דומיטרו דן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דומיטרו דן

דומיטְרו (דֶמֶטְרֶה) דןרומנית: Dumitru (Demetre) Dan;‏ 14 ביולי 1889 - 4 בדצמבר 1979) היה גאוגרף, מורה לגאוגרפיה ונוסע רומני שיצא למסע רגלי, בו עבר מרחק של מאה אלף קילומטרים.

דומיטרו דן נולד במשפחה רומנית דוברת יוונית[1] בבוחוש. בעת ששהה לצורכי לימודי גאוגרפיה בפריז נרתם יחד עם חבריו למשימה של מסע בן מאה אלף קילומטרים.

המסע היה פרי יוזמתו של מועדון התיירות של צרפת, שהכריז ב-1908 על פרס כספי נכבד למי שיצא למסע רגלי ויעבור ברגל מרחק של יותר ממאה אלף קילומטרים. דן ושלושה מחבריו, סטודנטים רומנים כמוהו, נענו לאתגר, ויצאו כעבור שנתיים למסע האתגרי, שאמור היה להימשך שש שנים על פני מאה אלף קילומטרים.

המסע החל ב-1 באפריל 1910 ובמהלכו עבר דן, היחיד שהשלים את המסלול, דרך חמש יבשות, חצה שבע פעמים את האוקיינוסים, חצה שש פעמים את קו המשווה ועבר דרך 74 ארצות וכ-1,500 ערים גדולות.‏[2] שלושת חבריו של דן למסע לא סיימו אותו; שניים מהם מתו בדרך והשלישי נאלץ לפרוש עקב פציעה, שהסתיימה לבסוף במותו.

הפרס[עריכת קוד מקור | עריכה]

חבורת הצועדים

בקיץ 1908 הכריז מועדון התיירות של צרפת על פרס של מאה אלף פרנקים צרפתים למי שיערוך מסע רגלי בעולם באורך מאה אלף קילומטרים, פי שניים מהשיא המוכר באותה תקופה, שיאו של האיטלקי ארמנדו לואי (Armando Louy)‏‏[3] שעבר חמישים אלף קילומטרים במהלך עשר שנים. הפרס של מאה אלף פרנקים (פרנק זהב אחד עבור כל קילומטר של צעידה) היה שווה בערכו באותם הימים לחצי מיליון אירו של תחילת העשור השני של המאה ה-21‏[3]. הפרס הגדול, בצירוף מסלולי הליכה באזורים אקזוטיים, נועדו לעורר את דמיון קוראי העיתונים, שייחשפו לדיווחים על התקדמות ההולכים, ייפתחו רצון לבקר במקומות שסוקרו, ובכך תוגשם מטרת מועדון התיירות: "לעודד את התיירות בכל מקום בעולם".

דומיטרו דן ופאול פרבו (Paul Pîrvu), שניהם סטודנטים לגאוגרפיה בפריז, ושני סטודנטים נוספים בקונסרבטוריון הלאומי הגבוה לאמנות הדרמה בפריז, גאורגה נגראנו (Gheoghe Negreanu) ואלכסנדרו פסקו (Alexandru Pascu), החליטו להיענות לאתגר ולצאת יחדיו לדרך.

הארבעה היו סטודנטים עניים, שעבדו לפרנסתם ולתשלום לימודיהם. הם נהגו להופיע תמורת תשלום במופעים מוזיקליים ובמופעי מחול, והלכו ברגל לכל מקום. הם דיברו רומנית וצרפתית וכל אחד מהם התמחה בקבוצת שפות זרות אחרות. בנוסף לרומנית ולצרפתית, דיבר דן אנגלית שוטפת וידע יוונית מהבית.

הארבעה, ועוד כמאתיים מועמדים מאורגנים בקבוצות, נרשמו בסוכנות, מסמכיהם נבדקו ולאחר תהליך סינון ממושך שערכה הסוכנות, נבחרה "הקבוצה הרומנית", משום שהציעה את המסלול המעניין ביותר והוכיחה את ההכנה הטובה ביותר. הם קיבלו מסלולים שנבדקו אפשרויות המעבר בהם. המסלול של הארבעה יצא מעיר בירתם, בוקרשט.

