דגל הדיו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הנפת דגל הדיו - מבט לכיוון הים. הקרוב למצלמה הוא נחום שריג מפקד חטיבת הנגב. הצילום ההיסטורי נעשה על ידי מיכה פרי - מפקד בחטיבת הנגב
פסל הנפת דגל הדיו במלחמת העצמאות באילת
שחזור מבנה משטרת אום רשרש באילת במיצג הנפת דגל הדיו
פסל הנפת דגל הדיו ומבנה מתקופת אום רשרש
דגל הדיו החדש

דגל הדיו הוא דגל ישראל מאולתר, עשוי בד לבן ודיו, שהונף ב-10 במרץ 1949, ט' באדר ה'תש"ט, על ידי חיילי חטיבת הנגב, לאחר כיבוש משטרת אוּם רַשְרַש (היום אילת), במסגרת מבצע עובדה. צילום המעמד הפך לאחד מסמלי מלחמת העצמאות, והפך עם השנים לגרסה הישראלית המקבילה להנפת הדגל באיוו ג'ימה.

השלב האחרון של מבצע עובדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבצע עובדה, שהחל ב-5 במרץ 1949, נועד לאפשר את כיבוש הנגב בטרם יחתמו הסכמי שביתת הנשק עם ירדן. במהלך המבצע, חיילי חטיבת הנגב וחטיבת גולני נעו דרומה לכיוון אום רשרש, שבה שהו באותה עת חיילי הלגיון הערבי של ירדן. חטיבת גולני נעה דרך ציר הערבה, ואילו חטיבת הנגב נעה דרך הר הנגב. מפקדת חטיבת הנגב התמקמה בשדה אברהם.

נחום שריג, מפקד חטיבת הנגב, שהבחין כי לא נמצא בידי החטיבה דגל ישראל, פקד על חייליו לייצר דגל. פיטר, קצין הקשר, הופקד על ביצוע המשימה. הבד היה סדין לבן שאותו מצאה פועה אראל‏[1], המזכירה החטיבתית. לפי עדותה, היא ציירה את הדגל כולו ביד בעזרת דיו‏[2].

באותה עת, כוח חלוץ בראשות מפקד הפלוגה אברהם אדן ("ברן"), לימים אלוף ומפקד אוגדה 162 שלחמה בסיני במלחמת יום הכיפורים, שהה בעמדה קדמית יותר ב"בקעת האצבעות" (כיום מישר סעיפים). נחום שריג הגיע לבקעת האצבעות ב-10 במרץ בשעות הבוקר, מסר שם את הדגל לאברהם אדן ופקד עליו לצאת עם קבוצת חיילים ברגל על מנת לכבוש את אום רשרש, לאחר שבעקבות מידע מודיעיני התברר שג'ון באגוט גלאב הורה לחיילי הלגיון הערבי לצאת משטח ארץ ישראל המערבית.

נחום שריג עצמו יצא אחריהם עם שני ג'יפים וחיפש דרך עוקפת, עבירה לכלי רכב. הוא הסתכן בתקרית צבאית כאשר עבר את הגבול עם מצרים בניגוד להוראות; שם הוא הכריח את השוטרים המצרים להתקשר למפקדה באל עריש על מנת לקבל אישור מעבר חד-פעמי בשטח סיני. שריג נסע דרך בקעת הירח, פגש את חייליו של אדן ואסף אותו ועוד שניים מחייליו, אלכסנדר יולין ("סאשקה הפוליטרוק") והסייר עמוס קרסניצקי. הם הגיעו רכובים לאום רשרש בשעות אחר הצהריים של אותו יום. הכוח שהגיע לאום רשרש מנה 11 חיילים, רובם קצינים.

לימים, משנשאל אדן על תגובתו, כאלוף בצה"ל, להתנהגות מפקדו דאז, המח"ט שריג, שהסתכן בתקרית דיפלומטית ובתסבוכת צבאית עם המצרים, והגיע לאום רשרש עם כוח צבאי קטן, ללא יכולות חיפוי וחילוץ, כל זאת כדי להקדים את חטיבת גולני, השיב: ‏‏‏[3]

Cquote2.svg

פשוט לא עמד לו יצרו. במקרה הנוכחי זה הצליח כמו שקורה הרבה פעמים, ומסביר את האימרה המפורסמת על ההבדל בין צל"ש לטר"ש.

