דטרמיניזם טכנולוגי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

דטרמיניזם טכנולוגי הוא זרם במדעי החברה, הטוען כי התפתחות הטכנולוגיה מעצבת ומובילה את התפתחות החברה, ערכיה, כישורי האנשים החיים בחברה וצורת המחשבה שלהם. הטכנולוגיה היא שמשפיעה על החברה, ויש לה התפתחות עצמאית שאיננה מושפעת מגורמים חברתיים.

מייסד הזרם הוא חוקר התקשורת מרשל מקלוהן, שפיתח את הזרם בהתייחס לעולם התקשורת. הוא, יחד עם חוקר התקשורת הרולד אדמס איניס, קבעו כי הטכנולוגיה היא שמאפשרת לאמצעי תקשורת חדשים להתפתח. הם מתפתחים, ומשפיעים על כלל החברה.

דוגמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • טכנולוגיית הדפוס, שהומצאה על ידי גוטנברג לפני 500 שנים, גרמה לגידול עצום בתפוצתם וכמותם של הספרים. שינוי זה הוביל לשינוי בחברה, שהפכה ברבות הימים להיות חברת מידע, חברה משכילה, הפיץ את הדת, ביטל מעמדות חברתיים, יצר מעמדות חדשים, ועוד.
  • טלפון נייד. השיחה הסלולרית הראשונה התבצעה בשנת 1973 מאז ועד היום הסלולרי טכנולוגיית הסלולר תפסה תאוצה. הטכנולוגיה, שהתחילה בצורך של ניהול שיחות ללא תלות בכבלים, השתלטה על אוכלוסייה נכבדת בעולם.

בתחילה, הטכנולוגיה הסלולרית שומשה על ידי בני העשירון העליון וכמוהם גם אנשי עסקים מפאת יוקרת הצריכה, בהמשך כבר מאמצע שנות ה-90 הטכנולוגיה התפשטה לחלק נכבד באוכלוסייה ובעולם המערבי כמעט בכל בית אב קיימים לפחות 2-4 מכשירים סלולריים. עם השנים הטכנולוגיה שופרה ונוספו אלמנטים כגון: הודעות, צילום, הקלטה, משחקים ורשת האינטרנט. במהלך השנים, כאמור, הטכנולוגיה התפתחה והתפרסה לחלק גדול מאוד באוכלוסייה עד למצב שבו לא מקובל שאדם מערבי לא יהיה זמין לשיחה מיידת בטלפון.

  • מסרון. על פי גישת הדטרמיניזם הטכנולוגי, הטכנולוגיה איפשרה את המסרון, כתוצאה מכך התחילו אנשים לחשוב בקיצור, להשתמש באוצר מילים קטן יותר, מיעטו במילים ואף המציאו מילים חדשות.

דטרמיניזם טכנולוגי הוא גישה הפוכה לגישת ההבניה החברתית של טכנולוגיה. גישה זו טוענת כי החברה ממציאה את הטכנולוגיה בהתאם לצרכים ולערכים שלה (S.C.O.T - Social Construction Of Technology).

רקע היסטורי וחברתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחברה אוראלית לחברה ליטראלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהפכת התקשורת הראשונה היא התפתחות הכתב. המצאת הכתב ענתה על הצורך בהרחבת הזיכרון האנושי, אשר היה האמצעי הכמעט בלעדי לאחסון ידע בחברה הקדומה. לפני המצאת הכתב, אנשים קיימו תקשורת בעל-פה, והדיבור היה המדיום העיקרי. לכן מכונות החברות השבטיות "חברות אוראליות". התקשורת האוראלית עוררה בעיות רבות בכל הקשור לאחסון מידע, זכירתו והעברתו מדור לדור. בנוסף, היא הייתה מוגבלת במרחב. הודות לכתב האלפביתי הופקע המונופול מידי מיעוט מיוחס של משכילים שעסקו ברישום ובתיעוד. התמורות הללו הפכו את הכתב לאמצעי תקשורת אוניברסלי ויעיל בידי שליטים, מחנכים, סוחרים ואנשי דת.

