דב בער ממזריטש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
המגיד ממזריטש
Magidauto.jpg
חתימת המגיד: "נא' דוב בער במהו' אברהם זלה"ה מ"מ דק"ק מעזירטש גדול ודק"ק קאריץ", במכתב מ-26 בפברואר 1767.
תאריך לידה סביבות ת"ע
תאריך פטירה י"ט בכסלו תקל"ג
השתייכות תנועת החסידות
רבותיו רבי ישראל הבעל שם טוב

רבי דב בֶּר (יידיש: בער‏[1]) ממזריטש מכונה "המגיד ממזריטש" (נולד בסביבות שנת ת"ע, 1710, נפטר: י"ט בכסלו תקל"ג, 15 בדצמבר 1772) היה תלמידו של הבעל שם טוב ויורשו בהנהגת תנועת החסידות. בחצרות מסוימות‏[2] הוא מכונה "המגיד הגדול" או "הרבי ר' בער".

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בעיירה לוקאטש שליד העיר רובנו. למשפחתו היה כתב ייחוס עד רבי יוחנן הסנדלר[3]. בשנת לידתו חלוקות הדעות: למסורת חב"ד לא ידוע תאריך היוולדו, אולם קיימת ברשותם גם מסורת לפיה ייתכן שהרב המגיד היה גדול בשנים יותר מהבעש"ט; ויש המשערים שנולד בשנת ה'תס"ד (1704). יש אומרים שנולד בערך בשנת ה'ת"ע (1710), ולפי מסורת קדומה של רבי אברהם יעקב מסדיגורה (הראשון) נולד בשנת ה'תנ"ח (1698). לפי מסורת זו האחרונה היה בן גילו של רבו הבעש"ט, ויש האומרים שהיה גם מבוגר ממנו. כבר בימי ילדותו חונן בכשרונות נעלים ונשלח על ידי אביו, רבי אברהם, מלמד עני, ללמוד תורה בישיבה הגדולה של רבי יעקב יהושע פאלק בעל ה"פני יהושע" בעיר לבוב.

הוא נישא לקיילא בת שלום שכנא מטורטשין, ועבר לגור בכפר סמוך לטורטשין בו שימש כמלמד. בתקופה זו הרחיב את ידיעותיו בתורה והחל לעסוק בקבלה. שימש מגיד בטורטשין ואחר כך בקוריץ וברובנו. הצטיין בכוח הדיבור ובכשרון השכנוע.

אצל הבעל שם טוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשנתגלה הבעל שם טוב, התנגד המגיד בתחילה לתנועת החסידות, אך משהתקרב אליו נהפך לתלמידו החשוב ביותר.

ישנן שלוש מסורות חסידיות על הדרך בה הוא התקרב לבעל שם טוב. אחת מהן מספרת כי לאחר שאשתו הפצירה בו שיסע לבעל שם טוב מאחר שזה האחרון נודע כמחולל ניסים ואולי ירפאו מבעיית הרגליים שהייתה מציקה לו זה שנים רבות‏[4]. בהגיעו לבעל שם טוב, הבעל שם טוב שאלו פשט בדברי זוהר מוקשים, ולאחר שענה לו, אמר לו שלא זו התשובה, והבעל שם טוב אמר את הפירוש שאמר אך ב"יראה ואהבה", והמלאכים שהופיעו בספר הזוהר נגלו לעיניהם, והסביר לו שלימודו היה "בלי נשמה". בעקבות מאורע זה, התקרב אל הבעל שם טוב‏[5].

מנהיגות תנועת החסידות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר פטירת הבעש"ט נבחר המגיד כרצון רבו לממלא מקומו. הוא התיישב בעיירה מזריטש, שהפכה למרכז תנועת החסידות. תחת הנהגתו גדלה התנועה והרחיבה את מסגרתה. לכל מקום שלח מטיפים ומסבירים מבין תלמידיו, שעשו נפשות לחסידות בכל מדינת פולין ואף מחוצה לה.

בהתייחסו לרבי דב בער, התבטא פעם הבעש"ט "יודע אני כי הדב הזה אין לו רגליים (הרב דב בער היה נכה ברגליו), אבל יש לו ידיים רחבות, לקרב בהן את הלבבות, ומסוגל הוא לאחד תחת הנהגתו את כל אלה הנאמנים לחסידות".

