דומינגו פאוסטינו סרמיינטו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סרמיינטו, 1873.
חתימתו של סרמיינטו.

דומינגו פאוסטינו סרמיינטו (Domingo Faustino Sarmiento) סן חואן, 15 בפברואר 1811 - אסונסיון, 11 בספטמבר 1888 ; היה פוליטיקאי, סופר, מרצה, עיתונאי, איש צבא, מדינאי, מושל הפרובינציה סן חואן (1862-1864), נשיא ארגנטינה (1868-1874), סנאטור (1874-1879), ושר הפנים (1879).

הוא מוערך בזכות מאבקו למען ההחינוך הציבורי וקידום הפיתוח המדעי והתרבותי של מדינתו. בשנת 1947, הוועידה הבין-אמריקנית לחינוך, קבעה את יום פטירתו (11 בספטמבר) כיום המורה; כהוקרה לפועלו.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הולדתו, משפחתו, חינוכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

דומינגו פאוסטינו סרמיינטו נולד ב-15 בפברואר 1811 בשכונת עוני בסן חואן שבקוז'ו.

הוריו היו חוסה קלמנטה ססיז'ו קירוגה סרמיינטו (José Clemente Cecilio Quiroga Sarmiento) ושל פאולה סוילה אלבראסין דה אירסבה (Paula Zoila Albarracín de Irrazábal). השמות שניתנו לו בהטבלתו היו פאוסטינו (על שם הקדוש המזוהה עם תאריך הולדתו) וולנטין, והשם דומינגו התווסף בשלב מאוחר יותר.

הוא למד קריאה בבית ממשפחתו, המשיך בבית ספר יסודי בסן חואן, עבר לבית ספר תיכון בבואנוס איירס, ועבד כעוזר למהנדס בסן חואן.

בשנת 1823 דודו הוגלה לסן לואיס וסרמיינטו הצטרף אליו.

הגלויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חזית בית הולדתו של סרמיינטו כיום.

ב-1827 הוא גויס לצבא הפדרלי שפעל במסגרת מלחמות האזרחים נגד הצבא האוניטרי. כקצין היה אמור למלא משימות שלא היה שלם איתן, פרסם הצהרת התנגדות, וזומן לשיחה עם המושל פאקונדו קירוגה (Facundo Quiroga) - לימים מראשי הפדרלים ושותפו של רוסאס, הוא לא התייחס לקירוגה בכבוד, ונשלח לכלא. בעקבות קונפליקטים נוספים הוא החליט שמקומו עם האוניטרים, והצטרף לצבא בפיקודו של חוסה מריה פאס (José María Paz).

בעקבות הניצחון הפדרלי בסן חואן, הוא נאלץ להגר לצ'ילה ב-1831, ועבד בעבודות מזדמנות כדי להתקיים. הוא עבד כמורה בבית ספר, הוא ניהל מערכת יחסים עם התלמידה מריה חסוס דל קאנטו (María Jesús del Canto) למרות שלא התחתן איתה, וכתוצאה ממנה נולדה ביתו היחידה אנה פאוסטינה סרמיינטו (Ana Faustina Sarmiento). ב-1836, עת עבד ככורה, חלה בטיפואיד, ולבקשת משפחתו - המושל התיר לו לשוב לארגנטינה.

בסן חואן הוא עסק בהתחלה בפעילות תרבותית, אך דרכה החל להיכנס לפוליטיקה יחד עם מתנגדיו של רוסאס.

ב-1839 יסד בית ספר תיכון לנערות, וכתב עת בו ביקר בחריפות את השלטון. כתוצאה מהעימותים בינו לבין הנהגת הפרובינציה - הוא נאלץ לגלות שוב לצ'ילה ב-1845.

בצ'ילה הוא שב להתמקד בפעילות תרבותית, כתב למספר כתבי עת, ואף יסד אחד בעצמו. ב-1842 התמנה כמנהל הסמינר למורים הראשון בדרום אמריקה (Escuela Normal de Preceptores). בעקבות כך הוזמן להשתתף בהקמת הפקולטה לפילוסופיה ומדעי הרוח באוניברסיטה של צ'ילה; וב-1845 נשלח על ידי הנשיא דאז מנואל מונט טורס ( Manuel Montt Torres) לאירופה וארצות הברית במטרה להכיר את מערכות החינוך שלהן.

בצרפת נפגש עם סן מרטין שגלה שם מרצון.

בשובו ב-1848 התחתן עם בניטה אגוסטינה דה פסטוריסה (Benita Agustina Martínez Pastoriza), אלמנת אחד מחבריו, ואימץ את בנם - דומינגו פידל "דומינגיטו" ("Domingo Fidel "Dominguito). הוא הקדיש את השנה הבאה לכתיבה על מסעותיו ועל חזונו לגבי חינוך ציבורי-חילוני חינם.

