָשׁ; וְאֵין-מַשִיג יָדוֹ אֶל-פִּיו, כִּי-יָרֵא הָעָם אֶת-הַשְׁבֻעָה. וְיוֹנָתָן לֹא-שָׁמַע בְּהַשְׁבִּיעַ אָבִיו אֶת-הָעָם, וַיִּשְׁלַח אֶת-קְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶר בְּיָדוֹ, וַיִּטְבֹּל אוֹתָהּ בְּיַעְרַת הַדְּבָשׁ; וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל-פִּיו, ותראנה (וַתָּאֹרְנָה) עֵינָיו” (שמואל א', יד, כה-כז).

הדבורה שהכירו בני ישראל הקדומים הייתה כנראה הדבורה הארצישראלית הפראית (Apis mellifera syriaca), שנהגה להתנחל בינות סלעים; לכך מוצאים סימוכין במספר מקומות במקרא: ”וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע” (דברים, לב, יג); ”וַיַּאֲכִילֵהוּ, מֵחֵלֶב חִטָּה; וּמִצּוּר, דְּבַשׁ אַשְׂבִּיעֶךָ” (תהילים, פא, יז). את הדבש היו רודים באופן חופשי מנחילי דבורים שבטבע: ”דְּבַשׁ מָצָאתָ, אֱכֹל דַּיֶּךָּ: פֶּן-תִּשְׂבָּעֶנּוּ, וַהֲקֵאתוֹ” ( משלי, כה, טז).

אף שכפי הנראה לא היה קיים ענף דבוראות בין תושביה העברים של ארץ ישראל הקדומה, ניתן ללמוד ממספר מקורות כי לתושבי ארץ ישראל היה ידע בסיסי בחיי הדבורים ובטיפול בהן: ”וַיֵּצֵא הָאֱמֹרִי הַיֹּשֵב בָּהָר הַהוּא, לִקְרַאתְכֶם, וַיִּרְדְּפוּ אֶתְכֶם, כַּאֲשֶר תַּעֲשֶינָה הַדְּבֹרִים” ( דברים, א, מד). ”סַבּוּנִי כִדְבוֹרִים-- דֹּעֲכוּ, כְּאֵשׁ קוֹצִים” (תהילים, קיח, יב). הפסוק האחרון מעיד כי תושבי ארץ ישראל הקדומה הכירו את השימוש בעשן להרגעת הדבורים בכוורת לפני הטיפול בה.

דבש, חמאה, סולת ושמן היו מוצרי מזון עיקריים בתזונת האדם: ”כִּי-חֶמְאָה וּדְבַשׁ יֹאכֵל, כָּל-הַנּוֹתָר בְּקֶרֶב הָאָרֶץ” (ישעיהו, ז, כב), ”אַל-תְּמִתֵנוּ--כִּי-יֶשׁ-לָנוּ מַטְמֹנִים בַּשָּׂדֶה, חִטִּים וּשְׂעֹרִים וְשֶׁמֶן וּדְבָשׁ” (ירמיהו, מא, ח). היות שהדבש היה מזון חשוב, היה המסחר בו נפוץ בתקופת המקרא. בתעודות מצריות עתיקות מצוין כי לאחר מות המלך יאשיהו (בערך 600 לפנה"ס) העלו מארץ ישראל מס למצרים: 823 כדי דבש. בספר יחזקאל מצוין: ”יְהוּדָה וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הֵמָּה רֹכְלָיִךְ; בְּחִטֵּי מִנִּית וּפַנַּג וּדְבַשׁ וָשֶׁמֶן, וָצֹרִי, נָתְנוּ, מַעֲרָבֵך” (יחזקאל, כז, יז). ואכן, הדבש היה ידוע כמוצר בעל ערך ואיכות גבוהים: ”וַתַּעְדִּי זָהָב וָכֶסֶף, וּמַלְבּוּשֵׁךְ ששי (שֵׁשׁ) וָמֶשִׁי וְרִקְמָה, סֹלֶת וּדְבַשׁ וָשֶׁמֶן, אכלתי (אָכָלְתְּ); וַתִּיפִי בִּמְאֹד מְאֹד, וַתִּצְלְחִי לִמְלוּכָה” (יחזקאל, טז, יג).