לפי מסורות שונות לאחר פטירתו של הבעש"ט, מונה בנו של הבעש"ט - רבי צבי - למנהיג החסידים, אך לאחר שנה אמר רבי צבי במפתיע שאביו ביקר אצלו והורה לו למסור את שרביט ההנהגה לרבי דב בער. מסורת אחרת מספרת על מינויו של המגיד ממזריטש ל"ממלא מקום" - כלומר ליורש, על ידי מבחן שערך הבעש"ט: כל אחד מתלמידיו נתבקש לומר 'מהי העצה נגד הגאוה'. התשובה של רבי דב בער הייתה: 'אין עצה נגד גאווה. כי כשנמצאים על הר אפילו לא יודעים שאנו על הר, ואפשר רק להתפלל להנצל מהגאווה'. תשובה זו נתקבלה על דעת מורו ומיד הוא מינה את הרב דב בער ליורש, עוד בחייו‏[6].

הנהגתו הייתה שונה משל קודמו הבעש"ט כאשר זה האחרון הרבה לנסוע עם תלמידיו לכל סביבותיו על מנת להפיץ חסידות ולחולל ישועות בעוד רבי דב בער ישב בעירו מעזריטש ולא יצא ממנה כמעט למעט בסוף ימיו שעבר לעיר אניפולי. מצד שני שלח את תלמידיו לארצות שונות כדי להפיץ את תורתו, ולהזים את הטענות נגד שיטתו, בייחוד בוילנה שבליטא ובברודי שברומניה.

חסידים מספרים שלרבו הבעש"ט היו "שישים גיבורים", כלומר - שישים תלמידים מובחרים, "אריות החבורה" שהפיצו את תורתו ברחבי אירופה, אך לתלמידו רבי דב בער היו מאה ועשרים תלמידים, כפול מרבו. הקבלה זו הושוותה לאלישע, תלמידו של אליהו הנביא, שגם השפעתו הייתה כפולה משל מרבו.

בתקופת הנהגתו, הפכה התנועה החסידית לנפוצה ופופולרית, דבר שהתאפשר בעיקר היות שישב במחוז פודוליה, אשר היווה את מרכז יהדות פולין באותה העת. חסידויות רבות המוכרות כיום נוסדו על ידי תלמידי המגיד. בנו היה רבי אברהם המלאך, ונינו היה רבי ישראל פרידמן מרוז'ין מייסדה של חסידות רוז'ין, שהסתעפה ברבות השנים למספר גדול של חסידויות, ביניהם סדיגורא, שטפנשט, הוסיאטין, בויאן ועוד.

תורתו דיברה על הצורך בדבקות בבורא ועל הצורך לעשות כל מעשה לשם שמיים. בתורתו ירדה באופן יחסי קרנו של לימוד הנגלה, וגם בשל כך העלה עליו את חמתם של המתנגדים.

ובכן באתי ביום השבת אל הסעודה המלאה הדרת קודש ומצאתי שם המון אנשים נכבדים...לסוף הופיע גם האדם הגדול בהדר דמותו המעוררת יראת כבוד, והוא לבוש מלבושי אטלס לבן. אפילו נעליו וקופסת הטבק שלו היו לבנות (הצבע הלבן נחשב בעיני המקובלים סמל החסד). .משגמרו לאכול פתח הרבי בניגון נאדר ומרומם את הרוח. אחר הניח ידו על מצחו וכעבור שעה קלה החל קורא : צ. מהעיר ה.! מ. מעיר ר.! ש.מ. מעיר נ. וכו' - את כל האורחים החדשים, איש איש בשמו ובשם עיר מגוריו...כל אחד מאיתנו נצטווה לפסוק פסוק מכתבי הקודש. איש איש אמר את פסוקו והרב התחיל לדרוש דרשה שהייתה מיוסדת על כל הפסוקים הללו. אף על פי שהפסוקים לוקחו מספרים שונים בתנ"ך ולא היה שום חיבור וקשר ביניהם, בכל זאת צירפם ואיגדם יחד כאילו היו דבר אחד שלם. ופלא גדול מזה: כל אחד מן האורחים דימה למצוא באותו חלק מן הדרשה המיוסד על הפסוק שלו, דבר הנוגע אל עצמו ואל העניינים הקרובים לליבו..