בשנה שלאחר מכן נפרד מאשתו, ושב לארגנטינה עם בנו דומינגיטו.

דומינגיטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

דומינגיטו הוא שם החיבה של בנה של אשתו - ממנה התגרש - של סרמיינטו, אותו הוא אימץ ב-1848 עם נישואיו לה.

הוא עבר לארגנטינה יחד עם סרמיינטו, סיים את לימודיו, והתגייס לצבא - חרף התנגדותה של אמו - במלחמת פרגוואי. הוא הגיע לדרגת קצין, ונהרג באחד הקרבות בגיל 21.

הידיעה הגיעה אל סרמיינטו בעת ששימש כמיופה כח של ארגנטינה בארצות הברית, וכתוצאה מכך שקע בדיכאון עמוק.

מאוחר יותר הוא יכתוב את הביוגרפיה שלו.

קריירה פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1851, סרמיינטו הצטרף ככתב לצבאו של אורקיסה. לאחר הדחת רוסאס נוצר עימות ביניהם, וסרמיינטו החליט לחזור לצ'ילה. בתקופה זו הוא ניהל ויכוחים פוליטיים רבים עם חואן באוטיסטה אלברדי (Juan Bautista Alberdi), ושני אלה - שהחזיקו בהשקפות עולם ליברליות ודמוקרטיות - הפכו לדמויות הבולטות מאחורי החוקה של 1853 שאורקיסה קידם לאחר הדחת רוסאס.

במהלך שהותו זו בצ'ילה הוא היה פעיל במסדר הבונים החופשיים בולפראיסו.

ב-1855 שב לארגנטינה, שימש כעורך עתון, היה חבר בבית הנבחרים של הפרובינציה של בואנוס איירס מ-1860, ובשנה שאחריה החל לשמש כחבר בעיריית בואנוס איירס.

ב-1857 וב1860 הוא נבחר כסנטור, ותוך כדי כך מילא תפקיד בכיר במשרד החינוך דאז. לאחר שברטולומה מיטרה הפך למושל בואנוס איירס - הוא קידם אותו לפקיד בכיר בשלטון המקומי, וזאת בשעה שבואנוס איירס התנתקה זמנית מארגנטינה ופעלה כמדינה עצמאית.

לאחר קרב פאבון (Pavón) ב-17 בספטמבר 1861 ותפיסת השלטון במדינה בידי מיטרה, סרמיינטו הצטרף לכח שנשלח לקוז'ו, ומונה כמושל סן חואן ב-1862. ב-1864, בעקבות רציחתו של ידידו אנטוניו אברסטיין (Antonino Aberastain), הוא החל לרדוף את הקאודיז'ו אנחל ויסנטה פניילוסה "אל צ'אצ'ו" ("Ángel Vicente Peñaloza "El Chacho) - מורד עקשן מלה ריוחה שהמשיך במלחמתו במיטרה ובשותפיו חרף נחיתותו ותבוסותיו, עד שחוסל לבסוף.

באפריל 1864 התפטר מתפקידו כמושל, ונשלח במשימה דיפלומטית לצ'ילה, פרו, וארצות הברית; ובבמהלכה כתב ספרים על פוליטקה וחינוך, ודחה הצעות לשמש כסנטור מטעם סן חואן ושר פנים בממשלתו של הנשיר ברטולומה מיטרה.

מושל סן חואן[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרמיינטו כמושל סן חואן

סרמיינטו נשלח לסן חואן על ידי הנשיא ברטולומה מיטרה והחל את כהונתו כמושל בשנת 1862.

הפרובינציה הייתה מרוששת ומפולגת באותה תקופה, וסרמיינטו הקדיש את מאמציו לקידומה, והגיע תוך שנתיים לתוצאות מרשימות.

הוא אירגן מערכת חינוך ציבורי חובה חינם, הקים בתי ספר יסודיים ותיכוניים, והחל לערוך כתב עת חדש. יצר תוכנית מתאר לפרובינציה, סלל רחובות, נטע עצים, קידם את המכרות, חוקק חוקים מסחריים, ויישב מהגרים באזורים הלא מיושבים של הפרובינציה.

יחד עם זאת, בשל ההתנגדות הפנימית שבגלל נאלץ להשקיע את עיקר תשומת הלב למלחמה בקאודיז'ו "אל צ'אצ'ו" פנייאלוסה, ובהיעדר תמיכה - הוא התפטר ב-1864 מתפקידו.

הנשיאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מועמדותו של סרמיינטו לתפקיד נשיא ארגנטינה הועלתה בעת שהיה בארצות הברית, והוא נבחר ונכנס לתפקידו ב-12 באוקטובר 1868.