גם החומרים שעליהם נהגו לכתוב הלכו והשתכללו: תחילה גילפו באבן, ולאחר מכן, במצרים העתיקה, החל השימוש בפפירוס. לפפירוס היו כמה יתרונות על פני גילוף באבן: היה נוח יותר להעבירו ממקום למקום בעקבות משקלו הקל, הוא היה נוח יותר לאחסון, וכן הוא תפס מקום מצומצם יותר, דבר שאפשר לקטלג את החומר הכתוב ולארגנו לראשונה בספריות. בזכות הספריות התפתחו ניצנים של מחקר ומדע, ועמם לימוד והפצת ידע. הכתב שינה את שיטות אחסון המידע, והיה לאמצעי הזיכרון העיקרי של החברה. הוא אפשר חשיבה מופשטת ומשוחררת יותר, שכן לא היה עוד צורך להישען ולהיתלות בזיכרון. הכתב הוא למעשה אמצעי התקשורת הראשון שניתן לראות בו אמצעי טכנולוגי, שכן בניגוד לדיבור, הוא עושה שימוש באמצעים שמחוץ לגוף האנושי.

גוטנברג והמצאת הדפוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך מאות שנים, הדרך היחידה להפצת טקסט כתוב הייתה העתקה ידנית, אשר התרחשה בממסד הדתי (בנצרות וביהדות). הממסד הדתי השקיע בפיתוח המיומנות להעתקת ספרים, ובעיקר ספרי קודש, כדי לבסס ללא עוררין, להפיץ ולחזק את סמכותו הרוחנית. כלומר, ידיעת הכתב הקנתה לממסד הדתי שליטה בלעדית על העברת המורשת הרוחנית, שכן מעתיקי הכנסייה היו מעין בוררים של תכני הספרים, ולמעשה צנזורים.

מהפכת הדפוס, אשר התרחשה במאה ה-15, מיוחסת בעיקר לפועלו של יוהאן גוטנברג, אומן גרמני מהעיר מיינץ. ההיסטוריונים אינם מסוגלים לקבוע במדויק את מועד ההמצאה, ויש אף חילוקי דעות האם גוטנברג הוא שהמציא את הדפוס באירופה.

הדפוס באירופה חולל מהפכה חברתית ותרבותית,‏ כלומר השפעותיו חרגו הרבה מעבר למישור הטכני. בזכות הדפוס נשמט הפיקוח על התוכן מרשות הממסד הדתי, שנהנה עד אז מבלעדיות בהעתקה ובהפצה, ועבר למחבר הטקסט ולמדפיס.[1]‏ הפקעת מונופול ההעתקה מידי הממסד הדתי-כנסייתי הפחיתה במידה ניכרת את העוצמה הפוליטית של הכנסייה. הדפוס אפשר סופסוף הפצת ידע במהירות ובהיקף חסר תקדים, ולא רק בקרב אנשי הדת והכנסייה, אלא בקרב ההמונים, כך שנפרץ המונופול היחסי על המידע. [2]‏ מכבש הדפוס האיץ את תהליכי החילון בחברה האירופית, ואפשר את צמיחתם של מוקדים אינטלקטואליים אשר פעלו מחוץ לטווח עינה הבוחנת של הכנסייה.[3]

בניגוד לרבים אשר ראו את חיוניותו של הדפוס ואת תרומתו להתפתחות החברה, מקלוהן כינה את תקופה זו "עידן העריצות של גוטנברג", כפי שיוסבר בהמשך.