תקופת בית שני[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימות עדויות מעטות על גידול דבורים ושימוש בדבש בתקופת בית שני.

תקופת המשנה והתלמוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

לעומת תקופת המקרא, שבה לא היה ענף דבוראות, בתקופת המשנה והתלמוד הייתה הדבוראות ענף חקלאי מובהק. ניתן ללמוד על כך מתוך ספרות ההלכה שדנה בבעיות משפטיות הקשורות לגידול דבורים לדבש. כמה דוגמאות:

  • "וכן היה רבי יוסי אומר מרחיקין את הדבורים מן העיר חמשים אמה כדי שלא ינטשו את בני אדם רבי נתן אומר מגדל דבורים כמגדל כלבים" (תוספתא מסכת בבא בתרא, א, ט). יש לזכור כי הדבורים שגידלו בעת ההיא היו מזן הדבורה הארצישראלית הפראית (Apis mellifera syriaca), הידוע כזן עצבני.
  • "מכר שובך, מכר יונים. מכר כוורת, מכר דבורים." (בבא בתרא, ה, ג)
  • "המציל מיד הגיס, מיד הנהר, ומיד הליסטין--אם נתייאשו הבעלים, הרי אלו שלו. וכן נחיל של דבורים--אם נתייאשו הבעלים, הרי אלו שלו;" (מסכת בבא קמא, י, משנה ב)
  • "רבי חנניא מזבין דבש דדבוריין והוה ליה דבש דצליין", כלומר רבי חנניא היה מוכר דבש של דבורים והיה לו גם דבש של צרעות. (תלמוד ירושלמי מסכת פיאה דף לג, א פרק ז הלכה ג).

במשנה מופיעים דיונים על כשרות הכוורת והדבש שרודים ממנה. מהדיונים עולה כי ענף הדבוראות בתקופה ההיא היה ברמה גבוהה. במשנה, במסכת עוקצים פרק ג משניות י ויא נאמר:

כוורת דבורים--רבי אליעזר אומר, הרי היא כקרקע, וכותבין עליה פרוזבול, ואינה מקבלת טומאה במקומה; והרודה ממנה בשבת, חייב חטאת. וחכמים אומרין, אינה כקרקע, ואין כותבין עליה פרוזבול, ומקבלת טומאה במקומה; והרודה ממנה בשבת, פטור. חלות דבש, מאימתיי מיטמאות משום משקה--בית שמאי אומרין, משיחרחר; בית הלל אומרין, משירסק.

תקופת האסלאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעולם הערבי נהגו התושבים לרדות דבש מנחילים טבעיים או לגדל דבורים בכוורות עשויות מחימר בצורת גליל. הגאוגרף המוסלמי הירושלמי בן המאה העשירית מוקדסי מספר בכתביו על הפקת דבש מצוף פרחים באזור ירושלים, וכי חלת הדבש (בערבית "שַהַד") הייתה בין מוצרי היצוא של אזור ארץ ישראל.

רבי עובדיה מברטנורא ורבי משולם מוולטרה, שחיו בסוף המאה ה-15, מזכירים דבש דבורים שנמכר בשוקי ירושלים. בכתבים עות'מאניים מהמאה ה-16 מדובר על מיסוי על דבורים בכל רחבי ארץ ישראל.

מהמאה ה-19 ועד הקמת מדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת המאה ה-19 רוב הדבש היה נרדה מנחילי דבורים טבעיים ("עַסַל בַּרִי"). רק פלחים בודדים גידלו דבורים בכוורות גליליות מחימר או בכדי חרס. פלחים אלה היו רודים דבש פעם בשנה והיו נעזרים לשם כך בבעל מקצוע הקרוי "אַבּוּ נַחַל" שהיה מצויד בכד עישון, כפפות ומסכה. אותו "אבו נחל" היה מוציא את חלת הדבש בסכין מהכוורת ומעבירה לפלחים. אלה סחטו את חלת הדבש בידיים או בין שני קרשים. הדבש שנרדה בצורה זו לא היה מזוקק והכיל גם פירורי שעווה וקרעי פגרי דבורים.