יחד עם ברטולומה מיטרה שלפניו וניקולאס אבז'אנדה שאחריו - הם נחשבים ל"נשיאויות ההיסטוריות" (presidencias históricas) שלארגנטינה שבמהלכן ארגנטינה התגבשה כרפובליקה מאוחדת במקום כאוסף פרובינציות הפועלות בנפרד, התגבשה החוקה, והונחו היסודות הליברליים של זכויות האדם שילוו אותה בהמשך.

יומיים לאחר השבעתו כנשיא הקונגרס התכנס לישיבה מיוחדת לאישור תקציב מיוחד להמשך המלחמה בפרגוואי, שמומן מהעלאה במכס.

חינוך ותרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקובל שסרמיינטו הקדיש את עיקר מאמציו כנשיא לקידום החינוך, אם כי מספר היסטוריונים מוסיפים שמאמץ דומה הושקע בקידום התקשורת הפנימית במדינה.

בכל מקרה- הדחיפה שקיבל החינוך בתקופה בה ניקולאס אבז'אנדה שימש כשר החינוך של סרמיינטו הייתה ראוייה לציון. באמצעות חוק משנת 1871 (Ley de Subvenciones) הוקדשו לחינוך נכסי הנפטרים שלא נמצא להן דורש, ושמינית מההכנסות ממכירת אדמות הציבור; ובאמצעותם מומנו הקמת בתי ספר ורכישת ספרים. במהלך כהונתו נוסדו 800 בתי ספר יסודיים בנוסף לקצת יותר מ-1000 שהיו קיימים קודם לכן; ומספר התלמידים גדל מ-30,000 ל-110,000.

סרמיינטו הביא 61 מורות מארצות הברית, והקים את המכללות הראשונות להכשרת מורים, וכן את בית הספר הראשון לחרשים-אילמים.

הוא המשיך את פועלו של מיטרה - קודמו בתפקיד - והקים בתי ספר תיכוניים בערים הגדולות: לה ריוחה, סנטה פה, סן לואיס, חוחוי, סנטיאגו דל אסטרו, קוריינטס ורוסריו. כמו כן הקים בתי ספר לחקלאות ויעור בסן חואן, מנדוסה, טוקומן וסלטה.

הוא יסד את רשת הספריות הציבוריות שקיימת עד היום, וכן את הספרייה הלאומית למורים (Biblioteca Nacional de Maestros) בבואנוס איירס.

אחת מהחלטותיו הראשונות הייתה תערוכה של ההישגים הלאומיים באומנות, חקלאות (גידולים ומשק חי) וכו'; והיא התקיימה לבסוף בקורדובה ב-1871. זה התקבל בהתחלה בביקורת, אך זכה לבסוף להצלחה גדולה. סרמיינטו ביקר בתערוכה, ובעקבותיה נוסדה בקורדובה האקדמיה למדעים (Academia de Ciencias de Córdoba) ומצפה הכוכבים של קורדובה, שניהם בהנהלת מדענים מחוץ לארגנטינה.

באוניברסיטה הלאומית של קורדובה נוסדה הפקולטה למדעים מדויקים, פיזיקה, ומדעי הטבע.

בקוז'ו נוסדו מוסדות לימוד גבוהים בתחום הכריה.

סיום מלחמת פרגוואי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת הברית המשולשת נגד פרגוואי פרצה במהלך כהונתו של מיטרה, שפיקד על כוחות הברית עד סמוך לסיום כהונתו. מייד לאחר שסרמיינטו הפך לנשיא, הכוחות בפיקוד ברזיל כבשו ובזזו את אסונסיון, והקימו שם שלטון זמני, בשעה שהנשיא פרנסיסקו סולאנו לופס (Francisco Solano López) ניסה לארגן את כוחותיו מחוץ לבירתו הכבושה.

הכוחות הברזילאים המשיכו לרדוף אחריו ואחר הכוחות המועטים שנותרו לצידו, ולאחר סדרת קרבות (Campaña de las Cordilleras) מסוף 1869 ועד תחילת 1870 הם חיסלו אותם ולבסוף גם אותו, והמלחמה באה אל סופה.

במלחמה נהרגו בין 50% ל-90% מתושבי המדינה, היא איבדה שטחים ונותרה הרוסה ותלויה בסיוע חוץ.

גם ארגנטינה שילמה מחיר יקר בחיי אדם (כ-18,000 בקרבות ובמגפת הכולרה) ובהוצאות כספיות כבדות; והיא שקעה בחובות כבדים.

במהלך השנה האחרוננה למלחמה נוסד בי"הס הצבאי הלאומי (Colegio Militar de la Nación), בעיקר בשל החשש מעימות חיצוני נוסף עם ברזיל. בנוסף, סרמיינטו הקים את ביה"ס הימי (Escuela Naval), ודאג לצייד ולאמן את הצי שהפך לצי מודרני בדומה לאלו של ברזיל וצ'ילה.

