דו"ח בוורידג'

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

דו"ח בוורידג'אנגלית - "Beveridge Report") הוא דין וחשבון שהוגש לפרלמנט הבריטי בשנת 1942 בנוגע לביטוח לאומי ושירותים נלווים, על ידי ועדה בין-משרדית שבראשה עמד הכלכלן ויליאם בוורידג'. הדו"ח זיהה חמישה "ענקים", "רעות חולות" בחברה הבריטית - הזנחה, בערות, מחסור, אבטלה וחולי. הדו"ח הציע רפורמה נרחבת במערכת הביטחון הסוציאלי בבריטניה במטרה להילחם באותם ענקים. בתקופה שבה פורסם, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, זכה הדו"ח לפופולריות רבה ביותר בציבור הבריטי. לאחר עליית מפלגת הלייבור לשלטון, ב-1945, בממשלה בראשות קלמנט אטלי, פעלה המפלגה ליישום הדו"ח בשנים בהן שלטה, עד 1951, לרבות עריכת רפורמה ממשית בנושא הביטחון הסוציאלי והביטוח הלאומי, ויצירתם של שירותי הבריאות הלאומיים בבריטניה, והניחה את המסד למדינת הרווחה הבריטית.

ייזום הדו"ח[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1940, במהלך מלחמת העולם השנייה, הקים וינסטון צ'רצ'יל ממשלת אחדות, שבה השתתפה מפלגת הלייבור. ב-10 ביוני 1941 הכריז ארתור גרינווד, אחד מחברי הפרלמנט המשפיעים של הלייבור, ושר בלי תיק בממשלתו של צ'רצ'יל, כי הממשלה תמנה ועדה בין-משרדית שתבחן את מצב הביטוח הלאומי והשירותים הנלווים בבריטניה. הוועדה הוסמכה:

"לבחון, תוך התייחסות מיוחדת ליחסים בין התוכניות השונות, ולערוך סקר של התוכניות הלאומיות הקיימות בנושא הביטוח הלאומי והשירותים הנלווים, לרבות פיצויים לעובדים, ולהמליץ את המלצותיה".

לוועדה מונו עובדי מדינה בכירים מהמשרדים הכלכליים השונים בממשלה, ובראשה הועמד הכלכלן ויליאם בוורידג'. בוורידג', כלכלן בעל שם בעל רקע פביאני, עבד עבור שר העבודה ממפלגת הלייבור, ארנסט בווין, בנושאים הקשורים בארגון כוח אדם. בווין הציע לגרינווד כי בוורידג' יעמוד בראש הוועדה, וההצעה התקבלה על דעת כל המעורבים.

פרסום הדו"ח[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדו"ח, שפורסם בנובמבר 1942, כלל שלושה עקרונות עיקריים:

  1. הצעות למדיניות צריכות להתבסס על נסיון העבר, אך אל להן להיות מוגבלות בידי אינטרסים מגזריים שהם נחלת העבר. רגע זה בהיסטוריה הוא רגע מהפכני, המאפשר שינויים מקיפים.
  2. נושא הביטוח הלאומי הוא אך חלק ממדיניות חברתית מקיפה שמטרתה להרוג את חמשת הענקים. הביטוח הלאומי דואג להריגת ענק ה"מחסור". יש לטפל גם בארבעת הענקים האחרים.
  3. מדיניות של ביטחון סוציאלי חייבת להיות מושגת באמצעות שיתוף פעולה בין המדינה והיחיד. על המדינה להסדיר את קיום השירות והתקבולים, אך בכך עליה להישמר מלפגוע ביוזמה החופשית, בהזדמנות ובאחריות. תפקידה של המדינה הוא לספק מינימום המספיק לצורכי המחיה. כל יחיד אחראי להעניק לעצמו ולמשפחתו מעבר למינימום זה.

בוורידג' התנגד לגמלאות (תשלומי הביטוח הלאומי למבוטח) המבוססות על מבחני אמצעים. הוא ראה בתשלום דמי הביטוח דרך השומרת על כבוד המשלם, קלה לניהול, ואינה מעיקה על התקציב. מבחני אמצעים יצרו מלכודת עוני, בכך שככל שעלתה משכורתו של הפועל, וקטנה בהתאם זכאותו לגמלאות, כך היה הסכום הכולל של הכנסתו נמוך יותר. הדו"ח המליץ על שמירת המערכת שהייתה קיימת לפני המלחמה, של ביטוח המבוסס על תשלום שבועי של השכירים והמעבידים, תוך הרחבתה לפי ששת המאפיינים הבאים:

  1. שיעור אחיד ("שטוח") של גמלאות.
  2. שיעור אחיד ("שטוח") של תשלום של המבוטח.
  3. איחוד האחריות המינהלית לכל סוגי הביטוח.
  4. התאמת התקבול לשיעור המאפשר "מחיה".
  5. היקף כולל של הזכאים.
  6. סיווג הזכאים לפי סוגים שונים (שכירים, עצמאים, עקרות בית, גמלאים וכיוצא בזה).[1]

יישום עקרונות אלו בשטח הביטוח הלאומי יביא למערכת של ביטחון סוציאלי, שתלווה את האזרח מהעריסה עד הקבר, ותדאג למחייתו, גם במצבים שבהם אינו יכול להשתכר כגון מחלה, פגיעה או זקנה, ולחיסול העוני.

קבלת הדו"ח ויישומו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדו"ח פורסם בנובמבר 1942 וזכה לתשומת לב רבה ולפופולריות, ואף להתלהבות. מצב הרוח הלאומי הבריטי היה גבוה, וזאת בין היתר בשל הניצחון בקרב אל עלמיין השני. עם זאת הדו"ח זכה להתנגדות מסוימת בקרב השמרנים ובקרב הפקידות הבכירה במשרדי הממשלה. הממשלה השמרנית, בראשות וינסטון צ'רצ'יל הודיעה בבית הנבחרים כי לא תיישם את הדו"ח מיד. צ'רצ'יל נשא נאום, ב-21 במרץ 1943 ובו הזהיר את הציבור שלא לצפות לשינויים חברתיים הכרוכים בהוצאות גדולות של המדינה לאחר המלחמה. הוא אמר כי לאחר המלחמה תופעל "תוכנית ארבע שנים" המכסה חמישה או שישה אמצעים פרקטיים לרבות "ביטוח חובה לאומי לכל המעמדות מהעריסה עד הקבר; חיסול האבטלה באמצעות מדיניות ממשלתית; הרחבת בעלות המדינה ויזמות המדינה; דיור חדש; רפורמה מקפת בחינוך; הרחבת שירותי הרווחה והבריאות".

בסופו של דבר אימצו השמרנים את הצעות הדו"ח בעיקרן, אך לא ראו מקום ליישמו מיד. מפלגת הלייבור הבריטית לא מיהרה לאמץ את הדו"ח, אם בשל התנגדותה לרעיון המובע בו של שירות בריאות לאומי המבוסס על מרכזי בריאות מקומיים ולא גוף המנוהל על ידי המדינה, ואם בשל היחסים הגרועים בין שר העבודה ארנסט בווין ובין בוורידג'. בוורידג' התלונן כי בשל הרקע של בווין כאיש האיגודים המקצועיים, הוא ראה לנגד עיניו רק את ההתמקחות על השכר, ולא ראייה מקפת של הביטוח הלאומי.

בשנת 1945 עלה הלייבור לשלטון בבריטניה, לאחר ניצחונו של קלמנט אטלי בבחירות. ממשלת הלייבור החדשה החלה לאמץ את הצעות בוורידג', ועד לחזרת השמרנים לשלטון ב-1951 חוקקו שורה של חוקים שהביאו ליישום הדו"ח, וליצירת מדינת רווחה בבריטניה. החוקים כללו את החוקים הבאים - חוק קצבאות הילדים, 1945; חוק הביטוח הלאומי (פגיעות בעבודה), 1946; חוק הביטוח הלאומי, 1946; חוק שירות הבריאות הלאומי, 1946; חוק הגמלאות (הגדלה) 1947; חוק בעלי הדירות והדיירים (שליטה בשכר הדירה), 1949; חוק הביטוח הלאומי (פגיעות בעבודה), 1948; חוק הביטוח הלאומי, 1949. (Family Allowances Act 1945 , National Insurance (Industrial Injuries) Act 1946, National Insurance Act 1946, National Health Service Act 1946, Pensions (Increase) Act 1947, Landlord and Tenant (Rent Control) Act 1949, National Insurance (Industrial Injuries) Act 1948, National Insurance Act 1949.)

מדינת הרווחה הבריטית, שהייתה מבוססת על עקרונותיו של בוורידג', זכתה לתמיכה בין-מפלגתית והייתה למעשה הקונצנזוס העממי הבריטי עד סוף שנות ה-70 ועלייתה של מרגרט תאצ'ר לשלטון. המודל הבריטי השפיע על מדינות רבות, ובהן ישראל, ביישום מודל דומה של שירותי ביטוח לאומי. [2]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Rodney Lowe, The Welfare State in Britain Since 1945, London, MacMillan Press, 1999, pp. 145
  2. ^ תוכנית בוורידג' מילון חילן טק לשכר ותנאי עבודה