דיאלוג עם טריפון היהודי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

דיאלוג עם טריפון היהודי הוא חיבורו הגדול והחשוב ביותר של יוסטינוס מרטיר (Justinus martyr), וידוע גם כוויכוח הקדום ביותר בין הנצרות והיהדות.

שתי הדמויות המתווכחות הן המחבר וטריפון: המחבר נולד כפגני בקולוניה הרומית פלוויה נאפוליס (שכם), ואחר כך התנצר ושימש מורה לפילוסופיה באפסוס; טריפון הוא יהודי שעזב את ארץ ישראל בגלל מלחמות בר כוכבא. החיבור בן 142 הפרקים נכתב שנים מועטות בטרם הוצא יוסטינוס להורג בשנת 165. המחבר מדבר על היהודים בהתמרמרות גלויה ומייחס להם מעשי איבה כלפי הנוצרים, ואילו טריפון מגן על עמו בשפה רפה, שהרי מלכתחילה נועד להפסיד בוויכוח.

בחלקו הראשון של החיבור טוען יוסטינוס שמצוות התורה כמו שמירת השבת וברית המילה, בוטלו בצדק רב עקב בוא הנצרות. בחלקו השני של החיבור מנסה יוסטינוס להוכיח לפי הכתוב במקרא שנביאי ישראל חזו את בואו של ישו, בן האלוהים, וזאת בהתאמה למסופר בבשורות. לראיה על אלוהותו של ישו מסתייע יוסטינוס בכתוב בספר ישעיה ז' י"ד: "הנה העלמה הרה ויולדת בן", ומתרגם "עלמה" במילה "בתולה", ומכאן שרוח הקודש הולידה את ישו (דיאלוג מ"ג ס"ז). יש שיוסטינוס מסתייע בכתובים שאינם מצויים כלל במקרא. למשל, הוא מביא ציטוט מתהלים צ"ו י': "ה' מלך מן העץ" (דהיינו, ישו מלך מן הצלב). בחלקו השלישי של החיבור מובעת הדעה כי בחירת האל עברה מישראל לנוצרים, ולכן הנצרות היא החלופה האמתית של ישראל.

ציטוטים מרכזיים מהדיאלוג טריפון: "יודע אתה, אמרתי, כי את כל אשר אמרו ועשו הנביאים - כפי שגם הוסכם על ידיכם (היהודים) - הם גילו במשלים ובסמלים, ועל כן אין זה קל לכל לתפוס את רוב הדברים, בהסתירם את האמת שבהם באופן שהמבקשים למצוא וללמוד (אותה - טריפון) יתייגעו. והללו אמרו (היהודים): "אכן הוסכם על ידינו". טריפון: האזן נא אפוא - אמרתי, לאשר (בא) אחר כך. הרי משה היה הראשון שחשף באמצעות האותות את מה שנראה כקללה זאת שלו.

היהודי: לאילו (אותות) מכוון אתה?

טריפון: "כאשר העם - אמרתי - נלחם בעמלק ובן נון, אשר נקרא בשם ישו (יהושוע), עמד בראש המערכה, משה עצמו התפלל אל האל בפרשו את ידיו לכל צד, ואילו חור ואהרן תמכו בהן מלמטה כל היום, כדי שלא ירפו בהתעייפו. כי, כפי שנכתב בכתובי משה, אם נתרופף משהו מן התבנית הזאת שחיקתה את הצלב - ידו של העם הייתה על התחתונה ואילו אם היא נשארה במצבה זה - עמלק הובס קשות, והגובר גבר על ידי הצלב.

טריפון: "וכן נראה שההצבה נגד הנחשים שהכישו את ישראל הייתה לישועת המאמינים הודות לתבנית ולסימן (של הצלב), כי היא הכריזה מראש שמכאן ואילך יבוא מוות על הנחש הודות לזה שעתיד להיצלב, ונוסף על כך תבוא ישועה לאלה המוכשים על ידיו והנמלטים אל מי ששיגר את בנו הנצלב אל העולם."

בציטוטים אלו, מנסה טריפון לבסס את טענתו העיקרית כי בואה של הנצרות, סמליה ונציגיה עלי אדמות נחזתה עוד במקרא.

יוסטינוס מתגלה בחיבורו כאחד מנאמניו של פאולוס, והוא אף מקצין את עמדותיו של השליח הנוצרי. אולם טריפון לא שוכנע מדבריו, ויוסטינוס אינו מסתיר עובדה זו. בספר גם מובאות טענות היהודים נגד הנצרות של אותם הימים. בחיבור מצוטטות מאות מובאות מן המקרא, רובן ככולן מתרגום השבעים, שכמה מטפסיו היו בימים ההם מסורסים על ידי הוספות ברוח הנצרות. כן מצוטטים בחיבור לראשונה דברי הבשורות בהרחבה. נשתמרו בו אף מסורות נוצריות של אותם הימים, וגם ידיעות על הכנסייה הקדומה, ולפיכך רבה חשיבותו מבחינת תולדות הנצרות.

החוקרים סבורים שהחיבור משקף בעיקר את המאבק שהתחולל בין יהודים לנוצרים על נפשות הפגנים. הוא ממוען בראש ובראשונה לגויים הקשורים ביהדות ואשר אינם בטוחים לגבי הנצרות. יוסטינוס מנסה לשכנעם לפסוח על היהדות ולעבור הישר אל הנצרות ואז לדבוק בה. לדבריו, היו גם גויים שהגיעו דרך הנצרות אל היהדות ולא להפך. יש בדבריו גם משום עדות למחלוקת בקרב הנוצרים בדבר שמירת המצוות. יוסטינוס עצמו גורס כי לנוצרים ממוצא יהודי מותר לשמור את מצוות היהדות, ואילו לגויים נוצרים אסור הדבר.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]