הקאודיז'וס הפדרלים האחרונים בליטורל[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרב נייאמבה (Ñaembé).

לאחר תבוסתו של פליפה בארלה (Felipe Varela) נשארו עדיין 3 פרובינציות ארגנטינאיות בידי הפדרלים: בקורדובה המושל הפדרלי נאלץ להתפטר עקב הלחץ הצבאי שהופעל עליו, ובקוריינטס המושל הפדרלי הודח בהפיכה צבאית במאי 1868, ונסיון להפיכת נגד פדרלית דוכאה בעזרת כוחות צבאיים מחזית פרגוואי.

הפרובינציה האחרונה הייתה אנטרה ריוס בה המושל היה הנשיא לשעבר אורקיסה שחי בשלום עם השלטון במדינה למגינת לבם של פדרלים רבים, ואף אירח בארמונו את סרמיינטו בתחילת 1870. זמן קצר לאחר תום מלחמת פרגוואי, הגנרל ריקארדו לופס חורדן (Ricardo López Jordán) פתח במרד שהוביל לרציחתו של אורקיסה, והוא נבחר למושל על ידי בית הנבחרים של הפרובינציה.

סרמיינטו שלח כוחות מוותיקי מלחמת פרגוואי, לופס חורדן דרש להוציאם מהפרובינציה אך סרמיינטו התעקש שאלו כוחות לאומיים ושזכותם להיכנס לכל פרובינציה במדינה. חורדן הכריז על גיוס כללי, ובתגובה סרמיינטו הכריז מלחמה, למרות שהקונגרס אישר זאת רק באוגוסט באותה שנה.

הכוחות הלאומיים שהיו ממושמעים ומצוידים טוב יותר כבשו את הערים הגדולות, ולופס חורדן נסוג לתוך הפרובינציה, למקומות בהם הפרשים שלו נהנו מעדיפות. כדי לפתוח חזית חדשה הוא פלש לקוריינטס, אך ב-26 בינואר 1871 הוא הובס בקרב נייאמבה (Ñaembé) ונמלט לברזיל.

המפלגה הפדרלית באנטרה ריוס פורקה, וכל בעלי התפקידים הציבוריים מקרב חבריה הוחלפו באחרים, כולל כמרים ומורים.

במאי 1873 לופס חורדן שב לפרובינציה ופתח בהתקוממות בראש כח בן 16,000 איש שכלל ארטילריה ורגלים. סרמיינטו הציע פרס כספי על ראשו - צעד שנפסל על ידי הקונגרס - ופלש לפרובינציה. המורדים הובסו שוב, רבים מקציניהם חוסלו, ולופס חורדן נמלט הפעם לאורוגוואי.

ב-22 באוגוסט 1873 נכשל נסיון לרצוח את סרמיינטו בשעה שנסע ברחובות בואנוס איירס: פיצוץ פגע ברכב בו נסע, הוא לא שמע את הפיצוץ מכיוון שסבל מחירשות מתקדמת. המתנקשים היו אנרכיסטים איטלקיים שפעלו מטעם תומכיו של לופס חורדן. לאחד הקושרים התפוצץ הרובה ביד ובשל כך הפעולה נכשלה, וסרמיינטו יצא ממנה ללא פגע.

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת מהפעולות הראשונות שסרמיינטו נקט היה לערוך מפקד אוכלוסין בשנת 1869, ובו נספרו 1,836,490 תושבים, ומתוכם 8% מהגרים אירופאיים, 70% תושבי כפרים, ו-71% אנאלפביתים.

במהלך תקופת כהונתו חל גידול ניכר בהגירה שהסתכמה בכ-280,000 איש, שהתיישבו בעיקר בבואנוס איירס, ובמידה פחותה במושבות בפרובינציות שבליטורל[1].

הגידול בהגירה לעיר הבירה יצר בעיות שיכון ובריאות. ב-1871 פרצה בה מגפת קדחת צהובה, כנראה בעקבות מלחמת פרגוואי, והובילה למותם של כ-14,000 איש. הממשלה כולה נמלטה מהעיר והותירה את ההתמודדות עם המצב בידי ועדה שהקימה את בית הקברות בצ'קריטה (Chacarita), ובהמשך הניחה את התשתית למערכות המים והביוב.

תחבורה ותקשורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת ממטרותיו של סרמיינטו הייתה הקמת רכבת טרנס-אנדינית שתוביל מהאוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס השקט[2]. הוא סלל כהכנה לכך את ההסתעפות ממסילת הברזל שהגיעה לקורדובה למערב הפרובינציה, וכן צפונה לטוקומן; ובנוסף את מסילות הברזל מאנטרה ריוס לקוריינטס, ומעיר הבירה לצפון מערב הפרובינציה. סך כל אורך מסילות הברזל גדל במהלך כהונתו מ-573 ק"מ ל-1331.