ההכנות למסע[עריכת קוד מקור | עריכה]

דומיטרו דן בלבוש לאומי רומני ולרגליו אופינקות

הארבעה ביקשו וקיבלו את האפשרות לצאת כעבור תקופת הכנה של כשנתיים, זמן שנוצל על ידיהם להרחבת ידיעותיהם בקרטוגרפיה, מטאורולוגיה, אתנוגרפיה, גאוגרפיה ורפואה. הם התאמנו בהליכה יומית של 45 קילומטרים בשטחים שונים, גבעות ועמקים, הרים ומישורים, בכל עונות השנה, וגם התעמלו וחיזקו את שריריהם.

כדי לקיים עצמם בדרך החליטו בני החבורה להופיע בזמרה ובמחול. הם למדו מאות שירים ומחולות רומניים והתאמנו בנגינה בחליל ובאקורדאון. לדרכם יצאו בלבוש לאומי רומני ובאופינקות, כדי להציג בפני העולם את הלבוש הרומני המסורתי וגם כדי למשוך צופים למופעים שלהם[4].

מהלך המסע[עריכת קוד מקור | עריכה]

יציאה לדרך: מסע באירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החברים יצאו לדרך בליווי כלב רועים גדול, שחור וידידותי בשם האראפ[5] ועם מטען של שמונה קילוגרמים לכל אחד. בהמשך הדרך, בתחנות שונות, המתינו להם בגדים ואופינקות להחלפה, שנשלחו מרומניה על ידי קרוביהם.

נקודת המוצא הייתה בוקרשט; כעבור שלושה ימים הגיעו דרך בראשוב לבודפשט. משם המשיכו בהליכה מזורזת של יום ולילה אחד לווינה, שם הציגו לראשונה את המופע שלהם בתיאטרון שכונתי והרוויחו כך כסף להמשך המסע. בווינה השאירו עליהם רושם חזק הקבצנים העיוורים שעסקו בממכר גפרורים[6]. מווינה המשיכו לברלין, שבה הציגו בהצלחה את המופע שלהם, ומשם להמבורג ולפלנסבורג. מגרמניה עברו לדנמרק, שבגבולה נעצרו על ידי מוכס שחשד שהם מרגלים. הממונים על המוכס שחררו אותם והם המשיכו לאוסלו, לקריסטיאנסנד, לסטוקהולם ולהלסינקי.

מפה של החלק הראשון של המסע - מבוקרשט ועד להפלגה ממדגסקר לאוסטרליה

ב-29 ביוני 1910 הגיעו לסנקט פטרבורג, בירת רוסיה הצארית, ושהו בה שלושה ימים. משם המשיכו למוסקבה, אליה הגיעו בסוף יולי 1910. מוסקבה הרשימה אותם עם 360 הכנסיות שבה, ו-22 המנזרים, עם גגות המצופים ב-350 קילוגרמים של זהב. בגלריית טרטיאקוב ראו ציורים שתיארו את מלחמת העצמאות של רומניה. ציורים של איכרים רומנים עוררו את געגועיהם וריגשו אותם עד דמעות[6]. ממוסקבה המשיכו לכיוון ניז'ני נובגורוד ומניז'ני נובגורוד לכיוון הים הכספי.

מסע באסיה ובמזרח אפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת אוקטובר 1910, אחרי מסע של מאתיים קילומטרים בהרים, הגיעו ארבעת הצועדים לוולדיקווקז ומשם לטביליסי בדרך לאסיה. הם המשיכו במסלול הררי, שתואר על ידי דן כ"קשה מאוד", לטהרן. מבירת ממלכת פרס עברו דרך איספהן, שיראז ובצרה ומשם הגיעו לבגדאד. בני החבורה צעדו בעמק הפרת לצד שיירות גמלים, כשרוכבי הגמלים מרחמים עליהם ואינם מצליחים להבין את סיבת התעקשותם להמשיך ללכת ברגל, על אף שהוצע להם לעלות על הגמלים. הם הגיעו עד חאלב ומשם לדמשק, שם פגשו יוצאי רומניה, מהערים בראילה וגאלאץ, שהתיישבו בדמשק. אלה העניקו להם מתנות וכסף להמשך הדרך. מדמשק המשיכו לביירות ומביירות לארץ ישראל ועברו דרך חיפה, נצרת, שכם, ירושלים ועזה. מארץ ישראל נכנסו למצרים וחצו את חצי האי סיני. במצרים עברו דרך פורט סעיד ואלכסנדריה בדרכם לקהיר, ושם, בצל הפירמידות בגיזה, עצרו כדי לנוח. הם ביקרו בסקארה ובממפיס והמשיכו במעלה עמק הנילוס לאסיוט, לוקסור ואסואן.

