דו-חיים של ארץ ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מקווי מים הם בתי הגידול האהובים על הדוחיים בישראל. בתמונה מקווה מים ביער חדרה

ארץ ישראל היא אזור בעל אקלים צחיח יחסית לאזורים אחרים, בהם המגוון הביולוגי של הדו-חיים רב יותר. מקורות המים בארץ דלים באופן יחסי. מסיבה זו, חסרי הזנב, הזקוקים ללחות מתמדת ולשפע מים, אינם נמצאים בשפע באזור. לדו החיים ממשפחת הסלמנדריים החיים בארץ, הסלמנדרה הכתומה וטריטון הפסים, מהווה ישראל גבול תפוצתם הדרומי. בישראל 7 מיני דו-חיים.

בעייתם העיקרית של הדו-חיים החיים בישראל היא מצוקת המים. בשל תלותם בשלוליות חורף על מנת להתרבות עלולים חורפים יבשים ודלים במשקעים לגרום לירידה חדה בפעילות הרבייה. מצבן של אוכלוסיות הדו-חיים בארץ ישראל בתחילת המאה ה-20 היה טוב. התפתחות היישוב בארץ הביאה להפרחת השממה ובין היתר לפעולות אשר היטיבו עם אוכלוסיות הדו-חיים. בריכות מעשה ידי אדם שימשו את דו-החיים להתרבות, וכן תעלות בצדי כבישים ונתיבי רכבות. תעלות אלו התמלאו מים בחורף והביאו באופן ישר לגידול באוכלוסיית דו החיים בארץ. מצב זה נמשך עד סוף שנות ה-40, עת הוקמה מדינת ישראל.

שלוליות החורף (הנקראות לעתים "בריכות חורף") היוו מאז ומתמיד מוקד להתרבות של יתושים, אולם אם התערבות האדם הייתה מעטה, מנעו חרקים ודו-חיים את התפשטות אוכלוסיות היתושים. כשהוקמה מדינת ישראל, הורה משרד הבריאות על ריסוס בריכות החורף בחומר חדש, DDT, שהשמיד את אוכלוסיות היתושים, אך גם את אוכלוסיות החרקים והדו-חיים. אלו האחרונות התאוששו מהפגיעה לאט, היות שהתחדשותן איטית יחסית, בעוד היתושים חזרו להתפשט במהרה. בסופו של דבר המטרה שלשמה רוססו בריכות החורף לא הושגה ואוכלוסיית הדו-חיים בארץ נפגעה קשות. בנוסף, תוכניות פיתוח, בנייה וחקלאות הביאו להרס בתי גידול של דו-חיים.

העגולשון שחור גחון, אשר נחשב כבר משך עשרות שנים (עד 2011) כמין נכחד, החפרית המצויה וטריטון הפסים נמצאים בסכנת הכחדה חמורה בישראל.

מיני הדו-חיים בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

סדרת בעלי זנב[עריכת קוד מקור | עריכה]

סדרת חסרי זנב[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]