דואר אלקטרוני
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דואר אלקטרוני (בראשי תיבות: דוא"ל, באנגלית: E-mail) הוא הודעה אלקטרונית המועברת ממחשב למחשב דרך רשת שרתים. ניתן לשלוח דואר אלקטרוני בפורמט טקסט פשוט או HTML וניתן לצרף להודעת דואר אלקטרוני גם קבצים. ניתן לשלוח הודעת דואר אלקטרוני ליותר מנמען אחד במקביל. דואר אלקטרוני נבדל משרותי העברת הודעות אחרים ברשת כגון צ'אט ושרותי מסרים מידיים בכך שמשלוח הודעת דואר אלקטרוני מתבצע א-סינכרונית, כלומר אינו מחייב יצירת קשר דו-כווני בין השולח למקבל: השולח מחבר את ההודעה ושולח אותה. ההודעה עוברת ברשת דרך שרת אחד או יותר עד לשרת שמאכסן את תיבת הדואר של הנמען, ושם היא מחכה לנמען עד שזה מחליט לקרוא את הודעות הדואר שבתיבת הדואר שלו.
תוכן עניינים |
[עריכה] היסטוריה
כבר בשנות ה-60 היו מערכות שאפשרו למשתמשים שונים במחשב אחד לשלוח הודעות זה לזה על ידי כתיבת טקסט ההודעה לקובץ של מקבל ההודעה המיועד לצורך זה. מקובל לראות את התחלת ההיסטוריה של הדואר האלקטרוני ב-1971, כאשר ריי טומלינסון (Ray Tomlinson) הרחיב יכולת זאת למספר מחשבים המחוברים ברשת. כדי שהמחשב השולח יוכל לנתב את ההודעה למשתמש הנכון של המחשב הנכון הוא צרף את שם המשתמש ושם המחשב בעזרת התו "@" (הקרוי בסלנג "שטרודל", בעברית תקינה "כרוכית" ובאנגלית "At") וכך נולדה כתובת הדואר האלקטרוני.
מאז התפתח הנושא, והרשת גדלה. נקבעו כללים ופרוטוקולים להעברת הדואר האלקטרוני ברחבי רשת האינטרנט המסועפת (SMTP), לצורת ניסוח אחידה של כותרות הודעת הדואר האלקטרוני (RFC 822), ולקידוד קבצים לתוך הודעת דואר אלקטרוני (MIME - Multipurpose Internet Mail Extensions) המאפשר העברת קבצים מצורפים לטקסט של הדואר האלקטרוני, וגם העברת טקסט בשפות שונות (במקור התקנים אפשרו רק שימוש באותיות אנגליות).
בישראל הופיע הדואר האלקטרוני לראשונה בשנת 1980 כאשר יוסף רגב, בעזרתה של סימה וינדזברג, בנה מערכת דואר אלקטרוני באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, בבאר שבע. המערכת שימשה רק את אנשי האוניברסיטה. בשנת 1983 חיברה חברת י.ב.מ. את רשת המחב"א, רשת האוניברסיטאות, בקו אל רשת BITNET שפעלה אז בארצות הברית. דבר זה גרם לכך שבכל האוניברסיטאות הוקמו מערכות דואר אלקטרוני וחברי סגל רבים התחברו אליהם.
[עריכה] מבנה ותפקיד כתובת הדואר האלקטרוני
כתובת דואר אלקטרוני היא למעשה הוראה לשרת דואר. כתובת כזאת מורכבת משני חלקים מופרדים בסימן "@": מימין שם מתחם (domain) המשמש אך ורק לזיהוי המחשב (השרת) המטפל בקבלת דואר אלקטרוני עבור כל הכתובות באותו שם מתחם, ומשמאל מחרוזת המשמשת להודיע לאותו שרת מה יעשה כאשר הוא מתבקש לקבל דואר המכותב לאותה כתובת (ה"חלק המקומי" - localpart). בדרך כלל החלק המקומי יתפרש כשם משתמש שיש להעביר את תוכן ההודעה לתיבת הדואר שלו. לעתים הכתובת המקומית תתפרש אחרת: למשל כהוראה לתייק את ההודעה בתיקיה מסוימת, או למשל כהוראה לשרת לחסום את המחשב שניסה לשלוח את ההודעה לכתובת "אסורה". כמה וכמה כלים להגנה על תיבות דואר אלקטרוני ועל שרתי דואר אלקטרוני מתבססים על שימוש מתוחכם בכתובות הדואר.