מפתחי התאוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרשל מקלוהן (1911-1980) והרולד אדם איניס (1894-1952), שני חוקרים קנדים, עיצבו את תאוריית הדטרמיניזם הטכנולוגי, המייחסת להתפתחותם של אמצעי התקשורת השלכות מפליגות על החברה. איניס היה כלכלן קנדי ומורו של מקלוהן. יש האומרים כי מקלוהן חב חלק ניכר מן התזות שלו, ובעיקר המבוססות והחשובות שבהן, לאיניס עצמו.[4]

על פי התאוריה, התפתחותו של אמצעי תקשורת חדש איננה רק תולדה של נסיבות היסטוריות-חברתיות, כי אם בראש ובראשונה גורם המשפיע על נסיבות אלה ואף קובע אותן. כלומר הטכנולוגיה, ובפרט טכנולוגיות התקשורת, קובעת את פני האנושות ומכוונת את דרכה ההיסטורית באופן מוחלט ובתהליך בלתי נמנע. בדומה למקלוהן, גם איניס ראה בטכנולוגיה התקשורתית כמרכזית להבנת ההשפעות של תקשורת ההמונים על החברה, וסבר ש"הדברים שהמילים נרשמו על גביהם חשובים יותר מהמילים עצמן". אך בעוד מקלוהן טען כי השפעתה העיקרית של הטכנולוגיה היא על הארגון החושי והמחשבה, איניס סבר שהיא משפיעה בעיקר על הארגון החברתי ועל התרבות.[5]

תאוריית הדטרמיניזם הטכנולוגי על פי מקלוהן[עריכת קוד מקור | עריכה]

המדיום הוא המסר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקלוהן הבחין בין שלבים היסטוריים עיקריים בהתפתחות החברה, כאשר כל שלב מעוצב על ידי אמצעי תקשורת כלשהו. לדוגמה, מהפכת הכתב עיצבה את החברה, והפכה אותה מחברה אוראלית לחברה ליטראלית, על השלכותיה השונות. על פי מקלוהן, ההשלכות האישיות והחברתיות של כל אמצעי תקשורת נובעות מהחידוש הטכנולוגי עצמו, ולא מהתכנים המועברים באמצעותו. תמציתה של תאוריה זו היא אמרתו המפורסמת של מקלוהן – "המדיום הוא המסר".

מקלוהן שאב בין היתר השראה מתאוריות מתחום הבלשנות, ובפרט מהתאוריה לפיה הלשון מעצבת את המחשבה ואת תפיסת המציאות. לפי תאוריה זו, שפות שונות גורמות לדובריהן לתפוס ולארגן במוחם את מרכיבי המציאות באופנים שונים. כלומר השפה היא שמשפיעה על צורת החשיבה של הפרט. מקלוהן ראה בכל מדיום כבעל שפה משלו, ולכן כמעצב צורת חשיבה ייחודית אצל הפרט. לפיכך, המדיום הוא שקובע את קנה המידה ואת הצורות של ההתקשרויות והפעולות האנושיות. התכנים הם אמנם מגוונים, אך יחד עם זאת הם נטולי כל השפעה על עיצוב צורת ההתקשרות האנושית.‏[6]‏ כלומר אין התוכן חשוב כלל, כי אם מה שחשוב הוא המדיום שבו התוכן מועבר. מקלוהן טען שחברה שהמדיום המרכזי בה הוא הטקסט המודפס (החברה המערבית החל מהמאה ה-15 ועד המצאת הטלוויזיה), תראה את המציאות מבעד למשקפיים של "שפת הדפוס". לעומת זאת, חברה שהמדיום המרכזי בה הוא הטלוויזיה, תתפוס את המציאות במונחים של "שפת הטלוויזיה", בלי קשר לתכנים המודפסים או המשודרים.

