דור 3

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מכשיר טלפון חכם ברשת הדור השלישי

"הדור השלישי" (3G) הוא כינוי לקבוצה של פרוטוקולי תקשורת לקשר רדיו שהוגדרו על ידי איגוד הטלקומוניקציה הבינלאומי (ITU). באופן רשמי התקנים נקראים "IMT-2000", כקיצור של International Mobile Telecommunications-2000, וכוללים את התקנים:

קבוצה זו של תקנים מיועדים לאפשר תקשורת אלחוטית של שיחות טלפוניה, שיחות וידאו, תקשורת נתונים - וכולם מתוך מכשירים הנמצאים בתנועה. קצב הנתונים בדור השלישי מיועד להיות עד 14.4Mbps בכיוון היורד, ועד ל-5.8Mbps בכיוון העולה ב-HSPA+. בנוסף, תקני הדור השלישי מאפשרים לחברות התקשורת, ספקיות השירות, וחברות הטלפון לספק שירותי תקשורת מגוונים יותר ושימוש יעיל יותר ברוחב הסרט המוקצה להם.

מאפיינים עיקריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיחת וידאו במכשיר טלפון סלולרי מהדור השלישי

קצב נתונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נהוג להתייחס לדור השלישי כמספק מהירות של 2Mbps עד 14.4Mbps עבור מכשירים שאינם בתנועה, או 348Kbps עבור מכשירים בתנועה. הגדרה זו לא נמצאת באופן מפורש בתקני הדור השלישי, אך היא מצוינת בפרסומים אחרים של ה-ITU. כמו כן, לא נקבעו קצבים ממוצעים או אילו שיטות תקשורת נחשבות כדור שלישי, ולכן מוצרים ושירותים רבים משווקים בתור דור שלישי, ונרכשים על ידי לקוחות מתוך ציפיה לקבל שירותי תקשורת בפס רחב.

אבטחת מידע[עריכת קוד מקור | עריכה]

רשתות הדור השלישי מאפשרות אבטחת מידע טובה יותר מקודמותיהן. מכשירי הדור השלישי יכולים לאמת את זהות הרשת שאליה הם מתחברים, ובכך להיות בטוחים שהם מתחברים לרשת הרצויה ולא לרשת מתחזה.

ההתפתחות מהדור השני[עריכת קוד מקור | עריכה]

רשתות הדור השני תוכננו בעיקר כדי לתמוך בשיחות דיבור, ובתעבורת נתונים בקצבים נמוכים. הצעד הראשון לקראת הדור השלישי חל עם מערכות ה-GPRS, שנחשבו לדור 2.5. ה-GPRS סיפק נתונים בקצב שבין 56Kbps ל-114Kbps, ויכל לשמש לשירותי WAP, MMS, ותקשורת אינטרנטית כגון דואר אלקטרוני וגלישה ב-World Wide Web. התשלום עבור שירותי GPRS היה לרוב על פי תעבורת הנתונים (לפי קילובייט, או מגהבייט), בעוד התשלום עבור השיחות (במיתוג מעגלים) היה לפי זמן השימוש בלא קשר למידת הניצול של קיבולת הערוץ.

רשתות GPRS התפתחו לרשתות EDGE שפועלות בקידוד 8PSK . רשתות אלו תומכות לאחור בטכנולוגיות קודמות לתקשורת סלולרית ובנויות כהרחבה לרשתות ה-GSM המקוריות, כך שאפשר להעביר על אותם חריצי זמן TDM-ים פי 3 מהיכולת הקודמת, ולהעביר בה נתונים במיתוג מנות. EDGE יכול להחשב כתשתית קשר רדיו מסוג דור 3, והוא אכן חלק מהתקן של ITU לדור השלישי, אך לרוב מתייחסים אליו כדור 2.75. EDGE נפרס לראשונה בתחילת שנת 2003 על ידי רשת Cingular האמריקאית (כיום חלק מ-AT&T).

פיתוחים לקראת הדור הרביעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – דור 4

הדור הרביעי (4G) מוגדר כיכולת להעביר נתונים בקצב של 100Mbps למכשירים בתנועה, ו-1Gbps עבור מכשירים שאינם בתנועה. כיום ישנן 2 קבוצות עיקריות הפועלות לפיתוח טכנולוגיות לקראת הדור הרביעי. קבוצת 3GPP, שבעבר פיתחה את ה-UMTS, עוסקת כיום בפיתוח טכנולוגיה הנקראת Long Term Evolution‏ (LTE) ואילו קבוצת 3GPP2, שבעבר פיתחה את CDMA2000, עוסקת כיום בפיתוח טכנולוגיה הנקראת Ultra Mobile Broadband. טכנולוגיות אלו מבוססות על פרוטוקול ה-IP, משתמשות בטכניקות מתקדמות כגון MIMO, ומפגינות יכולות הנדרשות על פי הגדרות הדור הרביעי, אולם הן לא מגיעות לקצבי הנתונים שהוגדרו עבור הדור הרביעי, ולכן מכלילים אותן בתור "דור 3.9". קבוצת 3GPP מתכננת לעמוד בדרישות הדור הרביעי באמצעות LTE Advanced, ואילו חברת קוולקום עצרה את הפיתוח של ה-UMB לטובת עיסוק במשפחת ה-LTE.

מכשולים ואתגרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמנם הדור השלישי נחל הצלחה ברחבי העולם, אך ישנם מספר מכשולים ואתגרים שמקשים על הרחבת תפוצתו:

  • עלויות רישיון גבוהות לפריסת רשתות דור 3 במקומות שונים בעולם
  • תנאי רישיון שונים במדינות שונות בעולם
  • בעיות כלכליות קודמות אצל חברות סלולריות
  • למכשירי הדור השלישי עלות גבוהה
  • לרשתות הדור השלישי עדיין אין כיסוי מלא כמו לדור השני (בין השאר בגלל צורך במספר רב יותר של תחנות בסיס)
  • עלויות שימוש גבוהות בשירותי הדור השלישי
  • עומסים ברשתות, בגלל דרישה רבה של המשתמשים
  • אורך חיים קצר לסוללות של מכשירי הדור השלישי

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]