מאסואן שבדרום מצרים עברו לוואדי חאלפה שבצפון סודאן, המשיכו במעלה הנילוס עד המפל השישי ועד חארטום. מבירת סודאן הוביל אותם מסלולם לאסמארה שבאריתריאה, שם נחו לפני חציית ים סוף אל חצי האי ערב. הם הגיעו אל ג'דה ומשם המשיכו לצעוד על חוף הים עד לעדן שבתימן. ארבעת הצועדים חצו שוב את ים סוף, הפעם מאסיה לאפריקה, בבאב אל מנדב, והגיעו לג'יבוטי. הם צעדו באתיופיה, בנתיב הנהר אוואש, עד הבירה אדיס אבבה. משם עברו בדרכם את הבקע הסורי-אפריקאי ואת הרי אחמר, כשהם מתקדמים לכיוון מוגדישו בערוץ הנחל וובי שבלה (Wabe Shebele). ממוגדישו המשיכו למומבסה שבקניה, לטאנגה ולדאר א-סלאם שבטנגניקה. מדאר א-סלאם הפליגו בספינה אל האי זנזיבר (הגדול והמאוכלס מבין איי הארכיפלג זנזיבר), שם ביקרו בבירה, בקואני. הם שבו בספינה לדאר א-סלאם והמשיכו לצעוד אלף קילומטרים עד מוזמביק ומשם למדגסקר, למאהאז'אנגה. באי צעדו מאתיים קילומטרים בתנאים קשים עד הגיעם לאנטננריבו ולנמל טומאסינה, שממנו הפליגו בספינה שיעדה היה מפרץ ג'קסון, באוסטרליה.

הליכה בעת הפלגה ונפילה למלכודת באוסטרליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבוצת אבוריג'ינים בשנת 1926

בהתאם להסכם עם הסוכנות הצרפתית, בעת הפלגה היה על המתחרים לצעוד בכל יום עשר שעות על סיפון האונייה שבה הפליגו, וכדי לפקח על כך הותקנו על רגליהם מכשירי מדידה מיוחדים מתוצרת אנגלית, שמדדו את מרחקי ההליכה שלהם, כשכל צעד נחשב למרחק של 91 סנטימטרים. ציוד המדידה הופעל בכל ההפלגות.

מסידני יצאו ארבעת הצועדים אל קנברה, כדי לבקר בבירה האוסטרלית החדשה, שנחנכה ב-1 בינואר 1911, ולאחר מכן שבו לסידני, בסך הכול 700 קילומטרים נוספים של הליכה.

באוסטרליה צעדו באזור פראי במרחק כמאה קילומטרים מסידני ועצרו כדי להקים מחנה. בעת שפרבו ונגראנו הקימו את המחסה, יצאו פסקו ודן לתור את הסביבה. במרחק של ארבעה קילומטרים מהמחנה נפלו לתוך בור, שחפרו התושבים המקומיים ללכוד בו חיות בר. הם ירו באקדחים, כדי שחבריהם ישמעו ויחלצו אותם, אך היריות הבהילו את התושבים המקומיים, האבוריג'ינים שחפרו את הבור, ואלה נזעקו למקום והחלו לזרוק לתוך הבור עשבים בוערים שגרמו להם לאיבוד ההכרה. כשהתעוררו גילו שידיהם ורגליהם קשורות בסיבים צמחיים ארוכים לגוש עץ גדול במקום שנראה כמו מחנה ארעי. מנהיג האבוריג'ינים בחן בעיון רב את כלי הנשק שלהם ואביזרים נוספים שנלקחו מהם, כמו פנסיהם. האבוריג'ינים סעדו ולאחר מכן שתו, כנראה משקה משכר כלשהו, ונרדמו. מאחר שלא ידעו מה מייעדים להם האבוריג'ינים, החליטו לנסות להימלט במהלך הלילה. בעת שהמקומיים ישנו פסקו התקרב למדורה ושרף בה את חבלי הקשירה על ידיו. לאחר זאת שחרר את דן ושניהם נמלטו. הכוויות על ידיו של פסקו לא נרפאו לעולם.

תמונה ממערות Jenolan

הם עברו דרך ההרים הכחולים ובירתם, קטומבה, ביקרו בגוספורד ובניוקאסל, ראו את מערות Jenolan והגיעו לבריזביין. מבריזביין הפליגו לניו זילנד, לוולינגטון.

