דוד אדלשטט
 | |
| לידה |
9 במאי 1866 קלוגה, רוסיה  |
|---|---|
| פטירה |
17 באוקטובר 1892 (בגיל 26) דנוור, ארצות הברית |
| מדינה |
האימפריה הרוסית, ארצות הברית |
  | |
דוד אדלשטט (בכתיב יידי: דוד עדעלשטאט; ברוסית: Давид Эдельштадт ; בכתיב לועזי: David Edelstadt; 9 במאי 1866, קלוגה, רוסיה – 17 באוקטובר 1892, דנוור קולורדו) היה משורר יידיש אנרכיסט, יהודי רוסי-אמריקאי.
קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אדלשטט נולד בעיירה קלוגה לא הרחק ממוסקבה לאביו החייל הניקולייבי שהתיישב אחרי שחרורו בעיירה שכמעט לא היו בה יהודים. הוא לא קיבל כמעט שום השכלה יהודית ושפת האם שלו הייתה רוסית. הוא למד תקופה קצרה אצל מלמד יהודי ואחרי כן רוסית אצל מורה פרטי. ב-1881 בגיל 15 עזב את קלוגה ונסע לקייב שם התגוררו שלושה מאחיו. תקופה זו הייתה קשה עבור היהודים משום שהשלטון הרוסי נלחם במגמות המהפכניות שהחלו לפעול אז על ידי עידוד פעילות אנטישמית[1]. ב-8 במאי 1881 פרץ פוגרום ביהודי קייב. דוד אדלשטט היה נוכח בפוגרום, בו לא נפגע פיזית אבל התמוטט וחלה מאוד כתוצאה ממה שראה. בהיותו בבית החולים הוא התקרב לחבורת סטודנטים יהודים שעזרו ליהודים הפצועים שאושפזו שם. מסטודנטים אלו שמע שירים וסיפורים על מהפכנים נגד הצאר[2]. גיבוריו באותה תקופה היו צעירים שניסו לפגוע בצאר ונדונו לתלייה. בפוגרום נפגעו בעיקר היהודים העניים, פועלים, בעלי מלאכה וסוחרים זעירים. אחת התוצאות לפוגרום זה ודומיו שהיו באותה שנה הייתה תחילת ההתעוררות הציונית ואז נוסדה ביל"ו. ארגון אחר שקם היה "עם עולם" שמטרתו הייתה להקים בארצות הברית מושבה חקלאית הבנויה על יסודות קומוניסטיים[3].
אדלשטט נסע עם האנייה הראשונה והגיע לפילדלפיה ב-30 במאי 1882 ובאותו יום נסע לניו יורק. אך הוא לא נשאר זמן רב בניו יורק ואחרי זמן לא רב נסע לאחיו בסינסינטי. שם הא מתחבר לחוג הרדיקלי שהורכב ממהגרים יהודים מרוסיה. בסינסינטי למד את מלאכת תפירת כפתורים והתחיל לעבוד בסדנת יזע. ב-1885 כבר היה אדלשטט מעורב בצורה עמוקה בהשפעה אנרכיסטית והיה פעיל באיגוד המקצועי הרדיקלי Truth Seekers[2]. ב-1886 כשפרצו מהומות היימרקט בשיקגו ובשנה שאחרי זה כשתלו את ארבעת האנרכיסטים פרסונס, שפיז, אנגל ופישר היה אדלששטט על סף התמוטטות עצבים. אך האירועים רק גרמו ליצירתו לפרוח.
ב־1890 נבחר להיות עורכו של העיתון האנרכיסטי שיצא בניו יורק פֿרייע ארבייטער שטימע (קול הפועל החופשי) אותו ערך עד כמה חודשים לפני מותו. ב־1891 החל לסבול משחפת ולכן נסע לדנוור קולורדו כדי להתרפא. תנאי החיים שלו שם היו קשים בשל מחסור בכסף. למרות זאת כתב שם הרבה שירים ויצירות בפרוזה. ב-17 באוקטובר 1892 הלך לעולמו.
יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]
הבית הראשון מתוך השיר צוואתי
|
|---|
|
עת אמות, ידידי הטובים |
אדלשטט פעל כיוצר בארצות הברית ארבע שנים בלבד. למרות התקופה הקצרה הזו השאיר רושם עז בספרות יידיש, ובמיוחד בחוגים הרדיקליים הן בארצות הברית והן ברוסיה. יצירתו של אדלשטט משתייכת לרומנטיקה המהפכנית. הוא לא התייפה והתחנחן ביצירותיו, לא כתב במשקלים מסובכים. ביצירותיו יש חספוס אבל אהבה גדולה לאדם העובד ולטבע[4]. הוא ראה בשכלול סגנוני של שירתו מותרות. הוא ענה לאחד מידידיו שהצביע על פגמים צורניים בשירתו: איך אתה לא מתבייש להעיר את תשומת לבי על החרוז כאשר הפועלים מתים בהמוניהם משחפת בבתי החרושת המחניקים. האם אתה סבור שאני יכול לשבת בשוויון נפש ולגלף דמויות באולר. אני לא כותב למשכילים, אני לא מבקש השתתפות בצער ממוצצי הדם. אני כותב לפועלים ובנשקם אני מכה - בגרזן[3].