בנוסף נפרשו רשתות טלגרף - אמצעי התקשורת המהיר דאז - שחיברו את כל הפרובינציות, ואף נחנך קשר טלגרפי עם אירופה.

הישגים אלו של סרמיינטו הוא זקף לדכות שר הפנים דאז - דלמאסיו ולס סארספילד (Dalmacio Vélez Sarsfield).

בתחום השיט נבנו מספר נמלים לאורך נהר הפרנה, אולם הלוואות גדולות שנלקחו כדי להפוך את נמל בואנוס איירס למודרני - בוזבזו על פרויקטים שחשיבותם פחותה.

ב-1873 נוצר הבנק הלאומי שגרם להיווצרות חוב ציבורי גדול כתוצאת לוואי לאחר מלחמת פרגוואי (שהסתיימה מספר שנים קודם לכן), אך המשבר הכלכלי שזה גרם- נוצר מאוחר יותר במהלך כהונתו של ניקולאס אבז'אנדה (Nicolás Avellaneda), יורשו של סרמיינטו.

יחסי חוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

שר החוץ הראשון של סרמיינטו היה מריינו אדריאן בארלה (Mariano Adrián Varela) שהוחלף לאחר כשנתיים בקרלוס טחדור (Carlos Tejedor) על רקע קונפליקטים בין ארגנטינה לברזיל לגבי עתידה של פרגוואי לאחר ניצחונן במלחמה, כאשר כל אחת מהן חשדה בזולתה בנסיון לספח שטחים משם.

ב-1872 ברזיל ופרגוואי חתמו על הסכם גבולות שסיפח לברזיל את רוב השטחים שבמחלוקת, ובתמורה ברזיל תמכה בהפרגוואי במחלוקות הטריטוריאליות עם ארגנטינה; דבר שהוביל לעימות דיפלומטי בין ארגנטינה לברזיל בתקופת כהונתו של טחדור.

עם צ'ילה היו מחלוקות לגבי הפטגוניה, וב-1874 הוסכם שמתווך מטעם המלכה ויקטוריה (בריטניה) יכריע בסוגיה.

ממשלתו של סרמיינטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

 Estandarte Presidencial
השרים במהלך כהונת
דומינגו פאוסטינו סרמיינטו
תיק השר תקופה
שר הפנים דלמאסיו בלס סארספילד (Dalmacio Vélez Sársfield)
אולאדיסלאו פריאס (Uladislao Frías)
12 באוקטובר 1868 – מאי 1872

מאי 1872 - 12 באוקטובר 1874
שר החוץ מריאנו אדריאן בארלה (Mariano Varela)

קארלוס טחדור (Carlos Tejedor)
12 באוקטובר 186817 באוגוסט 1870
17 באוגוסט 1870 - 12 באוקטובר 1874
שר ההגנה והצי מרטין דה גינסה (Martín de Gainza) 12 באוקטובר 186812 באוקטובר 1874
שר השיכון חוסה בנחמין גורוסטייגה (José Benjamín Gorostiaga)

לואיס ל' דומינגס (Luis L. Domínguez)

סנטיאגו קורטינס (Santiago Cortínez)
12 באוקטובר 186813 באוקטובר 1870
13 באוקטובר 187013 בפברואר 1874
13 בפברואר 1874 - 12 באוקטובר 1874
שר המשפטים והחינוך ניקולאס אבז'אנדה (Nicolás Avellaneda)

חואן כריסוסטומו אלבראסין (Juan Crisóstomo Albarracín)
12 באוקטובר 186823 בנובמבר 1873
24 בנובמבר 1873 - 12 באוקטובר 1874

לאחר הנשיאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם סיום כהונתו ב-1874, שרביט הנשיאות הועבר לניקולאס אבז'אנדה.
ב-1875 נבחר כסנטור מטעם הפרובינציה שלו סן חואן.
ב-1879 סיים את תפקידו כסנטור כדי להתמנות לתקופה קצרה לשר הפנים בממשלתו של אבז'אנדה.
מאוחר יותר התמנה לתפקיד האחראי כל בתי הספר בממשלתו של חוליו ארחנטינו רוקה, אך התפטר בשל חילוקי דעות עם הנשיא ועם הנשיא הקודם - רוקה ואבז'אנדה.
ב-1885 יסד בבואנוס איירס את העתון אל סנסור (El censor).

