דוחובורים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
נשים דוחובוריות בלבוש מסורתי, 1887

דוחבוריםרוסית: Духоборы, פירוש מילולי: לוחמי-הרוח) הם כת רוחנית נוצרית, בעלת מאפיינים אנרכיסטיים, ממקור רוסי. כ-7,500 מהם היגרו למערב קנדה בסיוע הממשל הקנדי בסביבות שנת 1900. קהילות הדוחובורים דגלו בפציפיזם וחיו בקומונות. מקור הדוחובורים אינו ברור. התיעוד הראשון שלהם מתוארך למאה ה-18. חלק מהחוקרים מאמינים שהכת התפתחה במאות ה-16 וה-17. הם דחו את העריצות של שלטון הצאר הרוסי בסוף המאה ה-18, וכן דחו את האורתודוקסכיה הרוסית, את סמליה ואת טקסיה. אמונתם הפציפיסטית וניסיונות ההימנעות מהתערבות הרשויות בענייניהם הובילו להגירתם של רוב חברי הכת מרוסיה לקנדה סביב שנת 1900. הם אימצו אורח חיים קומונלי וחקלאי, מיעטו ברכישת השכלה מתקדמת וחלקם הגדול עסק בחטיבת עצים ונגרות. עם הזמן עזבו רבים את קהילות הדוחובורים הסגורות והפכו לעובדי חקלאות שכירים במישורים הקנדיים. אורח חיים דתי, שירת א-קפלה, פציפיזם והתנגדות לא אלימה הם מסימני ההיכר של כת נוצרית זו. תת-קבוצה מתוכם המכונה "בני החירות" נוהגת להשתמש בעירום מלא ובהצתות כטכניקת מחאה שנויה במחלוקת כנגד כפיית חוקי המדינה. צאצאי הדוחובורים הקנדיים חיים היום בדרום מזרח קולומביה הבריטית, דרום אלברטה וססקצ'ואן, היכן שהתיישבו אבותיהם. בתחילת המאה ה-21 האוכלוסייה ממוצא דוחוברי בצפון אמריקה מונה כ-40 אלף בקנדה ועוד כ-5,000 בארצות הברית.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורותיה של התנועה מתוארכות ככל הנראה למאות ה-17 וה-18 באימפריה הרוסית. האמונה כי נוכחות האל מצויה בכל אדם הובילה אנשים אלו לכפירה בכמורה ובמימסד הכנסייתי כמתווך לא נחוץ בין האדם לאלוהיו. הם דחו את הממשלה החילונית וכן את הכנסייה הרוסית האורתודוקסית, כשהם מחזיקים באמונה כי התנ"ך הוא המקור העליון של ההתגלות האלוהית. הם האמינו באלוהיותו של ישו, נתנו דגש לפרשנות אישית, ועוררו עליהם אנטגוניזם הן מצד הממשלה והן מצד הכנסייה. בשנת 1734 הוציאה נגדם הממשלה צו בעוון "איקונוקלאזם". סילבן קולסניקוב (רוסית: Силуан Колесников) היה המנהיג המוכר הראשון של הדוחובורים, ופעל בשנים 1755- 1775. הוא הגיע מהכפר ניקולסקוי שבפלך יקטרינוסלב (היום באוקראינה). היה איש ספר אשר הושפע מרעיונות של מיסטיקנים מערביים כמו קרל פון אקרטשאוזן, ולואיס קלאוד דה סינט-מרטין. הדוחובורים הראשונים כינו עצמם "אנשי האל" או פשוט "נוצרים". שמם המודרני, בהטייה קלה שפירושה המילולי "נאבקי-רוח" הוצמד להם לראשונה ב-1785/6 על ידי אמברוסיוס, הארכיבישוף של יקטרינוסלב או יורשו ניקפור. כוונת הארכיבישוף הייתה ללעוג להם ככופרים הנאבקים כנגד רוח הקודש, אולם מאוחר יותר, ככל הנראה בתחילת המאה ה-19, אימצו הדוחובורים שם זה, תוך הטיה קלה, כרומזים כי אינם נלחמים כנגד רוח הקודש, אלא למענה. השימוש הרשמי הראשון בשם זה מתועד בצו ממשלתי מ-1799 על הגליה של 90 מבני הכת לפינלנד, בשל תעמולה אנטי מלחמתית . ב-1802 עודד הצאר אלכסנדר הראשון את יישובם מחדש של מיעוטים דתיים באזור שכונה "שביל החלב סביב נהר מולחינה" באזור מליטופול (כיום בדרום אוקראינה), מתוך מוטיבציה כפולה – יישובו המהיר של חבל הארץ העשיר של החוף הצפוני של הים השחור, ומניעת "הכופרים" מ"זיהום" האוכלוסייה הכללית ברעיונותיהם. דוחובורים רבים, קיבלו את הצעתו של הצאר והיגרו מאזורים שונים של האימפריה לאזור זה, במקביל התיישבו באזור גם מנוניטים שישבו בפרוסיה המערבית.