עבור רוב משתמשי הדואר האלקטרוני שם המתחם הוא שם מתחם ששייך לספק השרות שנותן את שרות הדואר, והחלק המקומי הוא כינוי המשתמש הרשום אצל הספק. הדואר נשלח לשרת של ספק השרות ועל בסיס המידע (כתובת השולח וכתובת המקבל) השרת מסרב לפעמים לקבל את ההודעה (למשל כי הכתובת אינה מוכרת לו, או מסיבות טכניות כגון תיבת דואר מלאה או המחשב שמנסה לשלוח נמצא ברשימה שחורה) ובדרך כלל מקבל את ההודעה ולפי ה"חלק המקומי" של כתובת הדואר האלקטרוני מנתב אותה הלאה: לתיבת הדואר של הנמען או לכתובת דואר אלקטרוני אחרת שהנמען בקש להפנות אליה את הדואר שלו.
[עריכה] פרוטוקולים
למרות שצורות רבות של העברת טקסט ממחשב למחשב יכולות להחשב "דואר אלקטרוני", מקובל לקרוא בשם זה רק לאותן הודעות הנכתבות ומועברות בהתאם לכמה תקנים מקובלים (פחות או יותר). התקן המקובל למשלוח דואר אלקטרוני הוא פרוטוקול SMTP (ר"ת של Simple Mail Transfer Protocol). זה הפרוטוקול בו משתמשת תוכנת דואר אלקטרוני להעברת הדואר לשרת שישלח אותו לנמען/נמענים. תקן זה מסוגל להעביר הודעות טקסט אנגלי בלבד, מכל סוג שהוא. אבל הודעות הדואר המועברות כתובות תמיד לפי תקן נוסף (RFC 822 שהוחלף על ידי RFC 2822) המפריד את הודעת הדואר האלקטרוני לשני חלקים: כותרת (header) וגוף (body), כאשר הכותרת חייבת להכתב בצורה המוגדרת במדויק בתקן כדי לאפשר עבוד של תוכן הכותרת על ידי המחשב המקבל. הכותרת מכילה פרטים כגון שמות וכתובות השולח והמקבל, נושא ההודעה, פרטים על הדרך שעברה ההודעה בין השולח ובמקבל, ועוד. כך יכולה תוכנת הדואר האלקטרוני של מקבל ההודעה להפריד פרטים אלה מגוף ההודעה ולהציגם בנפרד. כדי לאפשר העברת הודעות הכתובות באותיות שאינן כלולות באלף בית האנגלי, נוצר תקן MIME, שמאפשר לקדד מידע לתוך הודעת דואר אלקטרוני הכתובה באותיות אנגליות בלבד. שימוש נכון בתקן זה מאפשר משלוח דואר בעברית או ערבית, למשל, וגם מאפשר צרוף קבצים כלשהם להודעת דואר אלקטרוני. המידע מקודד באותיות אנגליות בלבד, יחד עם מידע על אופן הקידוד ומהות המידע המקודד, ותוכנת הדואר האלקטרוני של המקבל משתמשת במידע זה כדי לשחזר את המידע המקודד במחשב הנמען, לקרוא את הטקסט בשפת המקור שבו הוא נכתב, או לשמור את הקבצים במחשב.
כאשר המחשב האישי הפך לנפוץ והגישה ממחשבים אישיים לרשת נעשתה בעיקר באמצעות מודם וקו חיוג, לא התאפשר למחשבים בהם השתמשו חלק ניכר מהאנשים לקבל דואר אלקטרוני ישירות, מאחר ולשם כך על המחשב להיות מחובר כמעט כל הזמן לרשת, ולהמתין לקבלת דואר אלקטרוני. הפתרון היה לשמור את הדואר האלקטרוני עבור המשתמש על שרת - מחשב המחובר באופן קבוע לרשת, ולאפשר למשתמש להתחבר מדי פעם לשרת ולבקש העברת הדואר האלקטרוני למחשבו האישי. לשם כך נוצרו שני תקנים: פרוטוקול POP ר"ת של (Post Office Protocol) שהוא פרוטוקול פשוט המאפשר העתקת הדואר מהשרת ומחיקתו מהשרת (הגרסה הנוכחית היא POP3), ופרוטוקול IMAP ר"ת של (Internet Message Access Protocol) המאפשר סינכרון הדואר האלקטרוני בין השרת והמחשב האישי, כך שבשניהם יהיה עותק של כל הודעה. דרך נוספת המקובלת היום לקריאת דואר אלקטרוני היא דואר מבוסס רשת (WebMail): קריאת הדואר האלקטרוני בדפדפן אינטרנט באמצעות תוכנת דואר אלקטרוני המותקנת על שרת ומשמשת ממשק המציג את הודעות הדואר האלקטרוני בדף אינטרנט בדפדפן.