מלבד היותו של התוכן עצמו חסר השפעה, מקלוהן טען כי תוכנו של כל מדיום שאוב לרוב ממדיום אחר שקדם לו. לדוגמה, התוכן של הכתיבה הוא דיבור, והמילה הכתובה היא תוכן הדפוס. לפיכך, התכנים הם אינם הדבר שמייחד אמצעי תקשורת כלשהו מקודמיו. התכונות הטכנולוגיות של כל מדיום גורמות לקהל לתפוס את המציאות בצורה שונה בתכלית משתפס אותם קודם. אחד מהסבריו של מקלוהן לאי חשיבותו של התוכן היא על ידי מטפורת נתח הבשר: תוכנו של המדיום משול לנתח בשר עסיסי שהפורץ מביא עימו כדי להסיח את דעתו של כלב השמירה של השכל.[7]

קטיעת החושים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי מקלוהן השוני המרכזי בין צורות התפיסה שמכתיבים אמצעי התקשורת השונים נובע מהתייחסותו השונה של כל מדיום למערך החושים של האדם. כל מדיום הוא מעין "שלוחה" של החושים שהוא מפעיל, ומצריך שימוש בחושים שונים. בחברה האוראלית שרר איזון טבעי בין החושים של האדם, כיוון שבתקשורת פנים-אל-פנים מופעלים כל חמשת החושים. לפיכך חווית התקשורת הייתה חוויה טבעית וכלל חושית.[8]‏ אולם, אמצעי התקשורת הטכנולוגים גורמים ל"קטיעת החושים" – היחסים בין החושים וכוחם של החושים לא מושפעים רק ממום גופני או מכריתת איבר, כי אם גם מאמצעי התקשורת. אמצעי התקשורת מעודדים הסתמכות מוגזמת על חוש אחד מסוים, עד כדי הטלת מום או אי-שימוש מוחלט בחושים האחרים. וכך, אמצעי התקשורת מקנים לבני האדם דרך מיוחדת להכיר ולהבין את העולם ואת המציאות. "השימוש בטכנולוגיית תקשורת מסוימת מקבע יחסים חושיים מיוחדים בפרטים של חברה כלשהי. על ידי קיבוע מערכת יחסים כזאת הוא קובע מה תהיה השקפת עולמה של אותה חברה, כלומר הוא מבטיח דרך אופיינית לארגון הניסיון. כך הוא קובע את צורות הידע, את מבנה התפיסה ואת המנגנון החושי המכוון לקליטת המציאות".[9]

מדיום חם/מדיום קר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקלוהן מיין את אמצעי התקשורת השונים לשני סוגים: לאמצעי תקשורת "חמים" ולאמצעי תקשורת "קרים". מדיום חם משמש שלוחה של חוש אחד ויחיד, ומחדד אותו על חשבון החושים האחרים. בנוסף הוא מוסר לחוש אחד נתונים עשירים ובחדות גבוהה (high definition), וכך הוא פוטר את הנמען מהצורך למלא בעצמו את החסר כדי להפיק את המסר. הצילום, הדפוס והרדיו הם מדיה חמים, שכן הם מעבירים נתונים מלאים, עשירים וחדים, מצריכים מעורבות נמוכה של הנמען ומחדדים חוש מסוים על פני שאר החושים.

לעומת זאת, מדיום קר מעביר מידע דל, פחות חד ופחות מוגדר, ועל כן הוא מחייב את הנמען להשתתף באופן פעיל על מנת להשלים פערים ולהפעיל את דמיונו כדי להפיק את המסר. תקשורת בעל פה, בין אם היא נעשית פנים-מול-פנים או בטלפון, היא מדיום קר, שכן, השומע מחויב למעורבות פעילה בקליטת המידע והשלמת החסר. הקריקטורה, אומנות מודרנית וכתב הפיקטוגרף אף הם מדיה קרים. הם מוסרים מידע סכמטי, מרומז וחלקי, ומחייבים את הפעלת הדמיון. גם הטלוויזיה מסווגת כמדיום קר על פי החלוקה של מקלוהן, שכן היא מצריכה שימוש בכמה חושים בו זמנית.