גלות קווקז[עריכת קוד מקור | עריכה]

גורלובקה (Гореловка), "בירת" הדוחובורים בגלות קווקז

הצאר ניקולאי, זמן קצר לאחר הכתרתו הוציא צו (6 בפברואר 1826) שמטרתו לאלץ את הדוחובורים להתבולל באמצעות גיוס כפוי, איסור מפגשי הקהילה, ועידוד ההמרה הדתית לכנסייה האורתודוקסית. באוקטובר 1830 פורסם צו נוסף שהכריז כי כל האנשים הכשירים החברים בתנועות מיעוט דתיות המטיפות כנגד הכנסייה הממוסדת מחויבים בגיוס לצבא הרוסי ויישלחו לאזור הקווקז, הבלתי כשירים, כולל הנשים והילדים ייושבו מחדש ביישובים באזור הקווקז. כ-5,000 דוחובורים ייושבו מחדש בגאורגיה באזור נפת אחלכלכי בין השנים 1841–1845. מאוחר יותר ייושבו באזורים נוספים בגיאורגיה. לאחר הכיבוש של העיר קראס, וחתימת חוזה סן סטפנו ב-1878 היגרו מספר דוחובורים מפלך טביליסי לאזור קארס, הנמצא היום בטורקיה.

מנהיג הדוחובורים שהגיעו לאזור הקווקז מאוקראינה ב-1841 היה אילריון קלמייקוב (רוסית: Илларион Калмыков), הוא מת באותה שנה ובנו פטר קלמייקוב ירש אותו. עם מותו של פטר קלמייקוב ב-1864 ירשה את ההנהגה אלמנתו - לוקריה וסיליבנה גובנובה קלמייקובה (רוסית: Лукерья Васильевна Губанова). שושלת קלמייקוב הקימה בכפר גורלובקה את אחת הקהילות הדוחובוריות בגיאורגיה. לוקריה כובדה על ידי השלטונות האזוריים אשר שיתפו פעולה עם הדוחובורים במספר נושאים. מספר הדוחובורים באזור הקווקז הגיע לכ-20,000 בעת מותה בשנת 1886. באותה התקופה הפכו הדוחובורים לצמחונים ונחשפו לרעיונותיו של לב טולסטוי, אותם מצאו קרובים להשקפתם, והושפעו מהם.

תחיה דתית ומשבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

פטר ויסלוביץ' ורגין

מותה של לוקריה, שלא היו לה יורשים, לווה במשבר מנהיגותי. היא קיוותה שהמנהיגות תעבור לעוזרה פטר וסילוביץ' ורגין (Peter Vasilevich Verigin), אבל רק חלק מהקהילה קיבל אותו כמנהיג. לעומתם מיעוט הקהילה צידד באחיה של לוקריה מיכאל גובנוב וזקן הכפר אלכסיי זבוקוב. קבוצת מיעוט זו נהנתה מתמיכת החברים המבוגרים שבקהילה ושל השלטונות המקומיים. ב-26 בינואר 1887, בשעת ההתכנסות בה עמדו להכריז על מנהיגותו של וירגין, הגיעה המשטרה ועצרה אותו. הוא נשלח לגלות בת 16 שנים באזור הצפוני של סיביר יחד עם חלק מתומכיו. רוב הדוחובורים המשיכו לראות בו את מנהיגם הרוחני ולשמור איתו על קשר באמצעות מכתבים, ושליחים שנפגשו איתו במקום גלותו באבדורסק, סיביר. באותה העת הגבירה הממשלה את הלחץ ליישום הרגולציה על הדוחובורים. הדוחובורים התנגדו לרישום לידות וחתונות, לשבועת נאמנות למדינה ולתרומת חיטה לקרנות החירום של המדינה. ב-1887 הרחיבה רוסיה את חובת הגיוס לצבא גם למחוז הקווקז. בעוד אנשי סיעת המיעוט בהנהגה הדוחובורית שיתפו פעולה עם המדינה ועם הגיוס – העמיקה סרבנות הנהגת הרוב לגיוס, וזאת על רקע מעצר מנהיגיהם, וחילופי המכתבים מהגלות, שחיזקו את תחושת צדקת דרכם האמונית. הם קיבלו את הוראותיו של וירגין הגולה, לחדול משימוש בטבק ואלכוהול, חילקו שווה בשווה את רכושם בין חברי הקהילה והחליטו לדבוק בשימוש במחאה פציפיסטית לא אלימה. בשנת 1894 סירבו מרבית הדוחובורים להשבע אמונים כפי שדרש הצאר ניקולאי השני. בהוראת וירגין, התאספו בלילה בין ה-28 ו-29 ביוני (10/11 ביולי לפי הלוח הגרגוריאני) 1895 כדי לשרוף ולהרוס את כלי הנשק שהיו ברשותם, כשהם מלווים שרפה זו במזמורי תהילים ובשירים רוחניים אחרים. קוזאקים מטעם הממשלה נשלחו להכותם ולעצור אותם. הממשלה שיכנה קוזאקים ברבים מכפרי הדוחובורים שנמנו על סיעת הרוב, וכ-4000 דוחובורים הוגלו לכפרים בחלקים אחרים של גיאורגיה. רבים מתו מרעב ומחלות.