חיי שלמה מיימון, תרגום י.ל. ברוך; המקור בגרמנית כאן, עמ' 232 דיווחו של מיימון על "כת החסידים החדשים" (die neue Chasidim) מתחיל בעמ' 160..

זמן מועט לפני פטירתו התיישב בעיר אניפולי, בה נפטר בי"ט בכסלו ה'תקל"ג.

תלמידיו ויורשיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיבוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

המגיד לא כתב ספרים, דבריו נרשמו ונמסרו על ידי תלמידיו. במשך השנים נדפסו שבעה ספרי ליקוט המנויים להלן מתורתו, חלקם יחד עם תורת רבו הבעש"ט ותורת חבריו תלמידי הבעש"ט. רוב התורות בספרים חופפים ונדפסו בכל ספר בשינויי נוסח, מהשוואת הנוסח בספרים ובכתבי יד סבורים החוקרים ששבעת הספרים הראשונים נעתקו מאותם מקורות בכתב יד‏[7][8].

  • מגיד דבריו ליעקב - ליקוטי אמרים - נערך בחייו ועל פי בקשתו של המגיד‏[9]. הודפס בקאריץ, שנת ה'תקמ"א על ידי המגיד מלוצק.
  • ליקוטים יקרים - נוסח הנהגות תלמידי הבעל שם טוב. יצא לאור בלמברג בשנת תקנ"ב מכתב יד שהיה ברשות רבי משולם פייבוש הלר. המדפיס מייחס את הדברים לבעש"ט, המגיד, רבי מנדל מפרמישלאן ורבי יחיאל מיכל מזלוטשוב.
  • אור תורה - הודפס בקוריץ, שנת ה'תקס"ב. כתב יד שהיה בידי רבי ישעיה מדינוביץ'.
  • דרכי ישרים - ז'יטומיר תקס"ה, החיבור מיוחס לבעש"ט, רבי מנחם מנדל מפרמישלאן והמגיד ממזריטש.
  • כתבי קודש - ורשה תרמ"ד, כתב יד שהיה בידי רבי ישראל מקוז'ניץ. המדפיס ייחסו לבעל שם טוב, המגיד, רבי לוי יצחק ורבי ישראל מקוז'ניץ.
  • אור האמת - הודפס בהושאטין, שנת ה'תרנ"ט. כתב יד שהיה ברשות ר' צבי חסיד, תלמידו של רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב. בדף השער נאמר שהחיבור כולל את דברי המגיד שנכתבו על ידי רבי לוי יצחק מברדיצ'ב.
  • שמועה טובה - על פי הדפוס הראשון אלו דברי תורה שנכתבו על ידי תלמידו רבי לוי יצחק מברדיצ'ב. ורשה תרצ"ח.
  • צוואת הריב"ש - על פי רוב החוקרים, אלו הנהגות שנאמרו בבית המדרש של המגיד ממזריטש.
  • תורת המגיד ממזריטש - ליקוט מהספרים הנזכרים, ומאסף של אמרות המופיעות בספרי אדמו"רי החסידות בשמו, יצא על ידי הרב ישראל יעקב קלפהולץ, תשכ"ט. מהדורה חדשה, הוצאת מישור, בני ברק תשע"א.

בנוסף לכך חברו תלמידיו ספרים מתורתם ובהם ציטטו את דבריו בתוספת ביאור משלהם, לפעמים בשמו ולפעמים אף בעילום שמו. תלמידו הרב פנחס הורוביץ, חיבר את הספר "פנים יפות" בו ציטט רבות מתורת רבו המגיד, אך בספר הנדפס לא מופיעים הדברים בשם רבו. לפי מסורת חסידית המוציא לאור הראשון השמיטו את ייחוס הדברים לרבו המגיד החסידי. בשנת תשע"א (2011) נדפס לראשונה ספר נוסף מכתב ידו של הרב הורוביץ בשם "פנים יפות תנינא" ובו הוא מצטט במפורש תורות רבות ששמע מרבו.