מותו של סרמיינטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

צילום פוסט-מורטם של סרמיינטו
המאוזולאום של סרמיינטו בבית הקברות ברקולטה
פסל לזכרו של סרמיינטו בפארק פלרמו, בואנוס איירס

ב-1887 סרמיינטו נסע לאסונסיון בירת פרגוואי, וחזר לבואנוס איירס במצב בריאותי מדורדר עקב חירשות המתקדמת ואי ספיקת לב וכלי דם.
הרופאים המליצו לו לשוב לאסונסיון ולהימנע מלשהות בבואנוס איירס במהך החורף הקר, ובתחילת 1888[3] הוא נסע לשם עם ביתו ונכדיו.

ב-11 בספטמבר 1888 סרמיינטו נפטר באסונסיון בגיל 77, ונקבר כעבור 10 ימים בבית הקברות ברקולטה, בואנוס איירס.

פועלו בתרבותי והחינוכי[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרמיינטו כתב 16 ספרי עיון שעסקו בו עצמו, ההיסטוריה של ארגנטינה, חינוך ועוד.

תרומתו למדע ולחינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרמיינטו תרם תרומה גדולה להשכלה הודות לתרומתו לקידמה המדעית, ופועלו המתמשך לטובת ההוראה, והקמת מוסדות מדעיים ותרבותיים.

הוא יצר מערכת מדעית עצמאית במדינה שבאותה תקופה הייתה מדינה נידחת ורחוקה ממרכזי הידע באירופה.

כששימש כשר החינוך בפרובינציה של בואנוס איירס היגר לארגנטינה הזואולוג והפלנתולוג קארלוס חרמן בורמייסטר (Carlos Germán Burmeister) שהיה מגדולי החוקרים של הטבע בארגנטינה ובדרום אמריקה; וכשהוא ניהל את המוזיאון של בואנוס איירס - היה שותף ליוזמתו של סרמיינטו לגייס 20 פרופסורים מתחומי המדעים המדויקים ומדעי הטבע לאוניברסיטה של קורדובה.

בעולם האקדמי האירופאי התנהל אז הוויכוח בין תומכי הבריאתנות והאבולוציה, ושתי אסכולות אלו יוצגו בארגנטינה בהתאמה על ידי בורמייסטר ופלורנטינו אמגינו (Florentino Ameghino), מה שלא מנע מהראשון להמשיך ולתמוך בשני חרף חילוקי הדעות ביניהם.

במהלך שהותו של סרמיינטו כנציג ארגנטינה בארצות הברית, הוא הזמין לארגנטינה את האסטרונום האמריקאי בנג'מין אפתרופ גולד (Benjamin Apthorp Gould) כדי שיקים מצפה כוכבים בקורדובה. הוא הגיע כשסרמיינטו כבר היה נשיא, ותרם בנוסף ליקום תחום המטאורולוגיה בארגנטינה.
המרכז המטארולוגי הלאומי נוסד ב-1872 בקורדובה, ועבר ב-1884 לבואנוס איירס.

אנקדוטה היסטורית קושרת את סרמיינטו להגעתו של הכדורגל לארגנטינה: אלכסנדר אוטון (Alexander Hutton) ששימש כרקטור ביה"ס האנגלי וביקש את רשותו של סרמיינטו ללמד אותם לשחק בכדור, ונענה "שילמדו ידידי לבעוט, אבל שילמדו" (Que aprendan, mi amigo, a las patadas pero que aprendan).

סרמיינטו תמך בזכותן השווה של הנשים לחינוך והשכלה בדומה לגברים, ושמר על קשר הדוק עם חואנה מאנסו (Juana Manso) - סופרת שיש הרואים בה פמיניסטית שהקדימה את זמנה - ראה בה שותפה להשקפתו החינוכית, היא תרמה רבות לכתב העת בתחום החינוך Anales de la Educación שסרמיינטו יסד.

חידושיו בהוראת הקריאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך גלותו בצ'ילה, הוא היה פעיל בתחום התרבות והחינוך. אחד מעיסוקיו היה היה פיתוח שיטת לימוד קריאה מודרנית שלא תתבסס על שינון הברות בודדות, וחיבר ספר שעסק בנושא. הוא הציע בין היתר לשנות שמות של עיצורים באלפבית הספרדי לשמות יותר אינטואיטיבים (למשל- את M מ-אֶמֶה ל-מֶה כך שתתחיל בצליל שהיא מייצגת), ואף לערוך שינויים בכתיב בספרדית ולהסיר אותיות מיותרות (למשל- H שהיא אות אילמת או U לאחר Q שאינה נהגית).

הבונים החופשיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרמיינטו החל את פעילותו במסגרת הבונים החופשיים ב-31 ביולי 1854 בואלפראיסו, צ'ילה` שם פגש גולים אחרים מארגנטינה.