הגירה לקנדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתנגדות הדוחובורית זכתה לחשיפה בינלאומית, ובעקבותיה נמתחה ביקורת רבה על האימפריה הרוסית בשל יחסה למיעוטים הדתיים. ב-1897 הסכימה ממשלת רוסיה לאפשר לדוחובורים לעזוב את המדינה בהתאם למספר תנאים:

  • העוזבים לא יורשו לשוב.
  • ההגירה תעשה על חשבונם.
  • מנהיגי הקהילה העצורים, והאסורים בגלות סיביר ירצו את מלוא עונשם בטרם יותר להם לעזוב.

חלק מהגולים היגרו תחילה לקפריסין, אולם לא התאקלמו שם בשל קשיי מזג אוויר. יתר הקהילה קיבלה הצעה ליישוב מחדש בקנדה. כ-6,000 מהגרים התיישבו בחצי הראשון של שנת 1899 על אדמות שקיבלו מממשלת קנדה באזור בו נמצאת היום מניטובה וססקצ'ואן. המתיישבים בקפריסין ויתר הקהילה הצטרפו אליהם בהמשך, כ-7,400 אנשים נוספים עד סוף אותה שנה. סך הכל כשליש מקהילת הדוחובורים בקווקז היגרה לקנדה. בהמשך הצטרפו עוד קבוצות קטנות, ובהן 110 מנהיגים אשר ריצו את עונשיהם בבתי הכלא ובסיביר. קוויקרים וטולסטויאנים כיסו את רוב עלויות ההגירה. הסופר לב טולסטוי תרם את התמלוגים אשר קיבל בעבור היצירות "התחיה", "האב סרגיי" ואחרות לקרן ההגירה. כמו כן, גייס בין חבריו העשירים כספים לטובת העניין. סך הכל גייס הסופר כ-30 אלף רובל, כמחצית מקרן ההגירה. גם האנרכיסט פיוטר קרופוטקין והפרופסור לכלכלה פוליטית ג'יימס מבור מאוניברסיטת טורונטו סייעו למהגרים.

כפר דוחובורי טיפוסי, בעל רחוב אחד בקנדה - ווסווסניה (התרוממות) במחוז ססקוצ'אן.

תקנות ההתיישבות של קנדה קבעו כי הממשלה תקצה 160 דונם של שטח, תמורת אגרה של 10$ לכל גבר בעל משפחה שיכול להקים חווה חקלאית באותו שטח בתוך 3 שנים. החיים במשקי-בית של משפחה אחת לא התאימו לאורח חייהם של הדוחובורים. לבסוף נמצא סעיף בתקנות שנועד לאפשר התיישבות של קהילות קומונליות, אשר איפשר לאותן קהילות שלא לגור על השטח המוקצה עצמו, אלא במסגרת כפרית בקרבה של עד 3 מיילים מהשטח. תקנה זו אפשרה את הקמת הקומונות הדוחובוריות. יתרה מזאת, בשנת 1898 תוקנה תקנת הגיוס של קנדה, והעניקה פטור מגיוס לקהילה הדוחובורית. סך הכל קיבלו הדוחובורים כ־773,400 דונם של קרקע להתיישבות. וירגין שכנע את מאמיניו לשחרר את חיות הבית שלהם "אחיהם לדת", ולמשוך בעצמם את כלי החריש והעגלות שלהם. חלק מהכפרים החדשים קיבלו את שמות הכפרים הדוחובוריים הישנים בקווקז (ספסובקה, גורלובקה, סלבינקה), ואילו אחרים קיבלו שמות רוחניים חדשים כגון אוספניי (דורמציון), טרפניה (סבלנות), בוגומדנויה (מתת אל) ואוסוובוזדנייה (שחרור).