חזרה לאסיה: מותו של פסקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדרכם מניו זילנד להודו עברו הנוסעים דרך פורט מורסבי שבפפואה גינאה החדשה, ג'קרטה שבג'אווה, בשני מקומות בבורנאו, בקוצ'ינג, בירת סאראוואק, בבנדר סרי בגוואן, בירת ברוניי, במנילה שבפיליפינים, בסינגפור ובסרי לנקה, לביקור בקולומבו. הם הגיעו למומבאי, ושם, להפתעתם, המתינו המונים לבואם, לאחר שסיקור עיתונאי של המסע עורר את סקרנותם. נשמרו עבורם חדרים בבית מלון יוקרתי והם קיבלו הזמנה להתארח יומיים אצל הרג'ה המקומי, אדם עשיר מאוד וחובב סיפורי מסע.

החבורה התארחה לסעודה חגיגית שערך הרג'ה ובסיומה יצאו שלושה מהם לקנות בעיר את הדרוש להם להמשך המסע, והרביעי, פסקו, נשאר בארמון כדי לספר לרג'ה ולאורחיו את סיפורי המסע שלהם. כשהשלושה שבו לארמון מצאו את מרבית המסובים מעולפים, לאחר שעישנו אופיום. פסקו התעורר מעט מעלפונו והצטדק שלא היה לו נעים לסרב (הארבעה סיכמו ביניהם בתחילת המסע לא להתפתות למנהגים זרים) למקטרת האופיום. כעבור זמן קצר שב פסקו והתעלף. חבריו עיסו את זרועותיו ורגליו, אך ללא הצלחה. הרג'ה הרגיע אותם ואמר להם שהוא יתעורר כעבור כמה שעות ושאין מקום לדאגה. פסקו לא התעורר. כעבור כמה ימים, ביום 17 ביולי 1911, קבע רופא הארמון את מותו כתוצאה מהרעלת אופיום. פסקו נקבר קבורה נוצרית ושלושת הרעים וכלבם המשיכו במסע לוורנאסי וממנה לקולקטה. מקולקטה יצאו בהפלגה לדרום אפריקה, לקייפטאון.

מסע במערב אפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קייפטאון הייתה נקודת ההתחלה ממנה יצאו שלושת ההולכים למסע בחוף המערבי של אפריקה. הם עברו דרך קונגו וגאבון והגיעו לסנגל. בעת מסעם בכל מערב אפריקה הייתה רק מדינה אחת עצמאית, ליבריה. הם השלימו את המסע האפריקאי בהגיעם לנמל הסנגלי סן-לואי, משם הפליגו אל דרום אמריקה. הם עצרו לשבוע ימים בטנריף, באיים הקנריים, שם נחו מתלאות הדרך במערב אפריקה ובסיום המנוחה המשיכו בהפלגה לדרום אמריקה.

מסע בדרום אמריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינואר 1912 הגיעו הנוסעים לריו דה ז'ניירו, מקום בו המתינו להם מאות אוהדים. המסע הרגלי שלהם זכה לסיקורים עיתונאיים בכל העולם ובהתאם לכך הלך וגדל העניין בהם. בעיר זו הם זכו להצלחה הגדולה ביותר של מופע הזמרה והריקודים שלהם. אולם התיאטרון "דיאמנטינה" (Diamantina), שבו הופיעו ימים רבים, היה מלא מפה לפה. בשלב זה העלה דן את הרעיון של הרצאות בפני קהל, שבהן יציגו את חוויות המסע וההתנסויות שלהם. המסלול הדרום אמריקאי עבר דרך ברזיל, פרגוואי, אורוגוואי, ארגנטינה, צ'ילה, בוליביה ופרו. מפרו עברו לאקוודור, שם בילו יום ולילה בקרב בני Jivaroan, שבט מקומי של אינדיאנים, שאנשיו מכונים "ציידי ראשים" בגלל מנהגם לחנוט ראשי יריבים מומתים.

בגואיאקיל שבאקוודור נעקץ דן על ידי ערצב משונה ונותח ללא הרדמה בידי רופא שנראה כשומר. מכאן המשיכו בדרכם והגיעו לקולומביה.