הדבוראות המודרנית בארץ ישראל החלה כשהגיע לארץ המיסיונר הגרמני האב הנרי בַּלְדֶנְסְפֶרגֶר בשנת 1842, למוסד האנגליקני ליתומים שבהר ציון. כאן נולדו לו 5 בנים ובת. הבן הבכור פיליפ הוא שהכניס את ענף הדבוראות לארץ. פיליפ התמסר לגידול דבורים בכוורות שנהג להעביר ממקום למקום בהתאם לעונות הפריחה. בהיותם באזור נס ציונה התיידדו הדבוראים הגרמנים עם משה וראובן לרר שידעו לדבר גרמנית. כאשר ראו הגרמנים כי מצבה הכלכלי של משפחת לרר הורע, הציעו להם להיכנס לענף הדבוראות.

המיזם החל על פי הנחיות הדבוראים הגרמנים עם מאה כוורות. המוצר היה דבש טהור, אך כדי למכרו לערבים, שחשדו כי מדובר בתמיסת סוכר, היו הלררים מוכרחים להוסיף פירורי שעווה וקרעי פגרי דבורים. צאצאי המשפחה ממשיכים עד היום לעסוק בדבוראות. עד היום משמשת נס ציונה כאחד המרכזים הגדולים בארץ ישראל לגידול דבש.

בשנת 1911 הוקמה אגודת הדבוראים הראשונה, "אגודת מגדלי דבורים בארץ ישראל". באגודה היו חברים 27 מגדלי דבורים.

מרכז נוסף של דבוראות התפתח בחדרה ביוזמתם של יהודים מעולי תימן, שנהגו לגדל דבורים בכדי חרס, כמקובל אצל הערבים. בתחילת שנות העשרים של המאה ה-20 חל שינוי בדבוראות החדרתית כאשר עולה מצ'כיה בשם רוברט בלום, שהיה דבוראי במולדתו, החל לגדל זן דבורים קווקזי נוח יותר לטיפול. את הכוורות (בסגנון אמריקני) שנהג לבנות בעצמו, העמיד בלום בין חורשות עצי האקליפטוס ב"גבעת הדבורים" שבקצה המושבה. בשנות העשרים והשלושים החלו משפחות נוספות מחדרה לעסוק בדבוראות בשיטה שהנהיג.

בדו"ח של קונסול ארצות הברית בירושלים, משנת 1921, תוארה תעשיית הדבש[5]:

"ייצור הדבש מוגבל לארבעה חודשים בשנה. הפרחים הראשונים הם פרחי התפוז שמניצים באפריל. כוורות ניידות מועברות לשפלת יהודה, בה אזוביון, שפתניים, וצמחים דומים פורחים במאי. אז מועברות הכוורות חזרה למישורים ליוני, בהן הדבורים אוספות דבש מצמחי הצבר והשיטה. ביולי מניצה קורנית מקורקפת בהרים ובכך תמה עונת הדבש. עונה קצרה זאת היא ככל הנראה מכשול לפיתוח מסחרי של תעשיית הדבש. הייצור המוערך של דבש בארץ ישראל עומד על כ-50,000 פאונד, עם מגמת עלייה. הדבש באיכות טובה."

אחרי הכרזת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר קום המדינה גדל הענף בצורה משמעותית. לארץ הובאה דבורת הדבש האיטלקית (Apis mellifera lingusta) הנחשבת לרגועה יותר ומניבה יותר מדבורת הדבש הארצישראלית. ענף הדבוראות הישראלי מאורגן תחת "ארגון מגדלי דבורים בישראל", המסונף ל-Apimondia, ארגון הגג הבינלאומי של הדבוראים. הארגון פועל לצד "המועצה לייצור ולשיווק דבש" (הידועה בשם המקוצר, "מועצת הדבש") – חברה פרטית האחראית על רישוי הדבוראים, ייבוא דבש לישראל, פיקוח על טוהר תוצרתם ווויסות כמות הדבש המיוצרת בארץ. גופים נוספים העוסקים בדבורת הדבש הם מחלקת ההדרכה לדבוראות במשרד החקלאות, לה גם כוורות ניסיוניות בצריפין, והמחלקה לחקר הדבורים במרכז טריוואקס בפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית ברחובות.