מששב לארגנטינה, משוכנע בחיוניות הבונים החופשיים לשלמות האנושית, הקים יסד עם אחרים - ביניהם מנהיגים פוליטיים בכירים בבואנוס איירס - את המרכז הראשון שלהם בארגנטינה, ב-29 בדצמבר 1855.

בהמשך נוסדו עוד מספר מרכזים בארגנטינה שאוחדו ב-1857 תחת קורת גג ארגוני אחד, ובין הפעילים בו ניתן לציין את הנשיאים סנטיגו דרקי, ברטולומה מיטרה, חוסטו חוסה דה אורקיסה, וכמובן - סרמיינטו עצמו.

סרמיינטו זכה בארגון בדרגה הבכירה האפשרית והפך לשגריר שלו בפני הארגונים האחרים; וכך משהתמנה כנציג ארגנטינה בארצות הברית הדבר איפשר לו ליצור קשרים אישיים עם הנשיאים אברהם לינקולן ואנדרו ג'ונסון.

משהתמנה לנשיא - סרמיינטו הישעה את פעילותו בארגון, גם בשל החשש מניגוד אינטרסים וגם מפני שהארגון נתפס כאנטי קתולי.
הוא שב לפעילות ב-1874, עם סיום כהונתו; ועמד בראשו במהלך השנים 1882-1885. הוא פרש עקב בעיות בריאותיות ומחלוקות אידאולוגיות.

במהלך כהונתו של ארחנטינו רוקה כנשיא, סרמיינטו שעמד בראש הבונים החופשיים ניהל מאבק ציבורי נגד המגמות הריכוזיות שלו, ובעד חינוך ציבורי חילוני; כל זאת מעל דפי העיתון El Nacional שהוא היה אחד מבכיריו. השר הממונה על החינוך (בין היתר) מטעם רוקה תמך בחינוך קתולי בהמשך להסכם שנחתם בין ארגנטינה לכס הקדוש, ויצג בכך את החוגים השמרניים בחברה ששופרם היה העיתון La Unión.

כהונתו בבונים החופשיים הייתה אמורה להימשך עד 1885, אך הוא התפטר ב-1883, כאמור - על רקע המאבק בתחום החינוך.

בחורף בתחילת 1888 הוא עבר לפרגוואי מסיבות בריאותיות כשמלווה אותו אאורליה בלס (Aurelia Vélez) ביתו של דלמאסיו בלס סארספילד (Dalmacio Vélez Sarsfield) שהיה אחד משריו, שליוותה אותו בשנותיו האחרונות. הוא נפטר שם ב-11 בספטמבר 1888, וסירב לקבל עזרה רפואית מארגונים דתיים ושיגיע כומר לערוך לו וידוי בשוכבו על ערש הדווי, וארגון הבונים החופשיים הוא זה שחלק לו כבוד אחרון - בפרגוואי ובארגנטינה - שם נקבר.

אדם שנוי במחלוקת[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרמיינטו היה אחד הדמויות הבולטות בארגנטינה במאה ה-19, ויש חילוקי דעות לגבי פועלו.

הוא הותיר אחריו כמות עצומה של חומר כתוב, שכוללת גם קטעים סותרים וגם קטעים הכוללים אלימות מילולית - נוהג מקובל באותה תקופה.

לצד הדחף שלו לפיתוחה של ארגנטינה, זוקפים לחובתו את הדיכוי האכזרי של המורדים בו בקוז'ו (לדוגמה- חיסולו האכזרי של "אל צ'אצ'ו" פניילוסה), וגיוסם בכפיה של הגאוצ'וס כדי להילחם באינדיאנים ששלטו אז ברוב שטחי ארגנטינה דהיום שמדרום לבואנוס איירס.
בנוסף, נמצאות בכתביו, התבטאויות המזלזלות בילידים האינדיאנים, בגאוצ'וס וביהודים.

העימותים עם האינדיאנים נמשכו עוד מתקופת השלטון הספרדי, והסתיימו רק במהלך כהונתו של הנשיא ניקולאס אבז'אנדה בידי הנשיא לעתיד הגנרל ארחנטינו רוקה במה שמכונה כיבוש המדבר. העימותים כללו התקפות פתע של האינדיאנים על יישובים מבודדים לאורך הגבול לשם ביזה ולכידת שבויים, ובנוסף גם מעשי רצח נרחבים; ומנגד פעולות דומות של הארגנטינאים שנועדו לנקום ולדחוק את רגליהם של האינדיאנים הרחק משם.

ביוני 1870, הצ'יף[4] קלפוקורה (Calfucurá) משבט המפוצ'ה קיבץ 3500-6000 לוחמים ותקף יישובים באזור באיה בלנקה (Bahía Blanca) - אז נמל מבודד בפטגוניה, הרג 50 איש, לכד שבויים רבים ובזז 80,000 ראשי בקר.