המסע במזרח הרחוק: מותו של נגראנו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלושת הנוסעים הפליגו מדרום אמריקה לסן פרנסיסקו ולאחר שהייה של שלוש שעות בלבד המשיכו לכיוון המזרח הרחוק. הם ירדו מהספינה ביוקוהמה והמשיכו לטוקיו. גם במהלך 27 הימים שבהם הפליגו בספינה Rangoon צעדו הנוסעים על סיפונה מרחק שווה ערך לארבעת אלפים וארבע מאות קילומטרים‏[7]. מיפן הפליגו לסין, כשהם יורדים בהונג קונג. המסלול היבשתי שלהם כלל את גואנגג'ואו ואת בייג'ינג. בהתאם לעצות של תושבים מקומיים, לקראת שנת הלילה היו מקיפים את המחנה שלהם בענפים ומזליפים עליהם עסיס דביק של עצי גומי. הקופים, שהיו מנסים להתקרב אליהם בלילה, חששו מנוזל זה. מסלולם כלל הליכה רבה בהרים, יותר משלושים יום, במשעולים צרים וחלקלקים, כשלצדיהם תהומות מסוכנות. כך, תוך הליכה בטור עורפי באחד ממשעולי ההרים, החליק נגראנו ונפל לתוך זרם מים קטן, כשבדרכו מטה נתקל בכל מיני סלעים. חבריו הצליחו לחלץ אותו בעזרת חבלים, אך הוא דימם ונראה היה שסבל משברים ומפגיעות פנימיות. דן רץ אל הכפר הקרוב, שם הצליח לאתר נזיר שידע מעט אנגלית. הוא שב עם שני סינים שבאו לעזור והם נשאו את נגראנו, שסבל מצמרמרות והכחיל, בערסל מאולתר אל הכפר. בכפר לא היה רופא, לכן המשיכו ללכת עוד עשרה קילומטרים עד לעיירה שבה היה בית חולים, אך לא היה בו רופא תורן, שהגיע רק למחרת בבוקר. בשבע בבוקר יצא דן לחפש ולבקש את עזרת השלטונות, אך כאשר חזר מצא שנגראנו כבר מת. שני ההולכים שנותרו נשארו כמה ימים כדי להביא לקבורה את חברם וכדי להתחזק לקראת המשך המסע.

מבירת סין הם המשיכו את דרכם אל נמל ניקולאיבסק שבסיביר, ולאחר מכן עברו דרך חצי האי קמצ'טקה בעונת הסתיו עד מצר ברינג - מסע של 1,150 קילומטרים במזג אוויר קשה מאוד. מרחוק ראו ספינה הולנדית בשם סחוונינגן Sekeveningen, שהייתה בדרכה לאינדונזיה, אך נלכדה בין הקרחונים, ושמחו לקראתה בתקווה שיקבלו מזון חם ומחסה מהקור העז. מלחי הספינה לא שמחו כל כך על התקרבותם וכיוונו אליהם רובים, כי חששו שהם שודדי ים. לבסוף הצליחו לשכנע אותם לתת להם לעלות לסיפון ולאחר שזיהו את עצמם בפני רב חובל בשם Dordhreith, התקבלו ברצון. לאחר שמזג האוויר השתפר מעט והספינה השתחררה מאחיזת הקרחונים, נלקחו בהפלגה לאלסקה[8][9].

המסע בצפון ומרכז אמריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקור של 37 מעלות מתחת לאפס, שבו התקלף עור הידיים שלהם ומזונם קפא, המשיכו השניים דרך יישובי אסקימואים לסקאגווי (Skagway) ולג'ונו ועצרו לבסוף בוונקובר. פרבו התלונן על כך שהוא סובל כבר זמן מה מכאבי רגליים. הם השתתפו בציד דובים אפורים בעזרת מלכודת אליה מחובר בול עץ ענק - הדוב הנמלט נאלץ לסחוב אחריו את המשקל וזה התיש אותו עד מהרה.

הם ירדו דרומה דרך סיאטל, פורטלנד וסן פרנסיסקו, מקומות בהם הופיעו וזכו לאמצעים הכספיים הדרושים להם להמשך המסע. הם עברו את קליפורניה וחצו את מקסיקו בדרכם לפנמה עד קולון. בקולון עלו על ספינה שהובילה אותם לגיברלטר.