[עריכה] דואר זבל ותולעים
-
ערך מורחב – דואר זבל
אחת הבעיות בדואר אלקטרוני היא דואר זבל, סוג של פרסום מקוון, הגורם לעומס על שרתים ומטריד אנשים רבים. בשל היות הדואר האלקטרוני כלי פשוט, נוח ואנונימי (במידה מסוימת) היכול להגיע לכמות גדולה של אנשים ובעל פונטנציאל פרסומי רב, מהווה הוא יתרון מבחינת מפרסמים רבים אשר שולחים באמצעותו פרסומות לכל דיכפין, גם לכאלו שלא מעוניינים בשירותיהם של המפרסמים. בארצות הברית נחקק חוק המנסה לצמצם פגיעות אלה למינימום; בישראל נוצרו כמה פסיקות משפטיות בעניין, אך נכון לינואר 2005 עדיין אין חוק מתאים.
תולעי דואר אלקטרוני (E-Mail Worms) הן סוג של וירוס מחשב המשתמש בתשתית הדואר האלקטרוני להפצה־עצמית והתרבות. כיום, רוב התולעים משתמשות בפגמים שבלקוח הדואר "Outlook Express" מבית מיקרוסופט.
בעקבות תפוצתם הרבה של דואר הזבל והתולעים, פותחו תוכנות שמטרתן לסנן את הדואר לפני שהוא מגיע למשתמש הקצה. יעילותן של התוכנות משתנה בין תוכנה לתוכנה, והן לא מספקות הגנה מלאה: לעתים הן מסננות הודעות "כשרות" ולא מסננות כאלו מזיקות.
[עריכה] תוכנות ניהול דואר אלקטרוני
ישנן מאות תוכנות דואר אלקטרוני המסוגלות לספק ממשק קריאה, כתיבה, שליחה, קבלה ושמירת ממסרי דואר אלקטרוני. ההבדל בין יעדי התכונות העיקרי הוא מטרת השימוש: השוק הפרטי או השוק העסקי-מסחרי. תוכנות הדואר הנפוצות כיום הן:
Microsoft Office Outlook client
Microsoft Outlook Express
Opera
Web Client – Gmail.com, Hotmail.com, Yahoo.com
Eudora
Thunderbird
Lotus Notes
המכנה המשותף בין תוכנות אלה הוא התאימות שלהם לפרוטוקולים (התקנים) שנכתבו להתקשרות דואר אלקטרוני (SMTP, POP3..), היציבות של הקוד בהם הם נכתבו ובכך מספקים ממשק אמין לחברות ומשתמשים לעבודה והאמינות שלהם כתוכנה שנכתבה על בסיס קוד יציב (no bugs) ואמין אשר ישמור את דברי הדואר ללא פגם.
השוני והבידול של תוכנות אלה אחת מהשנייה הוא הכלים המוספים, מעבר לתאימות לפרוטוקול, אשר תוכנות אלא מספקות על מנת להרחיב את השימוש בתוכנות אלו. יישומים מוספים אלו יכולים להיות: מאגר מידע אנשי קשר (Contact list), יומן פגישות (Calendar), קריאת News Groups (NNTP), גיבוי ושחזור המידע לקובץ חיצוני (Import & Export), יומן מעקב פעילות (Journal), פתיחת תיקיות פרטיות וציבוריות (Public & Private Folders), חיבור ליישומים אחרים במחשב או באינטרנט כגון מנועי חיפוש ומוצרים צד שלישי.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] קישורים חיצוניים
- דורית רם, דואר אלקטרוני – איך, מה ולמה?, באתר Netwise
- History of Electronic Mail
- Mail2Web - אתר המאפשר קריאת דואר אלקטרוני, כולל כזה המנוהל לפי POP3, מכל מחשב וללא צורך בהתקנת תוכנה כלשהי.