ב-1872, קלפוקורה נעמד בראש כח של 8,000 איש, תקף מספר יישובים במרחק של כ-200 ק"מ מבואנוס איירס, הרג 300 איש, שבה 500, ובזז 150,000-200,000 ראשי בקר.

סרמיינטו שלח כח צבאי וצירף בעלי ברית אינדיאנים משבטים אחרים בפיקוד הצ'יף כתריאל (Catriel) הביסה את קלפוקורה בקרב סן קרלוס דה בוליבר (San Carlos de Bolívar) ב-11 במרץ 1872.

ב-1873, סרמיינטו ניצל את מותו של קלפוקורה, הביס את לוחמיו, וכבש את אחד מבסיסיו החשובים.

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יום המורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1943, במהלך הוועידה האינטר-אמריקאית הראשונה לחינוך שהתקיימה בפנמה, נקבע התאריך 11 בספטמבר כיום המורה הפאן-אמריקאי, לציון תאריך פטירתו של סרמיינטו.

בית מוזיאון סרמיינטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית מוזיאון סרמיינטו מוגן במבנה זכוכית

Casa Museo Sarmiento היא אחוזה קטנה שהייתה בבעלותו של סרמיינטו בטיגרה[5], על גדות נהר סרמיינטו; ואשר משמש כמוזיאון וספריה.

ב-1966, צוו של הנשיא ארתורו אומברטו איליה הכריז עליו כאל אתר היסטורי לאומי. ב-1989 הוא הוכרז כאתר היסטורי של הפרובינציה של בואנוס איירס.

בית הולדתו של סרמיינטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבית בו נולד סרמיינטו בסן חואן הוכרז ב-1910 כאתר ההיסטורי הלאומי הראשון בארגנטינה, ונחשב לאחד האתרים המרכזיים בעיר.

אנדרטאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרבה אנדרטאות הוקמו לזכרו של סרמיינטו, בסן חואן וביתר חלקי ארגנטינה.
בין היתר יש פסל של הפסל הצרפתי אוגוסט רודן (מוכר בזכות האדם החושב) בפארק פלרמו.
ניתן למצוא אנדרטאות לזכרו גם מחוץ לארגנטינה- בלימה (פרו) ובבוסטון.

שטר[עריכת קוד מקור | עריכה]

דמותו של סרמיינטו מופיעה על שטרות של 50 פסו.

יצירות מוזיקליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש שתי יצירות מוזיקליות מוכרות לזכרו של סרמיינטו, אחת מהן מקובלת בעיקר בסן חואן בה נולד ומשל, והשנייה בכל ארגנטינה.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אנטרה ריוס, סנטה פה, קוריינטס
  2. ^ חפירת תעלת פנמה החלה מאוחר יותר - ב-1880
  3. ^ אמצע החורף בבואנוס איירס
  4. ^ המונח המקובל בדרום אמריקה למנהיג אינדיאני הוא Cacique.
  5. ^ אזור צפונית מערבית לבואנוס איירס, בדלתה של הנהרות פרנה ואורוגוואי


נשיאי ארגנטינה
ברנרדינו ריבדביהויסנטה לופס אי פלאנסחוסטו חוסה דה אורקיסהסנטיאגו דרקיחואן פדרנרהברטולומה מיטרהדומינגו סרמיינטוניקולאס אבז'אנדהחוליו רוקהמיגל חוארס סלמןקרלוס פלגרינילואיז סאנס פניהחוסה אבריסטו דה אוריבורוחוליו רוקהמנואל קינטנהחוסה פיגרואה אלקורטהרוקה סאנס פניהויקטורינו דה לה פלאסהאיפוליטו איריגוז'ןמרסלו טורקואטואיפוליטו איריגוז'ןחוסה פליקס אוריבורואגוסטין פדרו חוסטורוברטו מריה אורטיסרמון קאסטיז'וארתורו ראוסוןפדרו פאבלו רמירסאדלמירו פארלחואן דומינגו פרוןאדוארדו לונארדיפדרו אאוחניו ארמבורוארתורו פרונדיסיחוזה מריה גידוארתורו איליהחואן קרלוס אונגאנייהרוברטו לווינגסטוןאלחנדרו אגוסטין לנוסההקטור חוסה קמפורהראול אלברטו לסטיריחואן דומינגו פרוןאיסבל פרוןחורחה רפאל וידלהרוברטו אדוארדו ויולהלאופולדו גלטייריריינלדו ביניונהראול אלפונסיןקרלוס מנםפרננדו דה לה רואהאדולפו רודריגס סאהאדוארדו דואלדהנסטור קירשנרכריסטינה פרננדס דה קירשנר חותם נשיאי ארגנטינה