מסע בצפון אפריקה ובאירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שני ההולכים עברו מטנג'יר לטוניס ומשם הפליגו לסיציליה והלאה דרך איטליה הלכו לשווייץ, צרפת והולנד. מהולנד הפליגו בספינת קיטור לאנגליה. מלונדון הלכו לאדינבורו. היו אלה הזמנים שלאחר טביעת הטיטניק, לכן היה משבר בתעבורה הטרנסאטלנטית. באדינבורו נודע להם, שחברת הספנות Allen Line הציעה מאה מקומות חינם בקו הטרנסאטלנטי ושני ההולכים קפצו על ההזדמנות ויצאו מגלזגו אל קוויבק סיטי. גם הפעם צעדו עשר שעות ביום על סיפון האונייה לצחוקם של המלחים המשועשעים.

מסע נוסף בצפון אמריקה ופרישתו של פרבו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציור של הבית הלבן בשנת 1914

מאזור הימות הגדולות עברו הצועדים תוך עשרים ימים דרך קליבלנד, טולדו ודטרויט. הם ביקרו במפעלים לייצור מכוניות והיו מודאגים מהידיעות על המצב הבינלאומי, שהגיעו מאירופה. מסעם זכה לסיקור עיתונאי והם הוזמנו, בדרכם, לביקורים אצל מושלי דלאוור ומרילנד והשיא, הזמנה לבקר בבית הלבן, אותו פקדו ב-24 בדצמבר 1914. המוניטין שלהם גדל בהתמדה וקהל רב ציפה למופעים ולהרצאות שלהם בווירג'יניה, בקנטקי, בטנסי ובאלבמה.

בג'קסונוויל שבפלורידה הודיע פרבו, שאינו יכול להמשיך בגלל פצעים ברגליים. ארבעה רופאים, שבדקו אותו, חיוו דעתם שמדובר במצב חמור ואסור לו להמשיך במסע. בשלב זה הספיקו שני הצועדים לעבור תשעים אלף קילומטרים ופרבו המריץ את חברו להמשיך ולהשלים את המשימה. שני החברים בילו יחד שבועיים לפני שדומיטרו דן המשיך הלאה לבדו. לבקשתו של פרבו, השאיר לו דן גם את הכלב האראפ, שליווה אותם כל הדרך.

דן לא ראה יותר את פרבו וכעבור כמה חודשים נודע לו שפרבו איבד את שתי רגליו ולבסוף מת בבית חולים בקליבלנד.

מסע במרכז ודרום אמריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מריו גארסיה מנוקל עם אשתו ובנו

דומיטרו דן הגיע להוואנה, בירת קובה, ב-18 בינואר 1915, לאחר חצי שנה של מסע בצפון אמריקה. רבים המתינו להופעותיו והרצאותיו והוא היה זקוק לשהות, כדי להסתגל להיותו בודד במסע, לכן נשאר בהוואנה חודש ימים, במהלכו גם הוזמן אל נשיא קובה, מריו גארסיה מנוקל.

המסלול הוביל אותו דרך האיטי, ג'מייקה, פוארטו ריקו, ברבדוס וונצואלה. מוונצואלה הפליג באפריל, על סיפון הספינה "בואנוס איירס", אל ליסבון.

המעצר והפסקת המסע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מליסבון הפליג דן למלטה וממנה לסלוניקי. בסלוניקי ערך קצין בריטי חיפוש בחפציו וכשגילה כתבי עת מכל העולם חשד בו שהוא מרגל גרמני. דן נעצר ונשלח ללונדון לחקירה. בלונדון נזעקו לעזרתו השגריר הרומני ומועדוני הספורט והוא שוחרר ונשלח בחזרה לסלוניקי. בדרך חזרה, במרחק שלושה קילומטרים ממלטה, טורפדה ספינתו, "האקספרס של אירלנד", על ידי צוללת גרמנית. דן היה בין הניצולים ומרבית מטענו נשלח כבר לסלוניקי בניסיונו הראשון להגיע לשם. הוא המשיך לסלוניקי ומשם, במסלול שכלל את קוואלה, אלכסנדרופולי, איסטנבול, בורגס, ורנה ובלצ'יק, עשה את דרכו בסוף חודש מרץ 1916 אל בוקרשט.

באותם ימים עמדה רומניה להצטרף לכוחות הלוחמים במלחמת העולם הראשונה - המלחמה והאירועים שלאחריה גרמו להפסקת מסעו של דן בשלב בו עבר כבר 96,000 קילומטרים מתוך המאה אלף המבוקשים.