בשנת 2004 החליט ארגון מגדלי הדבורים בישראל לשנות את שם המקצוע מ"כוורן" (שנשמע כמו קברן) ל"דבוראי". השם "דבוראי" מיוחס לנעמי שמר ואומץ בחום על ידי העוסקים בתחום[6].

בשנת 2005 היו בארץ כ-500 דבוראים וכ-90,000 כוורות שייצרו 3,600 טון דבש לשנה. המכוורת הגדולה ביותר בארץ מצויה בקיבוץ יד מרדכי (הנשלטת על ידי קבוצת שטראוס) ולה כ-3,000 כוורות.

בגלל סיבות שונות, בהן תנופת עיור ותיעוש, חוסר כדאיות כלכלית, מחסור בכוח עבודה לקטיף ומשבר המים נעקרו עשרות אלפי דונמים של פרדסים. במקביל, עקב הרחבת כבישים נעקרו עצי אקליפטוס רבים. תהליך דומה עבר גם על צמחי הכותנה ופרחי הבר שהתמעטו. לכך התווספה העובדה שמחלקת הייעור של הקרן הקיימת מיעטה בנטיעת עצים בעלי פרחים והרבתה בנטיעת אורנים שאינם תורמים צוף או אבקה לדבורים[דרוש מקור]. צמצום מספר הפרחים והעצים מהם יכולות הדבורים ללקט צוף גרם להקטנת כמות הדבש המופקת בישראל ובמקביל להקטנת מגוון הטעמים. בשנת 2009 קמה יוזמה חדשה בשם "נטיעות צופניות" (מהמילה צוף) המשותפת למגדלי הדבש ולקק"ל, במטרה לנטוע עצים שיהוו מרעה לדבורים[7].

שוק הדבש בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוות דבורים

נכון לראשית המאה ה-21 שוק הדבש בישראל ריכוזי מאוד, ופועל תחת אסדרה מקיפה מצד מועצת הדבש, אשר מקבלת את סמכותה מתוקף צו הפיקוח על מצרכים ושירותים. 60% משוק הדבש בישראל מוחזק בידי מכוורת יד מרדכי השייכת לקבוצת שטראוס, 25% לעמק חפר, ו-15% לשאר המשווקים.

כל פעילות של דבוראות, מסחר, ייבוא ואף החזקת דבש דבורים או מוצרי דבורים אחרים מחייבים אישור של מועצת הדבש[8] על בסיס צו הפיקוח על מצרכים ושירותים[9], המהווה חלק מהתקנות למצב חירום, אשר מאושרות מחדש מדי שנה, מאז קום המדינה. כתוצאה מחקיקה זו, לא קיימת תחרות בין היצרנים, ולצד מכסי מגן גבוהים של עד 255%, מחירי הדבש בישראל גבוהים במאות אחוזים ממחירי הדבש במדינות רבות בחו"ל. בתקופות בהן נוצר מחסור בדבש (לרוב בתקופת ראש השנה), מוענקים לפי החלטת מועצת הדבש פטורים מיוחדים ממכס על דבש למשווקים המרכזיים בתחום, ובמיוחד למכוורת יד מרדכי[10].

דו"ח מבקר המדינה לשנת 1991[עריכת קוד מקור | עריכה]

דו"ח מבקרת המדינה, מרים בן-פורת, משנת 1991[11] העלה ביקורת רבה על התנהלות בלתי מאורגנת, קבלת החלטות שרירותית ובלתי מנומקת או מתועדת (על אף טענות מגדלים על אפליה בין המגדלים), התנהגות כלכלית בלתי אחראית ובלתי מתועדת, אי פיקוח קיום תנאי הרישיונות שהוענקו למגדלי דבורים מצד אחד, ואי שימוש בסמכותה לביטול רישיונות מגדלים אשר התברר כי לא עמדו בדרישות שהוטלו עליהן מצד שני (בתחומים רבים, הנסקרים בדו"ח המבקר), ועוד.

