דיאן ארבוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

דִיאן ארבוסאנגלית: Diane Arbus;‏ 14 במרץ 1923 - 26 ביולי 1971) הייתה צלמת יהודיה-אמריקאית שנודעה בצילומי הדיוקנאות שלה, שהתמקדו בדמויות דחויות ומוזרות, פריקים ואנשים משולי החברה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיאן ארבוס (שמה המקורי: דיאן נמרוב) נולדה בניו יורק למשפחה יהודית אמידה, שבה בלט דווקא אחיה הגדול, המשורר הווארד נמרוב. כשהייתה בת 14 התאהבה בשחקן-לעתיד אלן ארבוס, וכשמלאו לה 18 הם נישאו, למרות התנגדות הוריה. כשאלן הוכשר כצלם בצבא האמריקאי, הוא חלק עם דיאן את שיעוריו והידע שצבר. לאחר זמן קצר הם הפכו לצוות שעבד ביחד, כשתפקידה של דיאן היה בעיקר לאפר את הדוגמניות ולעזור בתאורה, בעוד אלן הוא שמצלם. ה"ארבוסים" זכו להצלחה רבה בעולם האופנה, ותמונה שצולמה על ידם אף השתתפה בתערוכה היוקרתית משפחת האדם (The Family of Man), שבה השתתפו גם חלק מהצלמים החשובים ביותר באותה תקופה, כגון דורותיאה לאנג, אנסל אדמס, רוברט קאפה ואנרי קרטייה ברסון.

כשדיאן החלה לצלם בעצמה, היא למדה אצל ליזט מודל, ב-New School בניו יורק.

לאלן ודיאן היו שתי בנות: הצלמת איימי ארבוס והסופרת והמעצבת הגרפית דון ארבוס. בני הזוג נפרדו ב-1959.

ביולי 1971, כשהיא בת 48, התאבדה דיאן ארבוס בגריניץ' וילג'. היא נטלה מנת יתר של ברביטורטים וחתכה את הורידים. שמועה טענה שהיא צילמה את ההתאבדות, אך המשטרה לא מצאה אף תמונה כזאת.

קריירת הצילום[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי שנפרדה מבעלה ולמדה אצל צלמים נוספים, החלה ארבוס לעבוד כצלמת עיתונות, וצילומיה התפרסמו במגזינים כמו הניו יורק טיימס, סאנדיי טיימס, אסקווייר (Esquire),‏ Harper's Bazaar ועוד.

העבודות המוקדמות של ארבוס צולמו במצלמות 35 מ"מ, אך במהלך שנות ה-60 אימצה את מצלמת הרוליפלקס פורמט בינוני כפולת העדשה (Rolleiflex medium format twin-lens reflex), דבר שאיפשר לה לצלם תמונות ריבועיות, רזולוציית תמונה גבוהה יותר ועינית בגובה המותן (waist-level) שאפשרה לארבוס להתחבר עם מושאי הצילום שלה באופן שלא היה אפשרי בצילום בעינית כוונת רגילה (eye-level). מאוחר יותר צילמה גם במצלמת מאמיה פורמט בינוני כפולת עדשה, שאיפשרה צילום במרחקי פוקוס קטנים יותר. ארבוס השתמשה גם בטכניקת צילום עם מבזק באור יום, שאפשרה לה להבליט את האובייקט בתמונה משאר הרקע.

ארבוס כונתה פעמים רבות מציצנית וסוטה, שפולשת לפרטיות של אנשים חסרי אונים. כתוצאה מכך נדחתה האמנות שלה בתחילה, אולם ב-1963 קיבלה את מענק "עמית גוגנהיים" (Guggenheim fellow), שאפשר לה להתמקד באמנות שלה. ארבוס קיבלה מענק נוסף ב-1966. ב-1967, הציגה לראשונה במוזיאון – במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, במסגרת תערוכה שנקראה New Documents. היא גם לימדה צילום ב-Parsons School of Design בניו יורק, ובהמפשייר קולג' באמהרסט, מסצ'וסטס.

ארבוס הושפעה עמוקות מן הצלם ויג'י, שלדבריה הוא הצלם אליו היא מרגישה את הקרבה הגדולה ביותר. בדומה לוויג'י צילמה ארבוס ברחובות ניו יורק והיא בעלת רקע יהודי.‏‏[1]

למגזין Aperture היה תפקיד חיוני בהחייאת המוניטין האמנותיים של ארבוס; עורכו היה היחיד שהסכים להוציא לאור, ב-1972, מונוגרפיה של צילומיה. מאז הספר הודפס מחדש 12 פעמים, ונמכר בלמעלה מ-100,000 עותקים. הרטרוספקטיבה של עבודותיה, שהוצגה תחילה במוזיאון לאמנות מודרנית הוצגה בכל צפון אמריקה וצפו בה כ-7 מיליון מבקרים. ב-1972 ארבוס הפכה לצלמת האמריקאית הראשונה שהוכרה על ידי הביאנלה של ונציה – תערוכת האמנות העכשווית הדו-שנתית של ונציה. הצילום שלה, תאומות זהות, רוזל, ניו ג'רזי, 1967 היה בזמנו העשירי ברשימת הצילומים היקרים ביותר, ונמכר ב-2004 ב-$478,400.

ארבוס "נעלמה" מעט מהתודעה הציבורית לאחר מותה, בעיקר משום שבתה דון שמרה כמעט בקנאות על תמונתיה של דיאן, למשל בכך שסירבה לפרסם את התמונות בעיתונות, כל עוד הכתבה לא קשורה באופן ישיר לאמהּ או לתמונה. רק שנים רבות לאחר מותה דון הסכימה להשתמש שוב בתמונותיה של ארבוס, והיא התפרסמה שוב.

ארבוס מוכרת היום בזכות צילומיה המציגים לרוב "אאוטסיידרים", כמו טרנסוויסטים, גמדים, ענקים, זונות, ואנשים רגילים בתנוחות ומצבים שיוצרים תחושת אי-נוחות ומוּזרוּת מטרידה. על מושאי הצילום שלה אמרה פעם: "רוב האנשים עוברים את החיים שלהם בפחד שהם יחוו חוויה טראומטית. פריקים נולדו עם הטראומה שלהם. הם כבר עברו את המבחן שלהם בחיים. כעת הם אריסטוקרטים".‏‏[2]

ב-2006 יצא לאור הסרט "פרווה" (Fur: An Imaginary Portrait of Diane Arbus), בבימויו של סטיבן שיינברג ובכיכובה של ניקול קידמן, שמבוסס על חייה של דיאן ארבוס.‏[3]

צילומים מפורסמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ סוזן זונטג, הצילום כראי התקופה (עם עובד, 1979‏)
  2. ^ http://www.newyorker.com/archive/2005/03/21/050321craw_artworld?currentPage=all
  3. ^ אורי קלייןהתצלום הלא נכון, באתר הארץ - ביקורת על הסרט "פרווה" העוסק בחייה של דיאן ארבוס