בנוסף למיון אמצעי התקשורת, מקלוהן טען שכאשר טכנולוגיית תקשורת הופכת להיות טכנולוגיית התקשורת המרכזית של החברה, הטכנולוגיה הקודמת תעלם לבסוף. כלומר, בעידן הטלוויזיה, הספר או הרדיו היו צריך להעלם מהעולם. המציאות לא תמכה בטענה זו כלל, ולכן מקלוהן הגה תזה חלופית, אשר התאימה לכללי המציאות: כאשר נוצרת טכנולוגיה חדשה, יתרחשו אחד משני הדברים הבאים: אם הטכנולוגיה החדשה דומה לטכנולוגיה אחרת, אך היא טובה יותר, היא תחליף אותה (לדוגמה הטלפון שהחליף את הטלגרף). אולם, אם הטכנולוגיה החדשה לא דומה לטכנולוגיה הישנה, שתיהן יתקיימו יחד (לדוגמה הרדיו מתאים לנהיגה ברכב, ולכן לא החליפה אותו הטלוויזיה, אשר מתאימה לצפייה בבית). [10]

מקלוהן מיין את התפתחות החברה האנושית לשלוש תקופות עוקבות: השלב השבטי, שלב הפרישה מן השבט (אשר מכונה על ידו גם כ"עידן העריצות של גוטנברג") ושלב החזרה אל השבט.

השלב השבטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

השלב השבטי הוא התקופה הראשונה אשר אפיינה את החברה האנושית. בטרם הומצא הכתב, אנשים קיימו תקשורת בעל-פה, והדיבור היה המדיום העיקרי. לכן מכונות החברות השבטיות הקדומות "חברות אוראליות". בהיעדר כתב, הזיכרון מילא תפקיד חשוב באחסון מידע, שהרי מה שנשכח נעלם לצמיתות. לפיכך הזיכרון והכושר לזכור היו לנכס. ככל שאדם היה מבוגר יותר, כך הוא היה יכול להציע לעמיתיו מידע רב יותר. זקני השבט מילאו תפקיד חיוני, ולו רק משום שבזכותם הובטחה רציפות בין דורית. הם חלקו עם בני השבט סיפורים על קורות השבט, וכך העבירו לצעירים מן הניסיון, המידע והידע שבהם התברכו במרוצת השנים. כאמור, מקלוהן טען כי בחברה האוראלית שררה הרמוניה בין החושים השונים של האדם, כיוון שבתקשורת פנים-מול-פנים מופעלים בו זמנית חושי הראייה, השמיעה, הריח והטעם. לפיכך, חווית התקשורת הייתה חוויה טבעית וכלל חושית.[11]

שלב הפרישה מן השבט/עידן העריצות של גוטנברג[עריכת קוד מקור | עריכה]

השלב השני בתולדות האנושות על פי מקלוהן, הוא שלב הפרישה מן השבט (Detribalization). שלב זה מאופיין בהתקדמות פיתוח הכתב, ולבסוף בהמצאת מכבש הדפוס (המצאה של יוהאן גוטנברג הגרמני), אשר הביא לפי מקלוהן לקץ החברה השבטית.

כתב האלפבית הפונטי היה האמצעי הראשון שיצר נתק בין העין לאוזן. האותיות והמילים הכתובות איבדו כל קשר למשמעותן במציאות, והיו לסימנים אחידים ומוסכמים. בהמשך, אותיות הדפוס האחידות והמשוכפלות, המיוחסות לפועלו של גוטנברג, בישרו את העידן התעשייתי, עידן הייצור בסרט נע. בעוד שכתבי היד של ימי הביניים נועדו לרוב לקריאה בקול, ושמרו בכך על חלק ממאפייני השלב השבטי, הכל חושי, הרי עידן הדפוס והתפשטות ידיעת הקרוא וכתוב החריפו עדיפות מלאכותית שניתנה לחוש הראייה. הקריאה הפכה לפעולה פרטית ודוממת.[12]

מקלוהן כינה תקופה זה "עידן העריצות של גוטנברג", כיוון שעל פיו הדפוס גרם לאנושות נזקים מנטאליים, דיכא את הדמיון והרגש, וכפה חשיבה מאופקת, מקובעת וחסרת מעוף.