סידור המגיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

המגיד התפלל בסידור נוסח האריז"ל בכתב יד שהיה בידו, לפי המסורת הוא ביקש מתלמידיו ובמיוחד מתלמידו רבי ישראל הופשטיין המכונה המגיד מקוז'ניץ, להגיה ולתקן אותו. הסידור עבר בירושה לבנו רבי אברהם המלאך, ואחריו עבר מדור לדור, בן אחר בן אצל אדמור"י בית רוז'ין, עד לאדמו"ר רבי נחום דובער פרידמאן, וכיום נמצא בידיים פרטיות.

בשנת תשע"ה נחשף הסידור לפני חוקרים חסידיים, וממחקר ראשוני מתגלה כי בסידור אכן מצויים מאות תיקונים בכתב יד בין השורות ועל הגליונות. כתב יד של ההגהות הוא של המגיד מקוזניץ. יש הגהות נוספות שלטענת הרב יצחק ישעיה וייס הן מרבי שניאור זלמן מליאדי[10].

מאמרותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • (על רבו הבעש"ט): "הלואי היו מנשקים את הספר תורה באותה האהבה, שהיה מורי מנשק את הילדים בהוליכו אותם אל החדר כשהיה "באהעלפער" (מסייע למלמד בחדר)".
  • "דע מה למעלה ממך" - דע שכל הנעשה למעלה בעולמות העליונים, הכול הוא ממך, על ידי עבודת האדם.
  • כל מנעול יש לו מפתח המכוון לו ופותחו. אבל יש גנבים חזקים היודעים לפתוח בלי מפתח: הם שוברים את המנעול. כך ניתן לפענח כל סוד של העולם על ידי ההשתקעות המיוחדת המכוונת לו. אבל הקדוש ברוך הוא אוהב את הגנב השובר את המנעול. הרי זה האדם השובר את ליבו למען השם‏[11].

שלמה מיימון מביא כמה אמרות מחסיד של דב בער ממזריטש‏[12]

  • "והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח ה'" (מלכים ב' ג' פסוק ט"ו) כל זמן שאדם משמש בבחינת פועל, אינו מוכשר לקבל את השפעתה של רוח הקודש; לתכלית זו עליו לשמש בבחינת כלי ניגון ולהיות רק פעול. פירושו של הכתוב אפוא כך: כשהמנגן (עבד אלוהים) נעשה דומה לכלי הניגון (כנגן), אז תנוח עליו רוח אלוהים.
  • "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך"(מסכת אבות)‏‏ בידוע שלא ימצא אדם שום תענוג בזה שייתן כבוד לעצמו: מעשה כזה יהיה מגוחך ביותר. ואולם כיוצא בזה מגוחך הוא לתת ערך גדול לכבוד שחולק לנו אדם אחר, שהרי הערך הפנימי שלנו לא יתווסף על ידי כך אף במשהו. לפיכך כוונת המאמר כך היא: יהי כבוד חברך ( הכבוד שחולק לך חברך) חביב עליך כשלך (ככבוד שאתה חולק לעצמך, כלומר נקלה בעיניך כמותו)

חצרו בעיני ההשכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ההתנגדות לחסידות

את ההתנגדות לחסידות מבית מדרשו של דב בער, ניתן לחלק להתנגדות הרבנית - שעיקרה תלמידי הגאון מווילנה וכן קבוצת מתנגדים מהעיר ברודי, ולעומתם התנגדותם של המשכילים, בדורו ובדורות מאוחרים יותר. הראשונים ראו בתנועה כופרים או ממשיכי תנועת השבתאות, ואילו השניים ראו בתנועה זו ניצול ההמונים הנפתים בידי קבוצת מאחזי עיניים.

אבי ההיסטוריוגרפיה היהודית המודרנית צבי גרץ רשם פרק שלם על "בער ממזריטש - שקריו והטעיותיו". בלעגו לשם בעש"ט שמשמעותו בגרמנית 'מכוער', הוא עובר לדבר על כת ה"בערים"‏[13]. "באמצעות שכלו החריף הצליח לשעבד את מוחות נתיניו. הוא השתמש בשיטות של אחיזת עניים ונעזר בחבורת מרגלים שבאמצעותם 'ניבא את העתיד' או 'גילה את מקומם של חפצים נסתרים'. כשמתו מטופלים שלו, היה זה בגלל חטאם, ולא עקב כך שלא מצא להם תרופות, בניגוד למורו מהרי הקרפטים..."‏[14]. דיבורו האלילי וחטאו הגדול הוא ב-"הצגת ה'צדיק' לא רק כמשה רבנו בשעתו אלא כנציג האל עלי אדמות, שאליו יש להתפלל..." את דרכו הפיץ על ידי יעקב יוסף מרשקוב, אלימלך מלזנסק ונחום מצ'רנוביל "...אשר ניצלו את תמימותם של עניי האזור. הם לעגו ללימוד התלמוד והשפילו את הרבנים, תוך כדי הפיכת הרחצה היומית ואפילו עישון טבק לעיקרי הדת."