נשים דוחובוריות מושכות מחרשה בהתיישבות דוחובורית בקנדה

המתיישבים גילו כי החורף באזור ססקוצ'אן קשה מן החורף בקווקז, והתאכזבו מהקושי לגדל ירקות באקלים זה. מספר הנשים היה קטן משמעותית ממספר הגברים. נשות הקהילה עבדו בעיקר בחקלאות, בעוד גברים רבים לקחו עבודות לא חקלאיות, בייחוד בניית מסילות רכבת. הקהילה הורכבה ממספר הגירות בעלות רקע שונה, ואורח חיים קומונלי שלא היה אחיד, וחסרה הייתה מנהיגות עד הגעתו של וירגין בדצמבר 1902. בשנת 1904 נסתיימה סלילת מסילת הרכבת לאזור, ואיתה נסתיימה תקופת הבידוד מהחברה הקנדית. פוליטיקאים קנדיים ואנשי תקשורת היו חשדנים ביחס לדוחובורים ולסגנון חייהם. סירובם לשלוח את ילדיהם לבתי ספר ותפיסת עולמם הפציפיסטית עוררו אי נחת. השימוש שלהם בצעדות עירום נתקבל באיבה. מגזינים קנדיים הפגינו סקרנות רבה ועניין בייחוד בגופן ובגדיהן של נשות הקהילה. עיתונים פרסמו סיפורים ותמונות המתמקדים בנשות הדוחובורים העובדות בעבודה חקלאית קשה, או מבצעות "עבודת נשים" כשהן לבושות בבגדים המסורתיים, או בעירום חלקי או מלא. מבחינה כלכלית המשיכו הדוחובורים לקבל סיוע מהקוויקרים. קליפורד סיפטון, שר הפנים רצה מאוד בקליטתם וארגן את הסובסידיות להבאתם.

משבר שבועת האמונים והקרקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1906 החליטה הממשלה על רישום הקרקעות על פי שם הבעלים הפרטיים, ולא אפשרו את רישום הקרקע על שם הקהילה. הדוחובורים סירבו לרישום זה ואיבדו כשליש מקרקעותיהם (258,880 דונם), אובדן שהעלה התמרמרות גדולה. משבר נוסף היה כשנדרשו הדוחובורים להתאזרח ולהשבע אמונים לכתר הבריטי, דבר שנגד את עקרונותיהם. משברים אלו פיצלו את הקהילה ל-3:

  • האדינוליחינקי ("העצמאיים") – שהיוו בשנת 1907 כ-10% מהדוחובורים הקנדיים. הם שמרו על דתם, אך נטשו את הבעלות המשותפת על הקרקע, את המנהיגות המסורתית ואת החיים הקהילתיים.
  • הקבוצה הגדולה של הדוחובורים שהמשיכה להיות נאמנה לפיוטר ו וירגין, אשר הקימו ארגון בשם הקהילה הנוצרית לאחווה בינלאומית (אז CCUB, כיום USCC) והתעקשו על אורח החיים השיתופי.
  • הפלג הרדיקלי "בני החירות" המכונים גם "סבובודניקי" או "פרידומייטס" אשר התנגדו למה שראו כצבירת רכוש עודף של הדוחובורים, ומגמות של התקרבות לחברה הכללית. זרם זה פעל באמצעים של צעדות עירום והצתות רכוש דוחובורי.

כדי להרחיק את קהילתו מהשפעת הסביבה הלא דוחובורית, ומהשפעתם של הדוחובורים "העצמאיים" בעלי האדמה הפרטית, וכן כדי לשפר את התנאים החקלאיים של הקהילה, החל וירגין בשנת 1908 לרכוש אדמות באזור דרום מזרח קולומביה הבריטית. הרכישה הראשונה שלו הייתה בקרבת הגבול עם ארצות הברית, בגראנד פורק, ולאחר מכן השיג שטחים נרחבים באזור סלוקן וואלי ליד קסטלגר. בין 1908 ל-1912 עברו לאזור קולומביה הבריטית כ-8000 דוחובורים אשר רצו להמשיך באורח החיים הקומונלי. באקלים המתון יותר של קולומביה הבריטית, יכלו הדוחובורים לגדל פירות וירקות ובתוך שנים מספר זכו למוניטין כפרדסנים ויצרני שימורים. פטר ו. וירגין נהרג בפיצוץ מטען חבלה על רכבת בה נסע לקולומביה הבריטית ב-29 באוקטובר 1924. הממשלה מיהרה להצהיר כי החבלה נעשתה על ידי אנשים מתוך הקהילה הדוחובורית. הקהילה הדוחובורית נטתה שלא לשתף פעולה עם חקירת המשטרה, לא בוצעו מעצרים. עד היום לא ידוע מי אחראי לרצח. כך, על אף שבתחילה נתקבלו הדוחובורים ברצון על ידי השלטונות הקנדיים – רצח זה, לצד התעקשותם על אורח חיים קומונלי ואי הסכמתם לשלוח את ילדיהם לבתי ספר הובילו למשבר אמון חריף בין השלטונות הקנדיים לקהילה, משבר שנמשך לאורך שנים. בנו של פטר ו. וירגין, פטר פ. וירגין אשר הגיע מברית המועצות בשנת 1928 ירש את מקומו של אביו כמנהיג קהילת הדוחובורים. הוא נודע כ"פטר המטהר" ופעל לרכך את היחסים בין הקהילה הדוחוברית ליתר החברה הקנדית. אולם הממשלה הקנדית האמינה כי וירגין הבן מנהיג בסתר למעשה גם את הפלג הרדיקלי של הדוחובורים "בני החירות", וכן עלו עליו חשדות כי הא סוכן בולשביקי. הממשלה ניסתה לגרום לעזיבתו באמצעות הפעלת לחץ משפטי על קהילת הדוחובורים ונוהגיה ה"בלתי קנדיים", אך מאמץ זה לא צלח. הפלג הרדיקלי של הדוחובורים "בני החירות" לא קיבל את מדיניותו של וירגין הבן, וראו בו כמטורף ומתבולל. הם הסלימו את מחאתם באמצעות שריפת רכוש דוחובורי, ותהלוכות עירום. הפרלמנט הקנדי אסר בשנת 1932 על עירום ציבורי וכ-300 פעילי "בני החירות" נעצרו בעוון עבירה זו ואף נשפטו לעונשי מאסר של עד 3 שנים.

נודיזם והצתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צעדת עירום של חברי קבוצת "בני החירות" הרדיקליים

נודיזם והצתה היו שתי צורות מחאה מרכזיות במאבקם של בני החירות כנגד חומרנות, נישול קרקעות על ידי הממשלה, חינוך חובה בבתי הספר הממלכתיים ורצח וירגין האב. צורות מחאה אלו הולידו עימותים רבים עם כוחות המשטרה והמשמר המלכותי הקנדי הרכוב. הם השתמשו באלימות כדי לדחות את הקידמה, ושרפו בלילות מכונות דיש חדשות וסממני קידמה נוספים, בית ספר שנבנה על ידי קומונה דוחובורית ואפילו את ביתו של וירגין הבן. ב-1947–1948 ועדת סוליבן שדנה בנושא ההצתות הדוחובוריות המליצה על מספר צעדים לשילוב בני הקהילה הדוחובורית בחברה הקנדית, בעיקר באמצעות חינוך ילדיהם בבתי הספר הציבוריים. באותו הזמן פתחה הממשלה במגעים עם מנהיגי "בני החירות". הממשלה שנבחרה בשנת 1952 נקטה עמדה חריפה יותר ביחס למה שכונה "הבעיה הדוחובורית". בשנת 1953 הועברו בכפייה 174 ילדים מ"בני החירות" לפנימיה ממשלתית בניו-דנבר. מאוחר יותר התגלתה התעללות שילדים אלו עברו. ההורים הורשו לבקר את הילדים רק אחת לשבוע כשגדר המתקן מפרידה ביניהם. הילדים הבנים אולצו לחפור בורות להקמת הגדר כשהם מקבלים דולר בעבור כל בור שחפרו[1] בפחות מחצי מאה ביצעו "בני החירות" כ-1,112 אירועי אלימות והצתה שנזקם מוערך בכ-20 מיליון דולרים. בין האירועים פיצוץ בתי ספר, גשרים, מסילות רכבת, היכל משפט ומגדל העברת כוח עצום במזרח קוטניי, שהוביל לאובדן של כ-1,200 מקומות עבודה. רבים מחברי קומונות הדוחובורים והעצמאים מאמינים כי "בני החירות" הפרו את העיקרון המרכזי ברעיונות הדוחובוריים של פציפיזם ואי-אלימות, ולכן אינם ראויים לכינוי דוחובורים יותר. עם זאת, קרעים שנוצרו בין כלל הקהילה הדוחובורית לבין "בני החירות" בתחילת המאה ה-20 אוחו בסופו של דבר.

הנשארים מאחור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדוחובורים שנותרו באזור השליטה הרוסית נאלצו להשבע אמונים למדינה. רק מעטים מחו כנגד גיוס החובה – לדוגמה, מתוך 837 תיקים משפטיים כנגד סרבני גיוס, מתחילת מלחמת העולם השנייה ועד 1 באפריל 1917 רק 16 היו דוחובורים, ואף אחד מהם לא מאזור הקווקז. בשנים 1921–1923 ארגן פטר פ. וירגין (הבן) את יישובם מחדש של 4000 דוחובורים ממחוז נינוצמינדה שבגאורגיה למחוז רוסטוב שבדרום רוסיה, וכ-500 נוספים למחוז זפורציה באוקראינה. הרפורמות הסובייטיות פגעו קשה באורח החיים הדתי של הדוחובורים, גם בחבל הקווקז וגם בהתיישבויותיהם החדשות באזור הרוסי והאוקראיני. הקמפיין האנטי-דתי הביא לדיכוי המסורות הדוחובוריות ואף לאובדן של ספרים ותיעוד ארכיוני. מנהיגים נאסרו והוגלו. מנגד, העידוד הסובייטי לייצור חקלאי קומונלי דווקא התיישב היטב עם אופי הייצור הדוחוברי ועם אורחות חייהם הקומונליים. קומונות דוחובוריות הפכו לקולחוזים משגשגים, בייחוד בתחום ייצור הגבינה. מבין קהילות הדוחובורים בברית המועצות, היו הקהילות הקווקזיות המוגנות ביותר מהשפעת השלטון, בשל בידודן הגאוגרפי.

כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההערכות הן כי בקנדה חיים כ-20–40 אלף אנשים ממוצא דוחובורי, כ-4,000 מתוכם מגדירים "דוחובורי" כזהותם הדתית. ככל הנראה ישנם עוד כ-30 אלף בשטחי ברית המועצות לשעבר, ועוד כ-5,000 בארצות הברית לאורך הגבול הקנדי. הדוחובורים הקנדים אינם חיים כיום בקומונות. מפגשיהם הדתיים מתאפיינים בשירת א-קפלה, מזמורי תהילים ושירי דת בשפה הרוסית. דוחובורים אינם מטבילים את ילדיהם, ודוחים גישות נוצריות מסורתיות כמו השילוש הקדוש, כנסייה ממוסדת ופרשנות מילולית של תחיית המתים או מושג גן העדן והגיהנום. חלקם נמנעים מטבק, אלכוהול, מוצרים מן החי ומעורבות בפוליטיקה מפלגתית. הדוחובורים מאמינים בטוב שביסוד האדם ודוחים את רעיון החטא הקדמון. הפילוסופיה הדתית הדוחובורית מבוססת על עשרת הדיברות, וכן על רעיון "ואהבת לרעך כמוך", ו"אהבת האל בכל הלב, השכל והנשמה". בשנות ה-80 היגרו רבים מהדוחובורים מגיאורגיה לרוסיה. קבוצות עברו בין השאר למחוזות טולה, רוסטוב, וסטברופול. לאחר פרוק ברית המועצות והכרזת העצמאות גיאורגיה, הוחלפו השמות הרוסיים של רבים מהכפרים לשמות גאורגיים. במחוז נינוצמינדה קטנה האוכלוסייה הדוחובורית מכ-4000 בשנת 1979 לכ-700 ב-2006. נשארו בעיקר בני הדור המבוגר, שכן מרבית הצעירים מהגרים לרוסיה. הקהילה הדוחובורית בעיירה גורלובקה, ממנה הגיע משפחת קלמייקוב שהנהיגה את הדוחובורים בעבר, נחשבת לקהילה הדוחובורית המשומרת ביותר ברחבי ברית המועצות לשעבר.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]