חידוש המסע והזכייה בפרס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1923 סוכמו בין דן ובין מועדון התיירות של צרפת פרטי חידוש המסע. המועדון קבע לו מסלול חדש שיצא מבוקרשט ואמור היה להגיע עד פריז.

דן יצא אל בלגרד בסרביה, משם דרומה לפרישטינה, סקופיה וטירנה. הוא חצה את מונטנגרו צפונה, אל מוסטר, ולקח יום מנוחה בסרייבו. הוא המשיך לזגרב ומשם לסלובניה ומסלובניה עבר לצפון איטליה. באיטליה עבר דרך הערים אודינה, מילנו וטורינו ומשם המשיך לשווייץ ולצרפת.

מסעו והמעבר דרך איטליה נסקרו בכתב העת Ilustrazione del Popolo, שנה שלישית, מספר 46, שנת 1923.

דן הגיע לפריז באמצע יולי, ביום הולדתו, שהוא גם יום חגה של צרפת. הוא מסר דין וחשבון למועדון התיירות של צרפת ואת ההוכחות (חותמות וחתימות של שגרירים, ראשי ערים ומושלים) לביקורו במקומות השונים וקיבל את הפרס המובטח ותעודה המעידה על היותו אלוף העולם בתחום ההליכה התיירותית.

הפרס של מאה אלף פרנקים היה שווה בערכו בתחילת המסע לחצי מיליון אירו של תחילת העשור השני של המאה ה-21. בסוף המסע, כשקיבל דומיטרו דן את הפרס, הערך נשחק מאוד באינפלציה והיה שווה רק 40,000 אירו‏[3].

במהלך המסע נזקק דן ל-497 זוגות של אופינקות ו-28 חליפות בגדים עממיים רומניים. הנעליים והבגדים נשלחו לו בדואר, על ידי משפחתו, מרומניה, לתחנות אליהן היה אמור להגיע במהלך מסעו‏[2]. במהלך המסע נהג דן לשלוח בדואר הביתה את רשמיו, יומניו ואת המזכרות שאסף, כדי שלא יכבידו עליו בדרך.

לאחר סיום המסע[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר סיום המסע נשארו לו - בנוסף לפרס הכספי - הזיכרונות, אוסף של שטרות ומטבעות ממדינות שונות ומזכרות, שאסף ושלח הביתה מהדרך.

לאחר חזרתו לרומניה, נהג דן לשאת הרצאות בבתי ספר וגם בפורומים אחרים ולספר על המסע שלו. הוא ניסה לקנות ולנהל בית מלון בבוזאו, שם התגורר עם רעייתו ובתו, אך עסקיו לא צלחו. הוא השלים קורסים של המכון לניהול ועבד בתחום הביטוח הסוציאלי. הודות לבריאות טובה, האריך חיים ולאחר מותו נקבר בבית העלמין לגיבורים, בבוזאו. הוא היה נשוי לאדלינה (Adelina) ונולדה להם בת.

לא רחוק מבוזאו, בבצ'ן (Beceni), מתגוררים בתו של דומיטרו דן, סטליאנה סרבסקו (Steliana Sârbescu) ונכדיו, ובידיהם המזכרות והתמונות שנותרו‏[7].

ההנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דן הכתיב את זיכרונותיו לבת משפחתו, אלנה דרגאן (Elena Drăgan) מבקאו, וזיכרונות אלה, בנוסף למה שסיפר בעצמו לבני משפחתו האחרים, היוו בסיס לכמה כתבים על אודותיו ועל אודות המסע, שפרסמו בנפרד קרובי משפחתו, הסופר הרומני פרופסור קונסטנטין שארפה (אחיה של אלנה דרגאן), המתגורר בארצות הברית, ובנו, כריס שארפה.

בספר ""Străbătând lumea" (פילוס דרך בעולם) מאת Val (ואל) ו-Tebeica (טבייקה), שיצא לאור ברומנית, ב-1962, בהוצאה לאור המדעית, הוקדש פרק למסע של דומיטרו דן.

ההישג של דומיטרו דן פורסם בספר השיאים של גינס, מהדורת 1985, בעמודים 458-459‏[7].

דמות שעווה של דומיטרו דן ניצבת במוזיאון השעווה מאדאם טוסו, בלונדון ועליה הכיתוב "Dumitru Dan, traveler throughout the world, honored this institution" ("דומיטרו דן, נוסע חוצה עולם, כיבד מוסד זה")‏[8].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]


ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg