דואו סונט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

דואו סונט (לטינית: Duo sunt, מילולית: "שתיים הן") הוא מסמך שנכתב ב-494 על ידי האפיפיור גלסיוס הראשון כמכתב לאנסטסיוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית.

המכתב תיאר שני כוחות, האחד – "הסמכות הקדושה של הבישופים" (pontificum sacrata auctoritas), ומולו – "כוח מלכותי" (regalis potestas), שאמורים לעבוד בשיתוף פעולה זה עם זה.

מכתב זה בעל חשיבות ראשונה במעלה, כי הוא זה שמיסד את מערכת היחסים בין הכנסייה לשלטון הסקולרי במשך אלף שנה כמעט. הרעיון העומד מאחורי המכתב הוא שהקיסר אינו מעל לכנסייה אלא הוא חלק ממנה. כמו כל נוצרי אחר הוא זקוק לשירותי הכנסייה ואין הוא יכול להכתיב לאנשי הכנסייה כיצד לפעול במישור הדתי.

על פי המכתב, גם הכנסייה וגם השלטון האזרחי נחוצים לעולם, אבל יש עדיפות לצד הכנסייתי, האחראי על הנשמה וישועתה. גם הקיסרים זקוקים בתחום זה לסיועם של הכמרים, בשעת סקרמנט הווידוי גם הקיסרים שומעים שהם חוטאים, והכומר יכול, בעזרת מתן מחילה או מניעתה, לאפשר לנשמתם להגיע לגן העדן או לחסום את דרכה לשם.

במכתב נאמר

שני כוחות בעיקר מחלקים ביניהם את השליטה בעולם הזה, והם, סמכותם המקודשת של הכוהנים וסמכות הביצוע של המלך, אחריותם של הכמרים היא הכבדה יותר, שכן ביום הדין יהיו הם הערבים למלכים. דע איפה בני החנון, שאף על פי שלך הבכורה כשאתה יושב ושופט בענייני בני תמותה בזכות עמדת הכבוד אשר לך, אשר לענייני אלוהים עליך להרכין ראשך לפני אלה המשרתים בקודש ושמהם אתה מצפה לאמצעי הגאולה. בזה שאתה שותף לסקרמנטים הקדושים כאשר הם מוגשים כהלכה, אתה מודה שעליך להיות כפוף יותר למעמד הכהונה מאשר למשול בו. בעניינים אלה עליך לסמוך איפה על פסק-הדין של הכהנים ולא לדרוש שישאלו חוות-דעתך. שכן אם בתחום המשמעת הציבורית הכוהנים מכירים באוטוריטה שלך בתור בכזאת שמוצאה מכוח עליון ונשמעים לחוקיך, שמא יראו כמערערים מהלך תקין של חיי העולם הזה, על אחת כמה וכמה צריך אתה להישמע לאלה שהופקדו על הענקת מיסתורי הקדושה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]