המבקרת קבעה כי מאחר שהדבש אינו מצרך יסוד, אין הצדקה לרגולציה הקיימת, ומלבד מנגנון לקליטת עודפי דבש, אם ייווצרו כאלה (בתהליך ההאבקה, הנדרש על ידי החקלאות ללא קשר לשוק הדבש), היא אינה רואה צורך בפעולה מיוחדת. עם זאת, האמינה שאין הכרח שמנגנון זה יהיה ממשלתי, והציע שחברת דבשים אשר הוקמה באותה השנה תמלא אותו.

בפרט, הומלץ על ביטול הצורך ברישיונות להפקת דבש, הקצאת שטחי מרעה ושיווק שלו. כמו כן, המליצה מבקרת המדינה על סגירת מועצת הדבש, אשר גם אם נדרש פיקוח על תוצרת הדבש בישראל, היא אינה מבצעת זאת.

דו"ח מבקר המדינה לשנת 1998[עריכת קוד מקור | עריכה]

דו"ח מבקר המדינה, אליעזר גולדברג, משנת 1998[12] העביר ביקורת קשה על פעילות מועצת הדבש, וציין כי מרבית הביקורת שהועלתה בדו"ח משנת 1991 נותרה ללא שינוי.

תקן ישראלי לדבש[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף שנות ה-60 של המאה ה-20 הוקמה ועדת תקינה לדבש שבה ישבו תשעה גופים ציבוריים. ביוני 1970 פורסם התקן הישראלי לדבש: ת"י 373 שעודכן מאז שלוש פעמים.

התקן קובע הן את צורת גידול הדבורים (למשל איך ומתי מותר להאכילן בסוכר), ובעיקר את התכולה הכימית של הדבש. לדוגמה: ריכוז המים שלא יעלה על 20%, חומציות הדבש שלא תעלה על 4.0 pH, ריכוז הסוכר הלבן (סוכרוז) שלא יעלה על 6%, שלא יהיה גלוקוז מסחרי בדבש ועוד. בנוסף לתקן מתבצע פיקוח על ייצור הדבש בארץ באמצעות "המועצה לייצור ולשיווק דבש" ו"ארגון מגדלי הדבורים בישראל".

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • קרן הראל- הררי, מלכודת דבש, מכון ירושלים לחקר השוק, ספטמבר 2011

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא דבש בישראל בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עדו תמיר, דבש בארץ ובעולם, באתר פתורה בוטיק משפחתי - שמן זית, דבש, יין וחבילות שי, ‏2015-05-20
  2. ^ סקירה ענפית מיוחדת - ענף הדבש, באתר Dun & Bradstreet
  3. ^ עידן ארץ, חצי מהמחיר שנמכר בישראל: פורסמו תוצאות מכרז יבוא הדבש, גלובס, 10 באוגוסט 2023
  4. ^ מעיין פרתי, שורת רשתות ייבאו דבש עם פטור ממכס: "יוזיל את המחיר בכ-60%", N12, 10 באוגוסט 2023
  5. ^ Addison Southard, Special Consular Reports No. 83, Palestine, Washington, 1922, page 15
  6. ^ רוביק רוזנטל, הזירה הלשונית: הצ'ופצ'יק של הלחם, באתר nrg‏, 31 בדצמבר 2004
  7. ^ עמירם כהן, בשל הבצורת הדבורים כמעט ולא ייצרו כלל דבש בקיץ האחרון; נטיעה של מיליון עצים אמורה לשנות זאת, באתר TheMarker‏, 16 בספטמבר 2009
  8. ^ למעשה, אף הובלת מעל ל-6 ק"ג דבש ללא אישור מהמועצה אסורה על ידי סעיף 4ה' של צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (ייצור דבש ומכירתו), התשל"ז-1977
  9. ^ צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (ייצור דבש ומכירתו), התשל"ז-1977
  10. ^ קרן הראל- הררי, מלכודת דבש, מכון ירושלים לחקר השוק, ספטמבר 2011
  11. ^ מבקר המדינההמועצה לייצור ולשיווק של דבש, דוח שנתי 42 לשנת 1991, עמ' 462
  12. ^ מבקר המדינההמועצה לייצור ולשיווק של דבש, דוח שנתי 49 לשנת 1998, עמ' 248