גרץ ממשיך ומתאר את "אליהו מווילנא - איש מוכשר למדי שכינויו בפי אנשי עירו 'הגאון', ושלא כמו הרבנים בפולין שהיו רודפי בצע וקנו את משרתם בשוחד‏[15], הוא הכיר היטב את התלמוד אך היה עסוק בדרך הפלפול ..."אשר 'מחלקת חוט שערה לשתיים' בשיטת רבי שלמה לוריא. למרות זאת, ובהיותו מבקש האמת, יצא (אליהו מווילנא) במתקפה נגד כת הבערים." ומכיוון שהיה צנוע ומעולם לא לקח על עצמו משרה ציבורית, לאנשי הכת לא יכלו להיות טענות נגדו והם לא יכלו לו. "...רוח נכונה וטובה זו אחזה ביהודי ליטא...." בהמשך הוא מתאר את החרמות נגד החסידים, ש'הצליחו' במקומות רבים. כמו כן הוא מתאר את העונשים ושריפת ספרי החסידות, ואת התנהגותם "המשוגעת" של ממשיכי דרכו.

על תלמידי משה מנדלסון הוא כותב: "בחבל אוסטריה-פולין (גליציה) תלמידי מנדלסון ידעו כבר להשתמש באמצעים מתוחכמים יותר למניעת שיטת טמטום השכל של ההמונים הנהוגה בידי אנשי הכת."‏[16]. לאור מתקפה זו, ועל סמך סגנון הכתיבה של הספר האוטוביוגרפי חיי שלמה מימון הסיקו חוקרים כאדם טלר כי תיאור חצרו של דב בער בידי שני אלו אינו בהכרח היסטורי‏[17].

כותבים ציונים ריככו את התייחסותם לחצר מזריטש, ולשם דוגמה בשנות ה-50 של המאה ה-20, כתבה הסופרת תקווה שריג מקיבוץ בית השיטה ספר ילדים שכולו ערגה לחצר זו‏[18]. אופן הצגת חצר מזריטש נלמדת בחינוך הממלכתי, כמעט מילה במילה על פי תיאור של גרץ, אך תוך הוצאת כל תיאורי ההתנגדות‏[19].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אודותיו

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הדגשת "בער" שמו האידי והלועזי בכיתוב זה (עם האות 'עין') שמשה את מתנגדיו, תוך לעג לשם ושימוש במילה העברית "בערות" ובפסוק "איש בער לא ידע, וכסיל לא יבין את זאת". לעומתם תלמידיו הרבו להשתמש בכיתוב בר. למשל בספר "מגיד דבריו ליעקב, נוטריקון דב בר. כך גם בספרים "דובר מישרים", בספר "דברת שלמה" דובר שלום ועוד. יחד עם זאת, בספרים הרשמיים אודותיו בעברית, תמיד רשמו דב בער. אבן המציבה על קברו בו כתוב 'דובבער' במילה אחת אינה מקורית (רשומים בו מספר צדיקים יחד) ובציון המחודש על קבר בנו רשום 'דובער'. שם המשפחה פרידמן מופיע בספרות עצי משפחה לדוגמה בספרו של ד"ר י. אלפסי "החסידות" (הוצ' דייטש, מהדורה שנייה, חלק א עמוד 57) ועוד רבים. לפי מסורת צאצאיו, מבית רוז'ין, שם זה ניתן למשפחה כשנכדו ישראל פרידמן מרוז'ין ברח מרוסיה עם תעודות מזויפות, שבמקור שימשו לאדם בשם ישראל פרידמן
  2. ^ בעיקר מגליציה.
  3. ^ האדמו"ר מטשורטקוב ר' נחום מרדכי פרידמן, דורש טוב, י"ט בכסלו, מאמר ד', ירושלים: , תשנ"ג
  4. ^ לפי מקורות היסטוריים, בעיה זו של רבי דב בער ברגליו נמשכה עד סוף ימיו ומתואר שהלך בעזרת קביים.
  5. ^ כתר שם טוב חלק ב' דף כ"ג.
  6. ^ אדמור"י חסידות צ'רנוביל ותולדותיה (טולנא, נדבורנא ועוד) נוהגים לספר זאת בקידוש שעורכים בי"ט כסליו לזכרו. לפי ד"ר מור אלטשולר ההיסטוריונית עדה רפפורט-אלברט הזימה מסורת זו מכיוון ש"לא הייתה עדה או חצר לרשתה" (ר' ד"ר אלטשולר: 'ירושת' הבעש"ט ודב בער ממזריטש).
  7. ^ רשימה מלאה נמצאת אצל גריס ספרות ההנהגות ה'תש"ן, עמ' 152.
  8. ^ ראו כאן מאמר נוסף מכתב יד. קיים כתב יד "ירושלים 3282 8", שהיה ברשות רבי שמואל מאמדור, מקביל של ליקוטים יקרים.
  9. ^ על פי ההקדמה שרשם המגיד מלוצק
  10. ^ ווייס, יצחק ישעיהו, הגהות כתי"ק בעל התניא על סדור המגיד ממעזריטש, היכל הבעש"ט, לו, כסלו תשע"ה
  11. ^ אור הגנוז, סיפורי חסידים, מרטין בובר
  12. ^ ‏חיי שלמה מיימון, כתוב בידי עצמו, פרק י"ט, תרגום י. ל. ברוך‏
  13. ^ מאמר ההתקפה על 'בער ממזריטש' במקורו הגרמני
  14. ^ (את דבריו אלו לקח גרץ מהספר 'סיפור חיי שלמה מימון' ספרו האוטוביוגרפי שלמה מימון)
  15. ^ כנראה תרגום של "חברי גנבים כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים" (ישעיהו)
  16. ^ ((פרק החסידות, פסקה המתחילה: In den österreichisch-polnischen Provinzen). גרץ ממשיך ומתאר את פנייתם לבתי המשפט ולמערכות הפוליטיות בארצות שונות אשר מנעו בחוק את לימוד הקבלה או את הפצת הדעות החסידיות. אך הוא מסיים את דבריו בכך שכל יהודי המזרח כאחד התנגדו לרפורמה של הקיסר יוזף ה-II ללמד גרמנית בכל בתי הספר. קמה התנגדות גדולה לשיטת מנדלסון במזרח ובפרט אצל החסידים. כל האמצעים לדכא את תנועת החסידות במזרח לא צלחו, "...מכיוון שהצד השני היה אף הוא משועבד לתלמוד... עד תום המאה ה-18 כבר היו בידיהם 100,000 נפשות, וכיום הם נוכחים בכל המקומות בהם נרדפו, ועדיין מטיפים את דעתם בקול גדול".
  17. ^ אדם טלר 'ספר הזיכרונות של שלמה מימון: בחינת מהימנות', גלעד כתב עת לתולדות יהודי פולין ותרבותם (המרכז לחקר התפוצות אונ. ת"א). כרך יד עמ' יג. ועוד. על ד"ר אדם טלר
  18. ^ תקווה שריג וספריה. גם אסף ענברי כתב על הצד החיובי של הסיפור החסידי כחלק חשוב וחיובי בהתפתחות הספרות העברית (אסף ענברי - 'לקראת ספרות עברית') ומייצג את הגישה הזו
  19. ^ שאלה בהכנה למבחן בגרות בהיסטוריה: "ציינו שלשה שלבים אותן עברה החסידות, ותארו אותם." התשובה המצופה הינה: חצר הבעל שם טוב, חצר מזריטש וחצרות ה'צדיקים'. באתרי "שיעורי בית מקוונים" נמצאים התשובות הללו בניסוחים שונים, רובם עוקבים אחרי הניסוח המרוכך הנ"ל. (ולדוגמה שלשה שלבים בהתפתחות החסידות באתר סקול סאקס ישראל.)
תקופת חייו של דב בער ממזריטש על ציר הזמן
תקופת הזוגות תנאים אמוראים סבוראים גאונים ראשונים אחרוניםציר הזמן