בנוסף, מקלוהן טען שהאוריינות היא שהביאה לפירוק השבטיות. עידן הדפוס התאפיין אם כך, בחיסול צורת החיים השבטית, בניכור ובפרישה של הפרט מהחברה. אמנם, במקביל להתרופפות הנאמנות השבטית המקומית, מקלוהן הבחין כי באמצעות הדפוס צמחו הזהויות הלאומיות הרחבות במדינות המערב. הדפוס אפשר להפיץ סמלים לאומיים, כמו דגלים, המנונים ומפות, ובכך גיבש ישויות לאומיות גדולות. הוא אפשר אחידות לאומית וכן המשכיות לאומית. כלומר במאה השש-עשרה הוליד הדפוס אינדיבידואליות מחד גיסא, ולאומיות מאידך גיסא.[13] הלאומיות המתגבשת הובילה לכך שכל עם חפץ בטריטוריה מוגדרת משלו, ולשם כך היו מוכנים הלאומים השונים לצאת למלחמות עקובות מדם. למעשה, מקלוהן האשים את הדפוס ביצירת הלאומיות, ובעקיפין, גם בריבוי המלחמות שפרצו בעולם.[14]

שלב החזרה אל השבט[עריכת קוד מקור | עריכה]

השלב השלישי והאחרון בתולדות החברה האנושית על פי מקלוהן הוא שלב החזרה אל השבט (Retribalization). אמצעי השידור, הרדיו והטלוויזיה, בישרו על פי מקלוהן את קיצם של "עידן העריצות של גוטנברג" ושל תחלואי החברה המשועבדת לדפוס. הם טוו "רשת בלתי נראית של קרבה שבטית, שבה כל חברי הקבוצה חיים בהרמוניה". כלומר הרדיו והטלוויזיה השיבו את החוויה הכל חושית. מקלוהן דימה את הטלוויזיה לתקשורת אוראלית, שכן היא מכילה קול ותמונה. בנוסף מקלוהן טען כי התמונה הטלוויזיונית דומה יותר לפסל מאשר לתמונה, ובדומה לתקשורת ורבלית, היא פונה גם לחוש המישוש של הצופה. כלומר הטלוויזיה אינה משמשת שלוחה של העין בלבד, כי אם של מערך החושים כולו. בעוד מדיום הדפוס הוא מדכא ועוצר הבעת רגשות וספונטאניות, טכנולוגיית הטלוויזיה לא מעבירה לקהל מסרים לינאריים, כי אם תבנית שלמה, חד-משמעית, בה לא צריך לדחוק סיפוקים. ההפעלה הסימולטנית של מכלול החושים משיבה את האדם לצורת תפיסה וחשיבה שבטית, שאינה כפופה לסדר הלוגי הנוקשה של הדפוס.[15]

מלבד זאת, צפייה במכשיר הטלוויזיה היא פעולה חברתית, שיכולה להיעשות בקבוצות, וכך לאחד ולגבש את חברי הקבוצה. בניגוד גמור לכך, הדפוס מפלג את החברה, שכן פעולת הקריאה היא אינדיבידואלית.

