דוב חום סורי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Information-silk.svgדוב חום סורי
Ursus arctos syriacus.jpg
מצב שימור

מצב שימור: פגיע (VU)

נכחד נכחד בטבע סכנת הכחדה חמורה סכנת הכחדה פגיע קרוב לסיכון ללא חששמצב שימור: פגיע
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
מחלקה: יונקים
סדרה: טורפים
משפחה: דוביים
סוג: דוב
מין: דוב חום
תת־מין: דוב חום סורי
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Ursus arctos syriacus
תחום תפוצה
Syrian Brown Bear Distribution.PNG

דוב חום סורי (שם מדעי: Ursus arctos syriacus) או הדוב הסורי הוא תת-מין של דוב חום, השייך לסוג דוב שבמשפחת הדוביים והוא נחשב לקטן במשפחה זו. הוא אוכל כול וניזון מבשר, עשב ופירות.

תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדוב החום הסורי נמנה עם הקטנים שבתתי-המין של הדוב החום. אורך גופו מגיע לשני מטרים, גובהו ל-1.85 מ' ומשקלו ל-200 ק"ג. הזכרים גדולים מהנקבות. כפות הרגליים של הדוב החום הסורי קצרות ורחבות, וטפריו בהירים, ארוכים, ומעוקלים. הזנב קצר מאוד.

לדוב החום הסורי פרווה צפופה ובהירה, שצבעה צהוב עד חום-צהוב. קצות השערות בהירות באופן יחסי. הצבע לא קבוע והוא משתנה במשך עונות השנה ועם גדילתו של הפרט. הפרווה של הצעירים (עד גיל שנה) לבנה בצוואר.

תפוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדוב החום הסורי קיים כיום בטורקיה, בקווקז, בצפון עיראק ובמערב איראן. הוא נמצא בסכנת הכחדה בכל האזורים הללו, והאוכלוסייה מצטמצמת בשל הקטנת שטחי הגידול שלו, ובשל השפעת האדם, בעיקר באמצעות ציד בלתי חוקי.

בעבר הייתה תפוצתו רחבה יותר, והוא היה נפוץ בחלקים גדולים של מערב אסיה. בנוסף למקומות שבהם הוא נותר כיום, היה הדוב החום הסורי נפוץ גם בסוריה, לבנון, ישראל, ירדן, ובחלקים מאפגניסטן ופקיסטן.

מקום חיוּת: נוף סלעי, עם מקורות מים קבועים ומזון, בחורש ים-תיכוני וגם בהרים צחיחים, שכמות המשקעים בהם כ-150 מ"מ בשנה.

גורמי היעלמות עיקריים:

  • ציד כספורט יוקרתי והצגת ראשו המפוחלץ של הדוב ופרוותו לשם ראווה.
  • ציד של חקלאים משום שהדובים ניזונים גם מגרגירי חומוס וענבים. לעתים הדובים צדים גם חיות במשק הבית כמו בקר וצאן.

כיום, הסכנה הגדולה הנשקפת לדוב החום הסורי היא בשל לכידת הגורים לשם הבאתם לקרקסים המתקיימים עדיין במזרח אירופה (ואסורים בישראל בשל חוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים)).

בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

דב סורי בגן החיות התנ"כי בירושלים.

לפי ממצאים פלאונטולוגיים וארכאוזואולוגיים הדוב החום הסורי היה נפוץ בארץ ישראל לפחות ברבע מיליון השנים האחרונות, ובכלל זה בתקופת המקרא. הפגיעה העיקרית בדוב החום הסורי התרחשה בעת החדשה. עקב הקטנת גודל החורש הטבעי, ועקב הגברת פעילות הציד, קטן בהדרגה מקום החיות של הדוב. תצפיות מאמצע המאה ה-19 שנעשו על ידי הנרי בייקר טריסטראם מעידים על הימצאות הדוב החום הסורי בנחל היונים שבסביבות הר ארבל.

טריסטראם ראה בשנת 1863 דוב בנחל ארבל וממזרח לירדן - בגלעד ובבשן, וכן ראה עקבות רבים בשלג במרומי החרמון. תיאודור קוטשי כתב בשנת 1864 שהדובים נפוצים מאוד בחרמון. אליעזר שמאלי כתב שאלכסנדר זייד ראה דוב במדרונות הסמוכים לכפר גלעדי בשנת 1917.

על פי עדותו של ישראל אהרוני, הפרטים האחרונים בצפון ארץ ישראל ניצודו בידי משלחת ציד, בה השתתף אהרוני עצמו, בהר חרמון ב-1917. הדוב החום הסורי נעלם כליל מהטבע בארץ ישראל ובלבנון בשנות השלושים של המאה ה-20. בשנות ה-40 ניתן היה למצוא דובים חומים סוריים במצב גופני ירוד בידי צוענים שהציגו "דובים מרקדים" בערי ארץ ישראל.

כיום ניתן לראות דובים חומים סורים בישראל רק בגני חיות.

תזונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מגוון המזון של הדוב החום הסורי גדול ביותר. הוא מסוגל לטרוף יונקים בינוניים, כמו עזים וכבשים, וכן הוא אוכל ביצי עופות, דגים, חרקים, חלזונות, ופגרים של בעלי חיים שונים. מבין הצמחים ניזון הדוב החום הסורי מכל חלקי הצמח, החל מפקעות ועד פירות ופרחים. הדוב החום הסורי נוהג לאכול גם דבש.

התנהגות[עריכת קוד מקור | עריכה]

דובים חומים סוריים חיים לבד, רחוק ממקומות יישוב. בדרך כלל הם פעילים בלילה, אם כי נצפו דובים סוריים שפעילים ביום. הדובים הסורים ישנים במערות ובמקומות מוסתרים אחרים, כמו צמחייה סבוכה. באזורים קרים נוהגים דובים סוריים להיכנס לתרדמת חורף. לא ידוע אם הם נהגו כך גם בארץ ישראל, אם כי קרוב לוודאי שדובים שחיו בחרמון ובהרי הלבנון הגבוהים אכן נכנסו לתרדמת חורף.

שטח המחיה של כל פרט עומד על כמה עשרות קמ"ר. נצפו מאבקים על שטח בין זכרים. הזכרים נוהגים לסמן את הטריטוריה באמצעות שתן וגירוד עצים. הייחום מתרחש בקיץ, וההמלטה בחורף, 7-6 חודשים לאחר ההזדווגות. בכל המלטה נולדים 4-1 גורים (בדרך כלל שניים). הגורים יוצאים לראשונה מהמסתור באביב ומתלווים לאמם. תקופת ההנקה נמשכת 18 חודשים. תוך שנה גדל משקל הגורים מ-500 גרם ל-40 ק"ג. הנקבה נכנסת לייחום נוסף רק לאחר שהיא נפרדת מהגורים. הזכר לא משתתף בגידול הגורים.

דובים חומים סוריים בשבייה מגיעים לבגרות מינית בגיל 4-3. תוחלת החיים שלהם עומדת על 40 שנה.

לדוב הסורי קול חזק ומגוון. בשעת רוגז או סכנה משתמש הדוב בקול הדומה לנביחה.

יחסי גומלין עם האדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

דובים חומים סוריים מעדיפים להימנע ממפגש עם האדם, אולם במצב מצוקה, אם אין להם דרך מילוט, הם עלולים להיות מסוכנים ואף לגרום למוות. לאורך ההיסטוריה נחשבו הדובים הסוריים כאויבים של האדם. לכך תרמה נטייתם לאכול פירות שגודלו בבוסתנים ולצוד חיות מבויתות.

האזכורים הרבים של דובים במקרא מעידים על כך שהוא היה מוכר היטב באותה תקופה. אין ספק בכך שמדובר בדוב חום סורי, תת-מין היחיד של דובים שתחום תפוצתו כלל את ארץ ישראל. הדוב, יחד עם האריה, משמשים בתנ"ך לתיאור של חיה חזקה ומסוכנת במיוחד. כך למשל, כוחו של דוד בהיותו רועה מודגם באמצעות התיאור: " לד וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל רֹעֶה הָיָה עַבְדְּךָ לְאָבִיו בַּצֹּאן וּבָא הָאֲרִי וְאֶת הַדּוֹב וְנָשָׂא שֶׂה מֵהָעֵדֶר. לה וְיָצָאתִי אַחֲרָיו וְהִכִּתִיו וְהִצַּלְתִּי מִפִּיו וַיָּקָם עָלַי וְהֶחֱזַקְתִּי בִּזְקָנוֹ וְהִכִּתִיו וַהֲמִיתִּיו. לו גַּם אֶת הָאֲרִי גַּם הַדּוֹב הִכָּה עַבְדֶּךָ וְהָיָה הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כְּאַחַד מֵהֶם כִּי חֵרֵף מַעַרְכֹת אֱלֹהִים חַיִּים. " (שמואל א', י"ז, 36-34).

במאתיים השנים האחרונות התמעט באופן ניכר מספרם של הדובים החומים הסוריים במקומות מחייתם, עד כדי כך שמאזורים מסוימים, כמו ארץ ישראל, הם נעלמו כליל. במחצית הראשונה של המאה העשרים נהגו צוענים להציג "דובים מרקדים" בערי ארץ ישראל. האילוף של הדובים נעשה על ידי הצבתם על לוח ברזל לוהט. הדובים "רקדו" עקב החום הבלתי נסבל של הלוח. תוך כדי כך היו המאמנים משמיעים לדוב מנגינה בחליל והדוב למד לקשר בין הנגינה לכאבים ברגליו. ב"הופעה" הוא היה רוקד גם ללא לוח לוהט. המאלפים נהגו לקשור שרשרת לנזם באפו של הדוב על מנת להשתלט עליו.

ווייטק[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין הכוחות הלוחמים בקרב על מונטה קאסינו, השתתף גם, דב אירני בשם ווייטק שאומץ בהיותו גור על ידי חייל תותחנים פולני-בריטי. בזמן הקרבות הוא נשא פגזי ארטילריה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • החי והצומח של ארץ ישראל, יונקים (כרך 7), עמ' 166-164.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]