הייתה לו השפעה עצומה על ציבור הקוראים היהודי בשני צדי האוקיינוס. השפעה זו נבעה לא רק מאיכות שיריו כי אם גם מאישיותו וממותו הטראגי. לא ניתן היה להפריד בין אדלשטט ויצירתו[2]. אדלשטט לא נחשב כמשורר בעל יכולות ספרותיות גבוהות. היידיש שלו אינה מן הטובות ויש לו נטייה לכתוב הרבה במקום בו נחוצה כתיבה מעטה. ההשפעה הגדולה שלו וההערצה לה זכה הן בשל האמת הפנימית המתבטאת בשיריו. הוא לא מתייפייף אלא כותב את מה שהוא חושב וחש. המשורר יעקב גלטשטיין כתב עליו: על אדלשטט אפשר לומר, אם רוצים, הוא אגדה וטוב לארוג אגדה של התקופה עם דמותו. האגדה אדלשטט הייתה כבר בימיו נחמה לאלפים ששרו את שיריו[2]. אחד משיריו הראשונים ביידיש היה השיר אין קאַמף (במאבק) שהתקבל על ידי העם והיה נפוץ מאוד. מוריס רוזנפלד מאוד התפעל ממנו והכריז עליו כשיר מופת פרולטארי[5]. אחד השירים שעוררו רושם עז ביותר גם בקרב הציבור וגם בקרב המשוררים ביידיש היה שירו הצוואה. ה. לייוויק כתב עליו: "עד היום לא אוכל לשכוח שעשתה עלי - בשנות ישיבתי בבית הסוהר, בימי המהפכה הראשונה ברוסיה הצארית, זמרת שיר -הצוואה לאדלששטט ... מתחת לתקרותיהם של פרוזדורי בית-הסוהר הארוכים הייתה נישאת תרועת שירו של אדלשטט כמשק כנפי משי דקות, מסורג אל סורג. מתא אל תא. הייתה חודרת בעד כל סדק, מתנפנפת מעליך, כמעט משיקה על פניך ..."[5].
האידיאל שלו היה עולם ללא שליטים ובלי דמעות. עולם בו לא תהיה הפרדה בין שלך ושלי. עולם בו אהבה לא נקנית ונמכרת בכסף. מקום בו כנסיות ובתי כנסת יהפכו לאסמים לבקר. עולם בו כתרים וכדורי רובה יישארו רק במוזאונים. עולם בו האמנות, המדע והתעשייה יפילו את האמונות הטפלות ואת הבורות. עולם בו יחשיבו כל נשמת אדם כקדושה והחרות תהיה לכולם[6] למרות שנושאי שירתו היו בעיקר סבלו של מעמד הפועלים ומלחמה כנגד העושק, הרי מדי פעם בפעם כתב גם שירים ליריים, חלקם ברוסית ובסוף חייו גם ביידיש. אחד השירים הליריים היפים שלו הוא דער פֿאַרװוּנדערטער אָדלער (הנשר הפצוע) שתחילתו היא:
| יידיש | עברית |
|---|---|
| צװישן בערג פֿאָרשנײטע, אױף אַ פֿעלזשטײן, |
בין הרים משלגים בודד עלי צוק |
אדלשטט גם תרגם ליידיש שירה רוסית ממנה הושפע, כמו שירים של נקראסוב, ניקיטין ואחרים. בנוסף לשירה כתב גם פרוזה: סיפורים ומאמרים.
ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]
- שריפטען. לונדון: ב’ רודערמאן, 1899.
- עדעלשטאטס שריפטען : א זאממלונג פון אללע זיינע פאעטישע שריפטען אין פראזא. ניו יורק: היברו פאבלישינג קאמפאני, [תרס"-].
- געלד און לעבען : און אנדערע ערצעהלונגען. ורשה: פראגרעס, 1906.
- דער זעלבסט מערדער : און אנדערע ערצעהלונגען. ורשה: פראגרעס, 1906.
- פאלקס-געדיכטע. ניו יארק: היברו פאבלישינג קאמפאני, תרס"ז
- שריפטען: מיט א פאררעדא איבער דאס לעבען און שאפען פון דעם דיכטער פון מ. קאטץ. לונדון: ארבייטער פריינד, 1909.
- עדעלשטאט’ס פאלקס-געשיכטע : נייע פאלשטענדיגע אויסגאבע פון אללע זיינע ליעדער. ניו יורק: היברו פאבלישינג קאמפאני, תר"ע לערך.
- דער קאר-קאנדוקטאר. ניו יורק: היברו פאבלישינג קא., תר"פ.
- לידער פון דוד עדלשטאט : צו זיין 50-טן יאר-צייט. בואנוס איירס: פרייהייטליכע סאציאליסטישע געזעלשאפט דוד עדלשטאט, 1943.
- מאות משיריו ושירי הזמר שלו שמורים בספרייה הלאומית בירושלים.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ישראל רובין-רבקאי, על שירתו של דוד אדלשטט, בספרו "ביכורי השירה המהפכנית היהודית", מרחביה 1946.
- קלמן מרמר. דוד עדעלשטאדט. New York : איקוף פארלאג, 1950.
- מנשה גפן. דויד אדלשטאט, משורר הפרוליטאריון היהודי: מאה שנה להולדתו. תדפיס מתוך 'אסופות': ארכיון העבודה, 1966.
- לעקסיקאָן פֿון דער נײַער ײִדישער ליטעראַטור, באַנד 7.
- Sol Liptzin. A history of Yiddish literature. Middle Village, NY, 1972.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מידע על דוד אדלשטט בקטלוג הספרייה הלאומית