מאפיין נוסף אשר הפך את הטלוויזיה "למדורת השבט" המודרנית, היה העובדה כי מכשיר הטלוויזיה היה נגיש לכלל החברה, ללא שום צורך בידע או השכלה מוקדמת, בניגוד בולט לאמצעי התקשרות הכתובים. בחברה המושתתת על דפוס, אדם חייב לדעת קרוא וכתוב כהלכה, על מנת להיות בעל גישה מלאה למאגר המידע ולרשתות התקשורת של החברה. בשלב השבטי בו שלטה החברה האוראלית, בטרם המצאת הכתב, אותו הידע היה נגיש לכולם. לאחר מכן, בשלב הפרישה מן השבט ותחילת עידן הדפוס, המידע היה זמין רק ליודעי קרוא וכתוב. בניגוד לכך, הטלוויזיה נגישה לקהל רחב יותר, צופן הגישה אליה אינו מוצפן כלל. לפיכך, הטלוויזיה לא מפלגת את החברה כמו שעשה הדפוס לפי מקלוהן, כי אם מאחדת אותה, מאחר שהיא המכנה המשותף הנמוך ביותר של כלל הפרטים בחברה.[16]

אם כן, מקלוהן סבר כי בעידן הטלוויזיה, חווית התקשורת שוב איננה פרטית ומנוכרת, כי אם משתפת ומערבת את הצופה, ומחברת אותו לעולם עשיר ומסעיר יותר.

הכפר הגלובלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

העולם בו כל יושביו שותפים לחוויה הטלוויזיונית ומשתתפים בה, כונה על ידי מקלוהן "הכפר הגלובלי" (Global village). הכפר הגלובלי הוא כביכול שחזור מודרני וענק ממדים של חיי השבט האבודים, אשר מתאפשר בזכות הטלוויזיה.

הישיבה בבית מול מסך הטלוויזיה הופכת את החברה לכפר אחד עולמי, ומשיבה אותה לחיי השיתוף והמעורבות החברתית של העידן השבטי. הטלוויזיה כמדיום קר אוכפת סוג של השתתפות ואחווה כלל עולמית, כיוון שאנשים מכל העולם חולקים תכנים, גיבורי תרבות ומונחים ערכיים. לפיכך הטכנולוגיה של הטלוויזיה (שקרובה יותר לשפה האוראלית), משחררת את החברה מהעריצות של הדפוס. כפועל יוצא מזה, מקלוהן טען שכאשר טכנולוגיית הטלוויזיה תהפוך לתקשורת העיקרית ותחליף את הדפוס לגמרי, ייעלמו גבולות הלאום והעולם יהפוך באופן מלא לכפר גלובלי. כלומר טכנולוגיית הטלוויזיה כביכול תשיב את החברה לשלב התקשורת האוראלית והחברה השבטית, אך בצורה חיובית, כיוון שלא יהיו סיבות לפרוץ מלחמות עוד. מקלוהן סבר כי החזרה לשבטים עדיפה על פני מדינות הלאום הקיימות, וכי תהליך זה הוא בלתי נמנע. כלומר זוהי סוג של נבואה דטרמיניסטית (דטרמיניזם הוא תוצאה בלתי נשלטת ובלתי נמנעת). לפיכך התאוריה של מקלוהן נקראת גם דטרמיניזם טכנולוגי.[17]

דברי ביקורת על משנתו של מקלוהן[עריכת קוד מקור | עריכה]

כפי שניתן לראות, קביעותיו של מקלוהן הן קיצוניות ומעט פרובוקטיביות, ואף יש שטוענים שהן נעדרות בסיס מדעי. אין זה מפליא אם כן שנמתחו עליהן ביקורות רבות ולא פעם קטלניות. על פי חוקר בשם מילר, טענתו של מקלוהן שהדפוס הפר את שיווי המשקל במערכת החושים של האדם וניוון את חוש השמיעה והמישוש, היא חסרת ביסוס מדעי, גם מבחינה נוירולוגית וגם מבחינה פיזיולוגית. מעטים יסכימו עם מקלוהן שהדפוס גרם לאנושות נזקים מנטאליים ודיכא את הדמיון והרגש. בנוסף, רבים מתקוממים למול הטענה כי לתוכן המועבר באמצעי התקשורת אין שום חשיבות. [18]

