דוקטרינת הלשטיין
דוקטרינת הלשטיין (בגרמנית: Hallstein-Doktrin) הייתה עיקרון מרכזי במדיניות של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה (גרמניה המערבית) בין השנים 1955–1967. הדוקטרינה פותחה על ידי הקאנצלר הראשון של גרמניה המערבית, קונראד אדנאואר, והיא נקראת על שם מזכירו האישי וולטר האלשטיין. היא הוכרזה על ידי אדנאואר לפני הממשלה הפדרלית ב-22 בספטמבר 1955: "אנו נראה בכינון יחסים דיפלומטיים עם 'הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית'-כביכול כמעשה בלתי ידידותי." ב-8 בדצמבר הבהיר המנהל הכללי של משרד החוץ לכינוס השגרירים כי הסנקציות על כך יגיעו לניתוק יחסים.
על פי דוקטרינת הלשטיין, הרפובליקה הפדרלית סירבה לכונן קשרים דיפלומטיים עם מדינות שהכירו ברפובליקה הדמוקרטית של גרמניה (גרמניה המזרחית). באמצעות גישה זאת, קיוותה המערבית לבודד את המזרחית, כחלק ממדיניות אי-ההכרה בלגיטימיות של קיומה ומתוך תקווה למוטטה. כפועל יוצא ממדיניות הלשטיין לא היו לגרמניה המערבית קשרים דיפלומטיים עם מרבית מדינות הגוש המזרחי, כולל מזרח אירופה, עד לסוף שנות ה-60. היא לא נאכפה על ברית המועצות, בשל מעמדה כמעצמת-על. בשני מקרים הביא יישום הדוקטרינה לניתוק קשרים דיפלומטיים: ב-1957 עם יוגוסלביה, כשזו הכירה ברפובליקה הפדרלית, ושוב ב-1963 עם קובה.
הדוקטרינה נשמרה בקפדנות עד שנת 1967. עם היבחרו של וילי ברנדט לשר החוץ הגרמני במסגרת הקואליציה הגדולה בין הנוצרים דמוקרטים לסוציאל-דמוקרטים, היא החלה להישחק. ברנדט החל בפיתוח מדיניות האוסטפוליטיק, שכיוונה להפשרה ופיוס ביחסי גרמניה המערבית ומזרח אירופה. ב-1967 כוננו קשרים דיפלומטיים עם רומניה וב-1968 הם חודשו עם יוגוסלביה, למרות הכרתן של שתי מדינות אלו ברפובליקה הדמוקרטית. באפריל 1971 לא נאכף ניתוק יחסים על צ'ילה כשממשלת סלבדור איינדה כוננה קשרים עם גרמניה המזרחית. הדוקטרינה נגנזה סופית בדצמבר 1972, כששתי הגרמניות חתמו על הסכם הכרה הדדית.