Cquote3.svg

‏‏

הנפת הדגל[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיילי חטיבת הנגב שהגיעו לאום רשרש עסקו תחילה בטיהור המבנים. כאשר התברר שעמדת המשטרה הבריטית אכן נטושה, החיילים התארגנו במהירות להניף את הדגל. אברהם אדן טיפס על התורן שהיה במקום והניף את דגל הדיו שהיה בידיו. בנוסף לאברהם אדן השתתפו במעמד מפקד חטיבת הנגב נחום שריג, קצין המבצעים (קמב"ץ) עוזי נרקיס, קצין המודיעין (קמ"ן) דוד ניב (ביבי), סגן הקמ"ן אברהם ברמן (בז'), קצין ההנדסה החטיבתי משה צרי (פפר), קצין התרבות נתן שחם, הנהג יוחנן אלישוב, הסייר עמוס קרסניצקי, אלכסנדר יולין והצלם מיכה פרי שהיה סגן מפקד הגדוד התשיעי. טקס הנפת הדגל הסתיים בשעה ארבע אחר הצהריים בשירת התקווה.

כוח החלוץ של גדוד 19 מחטיבת גולני הגיע לאום רשרש בשעה 17:00. החיילים, שהיו מצוידים טוב יותר מחיילי חטיבת הנגב, החליפו את דגל הדיו, שהיה תלוי במשך שעתיים בלבד, בדגל ישראל תקני. מפקדי שתי החטיבות, נחום שריג ונחום גולן שלחו מברק באמצעות מכשיר הקשר:

Cquote2.svg

העבירו לממשלת ישראל: ליום ההגנה לי"א באדר מגישות חטיבות הנגב פלמ"ח וחטיבת גולני את מפרץ אילת למדינת ישראל.

אילת (אום רשרש) ט' באדר תש"ט

Cquote3.svg
– מברק של נחום שריג ונחום גולן

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנפת דגל הדיו, שצולמה על ידי מיכה פרי, נחרתה בזיכרון הקולקטיבי כסמל לסיום מלחמת העצמאות, ולניצחון הישראלי בה.

עיריית אילת הציבה באתר משטרת אום רשרש פסל מתכת המתאר את מעמד הנפת דגל הדיו. הפסל נמצא בגן ליד "קניון מול הים" בחוף הצפוני של אילת ליד הטיילת, ומבנה המשטרה עצמו שוחזר בסמוך לפסל.

התאריך העברי של הנפת הדגל, ט' באדר, הפך לימים ליום אילת.

לאחר מלחמת העצמאות נפוצו שמועות רבות לגבי זהות החיילים אשר השתתפו בטקס הנפת הדגל, לגבי החיילים שהשתתפו בהכנתו ואף לגבי החומרים ששימשו לכך. מאז, כל החיילים שהיו באום רשרש זוהו, אך עד היום אין תמימות דעים לגבי שתי השאלות הנוספות הנוגעות להכנת הדגל. למרות חשיבותו הסמלית וההיסטורית, דגל הדיו עצמו - אבד.

ב-16 במרץ 2008, ט' באדר ב' ה'תשס"ח, במלאת 59 שנה להנפת דגל הדיו, נפרס בטקס חגיגי לציון האירוע דגל ישראל ענק מצפון לאילת. על פי ספר השיאים של גינס זהו הדגל הגדול בעולם, אורכו 200 מטרים ורוחבו 100 מטרים‏[4].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אברהם אדן (ברן), עד דגל הדיו, משרד הביטחון ההוצאה לאור.
  • משה גבעתי, בדרך המדבר והאש - תולדות גדוד 9 , תל אביב: הוצאת 'מערכות' וההוצאה לאור של משרד הביטחון, תש"נד - 1994.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא דגל הדיו בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פועה אראל, באתר הפלמ"ח
  2. ^ לפי גרסה אחרת שני הפסים נצבעו בדיו, והמגן דוד נתפר לדגל לאחר שנפרם קודם לכן מתיק עזרה ראשונה של חיל האוויר. גרסאות נוספות שנפוצו לאחר המלחמה נמצאו לא נכונות.
  3. ^ שמעון תמיר (סיימון), ההיסטוריה חוזרת: אילת (שוב) בידינו, באתר ynet‏, 25 באפריל 2004
  4. ^ אהובה מאמוס, 59 שנה אחרי דגל הדיו, נפרס הדגל הגדול בעולם, באתר ynet‏, 16 במרץ 2008