מלבד כל אלו, ניתן לראות כי למרות התחזקות טכנולוגיית הטלוויזיה בעשורים האחרונים, העולם איננו כפר גלובאלי – הלאומיות עדיין קיימת והמלחמות אף לא פחתו. בהקשר זה אף ניתן לציין את הביקורת החברתית של העיתונאי יבגני מורוזוב. למול התפיסה הרווחת אודות מעמדו של האינטרנט כאמצעי טכנולוגי המקדם תהליכי דמוקרטיזציה, טוען מורוזוב כי המדיה החברתית משמשת למעשה ככלי שרת בידי השלטון על מנת לחזק ולבסס את כוחו.[19]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כספי, ד' (1993). תקשורת המונים, כרך א': יחידות 1-4. תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה.
  2. ^ מאירוביץ, י' (1985). שום תחושת מקום: מסביבת הדפוס לסביבה אלקטרונית. בתוך: ת. ליבס ומ. טלמון (עורכות), תקשורת כתרבות (עמ' 34-58). תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה.
  3. ^ כספי, ד' (1993). תקשורת המונים, כרך א': יחידות 1-4. תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה.
  4. ^ כספי, ד' (1993). תקשורת המונים, כרך א': יחידות 1-4. תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה.
  5. ^ קארי, ג' (1967/1995). הרולד אדם איניס ומרשל מקלוהן. בתוך ד. כספי (עורך), תקשורת המונים- מקראה (עמ' 36-42). תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה.
  6. ^ מקלוהן, מ' (2002). להבין את המדיה. (תרגום: ע' שורר). תל אביב: בבל.
  7. ^ ראה שם, עמ' 26.
  8. ^ כספי, ד' (1993). תקשורת המונים, כרך א': יחידות 1-4. תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 109-110
  9. ^ קארי, ג' (1967/1995). הרולד אדם איניס ומרשל מקלוהן. בתוך ד. כספי (עורך), תקשורת המונים- מקראה (עמ' 36-42). תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה.
  10. ^ קארי, ג' (1967/1995). הרולד אדם איניס ומרשל מקלוהן. בתוך ד. כספי (עורך), תקשורת המונים- מקראה (עמ' 36-42). תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה.
  11. ^ קארי, ג' (1967/1995). הרולד אדם איניס ומרשל מקלוהן. בתוך ד. כספי (עורך), תקשורת המונים- מקראה (עמ' 36-42). תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה.
  12. ^ קארי, ג' (1967/1995). הרולד אדם איניס ומרשל מקלוהן. בתוך ד. כספי (עורך), תקשורת המונים- מקראה (עמ' 36-42). תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה.
  13. ^ מקלוהן, מ' (2002). להבין את המדיה. (תרגום: ע' שורר). תל אביב: בבל.
  14. ^ קארי, ג' (1967/1995). הרולד אדם איניס ומרשל מקלוהן. בתוך ד. כספי (עורך), תקשורת המונים- מקראה (עמ' 36-42). תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה.
  15. ^ קארי, ג' (1967/1995). הרולד אדם איניס ומרשל מקלוהן. בתוך ד. כספי (עורך), תקשורת המונים- מקראה (עמ' 36-42). תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה.
  16. ^ מאירוביץ, י' (1985). שום תחושת מקום: מסביבת הדפוס לסביבה אלקטרונית. בתוך: ת. ליבס ומ. טלמון (עורכות), תקשורת כתרבות (עמ' 34-58). תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה.
  17. ^ קארי, ג' (1967/1995). הרולד אדם איניס ומרשל מקלוהן. בתוך ד. כספי (עורך), תקשורת המונים- מקראה (עמ' 36-42). תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה.
  18. ^ כספי, ד' (1993). תקשורת המונים, כרך א': יחידות 1-4. תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה.
  19. ^ Morozov, Evgeny (2011-01). "Freedom.gov", Foreign Policy. אוחזר ב־ 2011-09-23. 

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]