דיאס אירה

Dies iræ (לעיתים Dies ire; לטינית: "יוֹם עֶבְרָה", במשלב נמוך יותר "יום של זעם") הוא מזמור כנסייתי שחובר כנראה במאה ה-13 ומיוחס על-פי רוב לנזיר הפרנציסקני תומא מצ'לאנו. ישנן טענות המקדימות אותו אפילו למאה השביעית. המזמור עוסק ביום הדין בנצרות, והוא החל להופיע בתפילות למן המאה ה-14. המזמור הוכנס רשמית אל סידור התפילות של הכנסייה הקתולית ב-1585, והוקרא בעיקר במיסת האשכבה (רקוויאם) וביום כל הנשמות. ב-1970 הוסר המזמור עקב החלטות ועידת הוותיקן השנייה להוציא קטעים בעלי טון קודר ומחמיר. "יום עברה" נותר בספרי התפילה של חוגים קתוליים מסורתיים המתנגדים להחלטות הוועידה, כמו אגודת הקדוש פיוס העשירי.

המזמור כולל חמישים ושבע שורות בתשעה-עשר בתים; שני האחרונים מחולקים לפעמים לשלושה. שבעה-עשר הבתים הפותחים כוללים שלוש שורות מתחרזות בנות שמונה הברות כל אחת, במשקל טרוכאי. השורה הפותחת היא ציטוט מספר צפניה, פרק א', פסוק ט"ו: ”י֥וֹם עֶבְרָ֖ה הַיּ֣וֹם הַה֑וּא” (Dies iræ, dies illa). בסופו של המזמור, משתנה החריזה לשני בתים בני שתי שורות חרוזות, קטע זה הוא הלקרימוסה, שזכה להדגשה רבה על ידי מלחינים שהלחינו את הדיאס אירה.

בהיותו כלול ברקוויאם, זכה המזמור ללחנים ועיבודים רבים מאוד והיה השראה ליצירות רבות: בין היתר, הולחנה המיסה על ידי וולפגנג אמדאוס מוצרט, ג'וזפה ורדי ואנטונין דבוז'אק. פרנץ ליסט ביסס את נגינת "ריקוד המוות" שלו על זו של Dies iræ. המזמור הופיע בדרכים דומות בעבודתם של מלחינים רבים והוא מוזכר רבות ביצירות תרבות שונות.

	Dies irae, מושר במזמור גרגוריאני
	לעזרה בהפעלת הקובץ

מילות המזמור[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרגום חופשי לעברית

המקור בלטינית

יום עברה היום ההוא,
תאכל כל הארץ,
כאשר העידו דוד והסיבילה

הו, כמה ירבה הרעד
לעת ירד השופט
לשפוט הכל בחרי אף!

שופר יתקע בקול אדירים
לקברי כל הארץ
לכנוס הכל לפני הכס

ישתוממו המוות גם הטבע
לעת תקום כל בריה
לעמוד בפני יוצרה

הספר יוצג
בו כתוב הכל
על פיו יישפט העולם

לעת ישב השופט
כל הנסתר ייגלה
ונקה לא ינקה

מה אדבר ואנוכי נקלה
מי יהא לי למגן
כאשר גם הצדיק תלוי על בלימה

מלך עטור תפארת
המושיע מבלי תנאי
הושיעני, מעיין החסד

זכור, ישו הנאמן
כי אנוכי תכלית דרכך
בל תשכחני ביום ההוא

נחת בדרך כמותש מחפשני
פדיתני בסבלך על הצלב
אל תזנח עמל כה רב

שופט צדק, אל נקמות
מחל לי את עוונותי
בטרם יום הדין

אאנק כדרך האשמים
אדמו פני מבושת
חנני, אל

אתה שסלחת למרים
ושמעת תחינות הגנב
גם בי תקווה נטעת

כאין תפילותי
אך חמול עלי אלוהי
לבל אכלה באש עולם

תנה לי מקום בין הכבשים
ורחקני מן העתודים
לימינך הושיבני

לעת יאלמו הרשעים
באש ייכלו
קרא לי לבין הברוכים

שפל ברך וקומה אשא תפילה
לבי היה כאפר
רחם בבוא קצי

שטוף דמע היום ההוא
כשיקום הנשפט מן האפר
על כן, אלוה, אנא רחמהו

אדוני ישו הנאמן
המצא להם מנוחה
אמן

Dies irae dies illa,
Solvet saeclum in favilla:
Teste David cum Sibylla.

Quantus tremor est futurus,
Quando iudex est venturus,
Cuncta stricte discussurus!

Tuba mirum spargens sonum
Per sepulcra regionum
Coget omnes ante thronum.

Mors stupebit et natura,
Cum resurget creatura,
Iudicanti responsura.

Liber scriptus proferetur,
In quo totum continetur,
Unde mundus iudicetur.

Iudex ergo cum sedebit,
Quidquid latet apparebit:
Nil inultum remanebit.

Quid sum miser tunc dicturus?
Quem patronum rogaturus,
Cum vix iustus sit securus?

Rex tremendae maiestatis,
Qui salvandos salvas gratis:
Salva me, fons pietatis.

Recordare Iesu pie,
Quod sum causa tuae viae:
Ne me perdas illa die.

Quaerens me, sedisti lassus:
Redemisti crucem passus:
Tantus labor non sit cassus.

Iuste iudex ultionis,
Donum fac remissionis,
Ante diem rationis.

Ingemisco, tamquam reus:
Culpa rubet vultus meus:
Supplicanti parce Deus.

Qui Mariam absolvisti,
Et latronem exaudisti,
Mihi quoque spem dedisti.

Preces meae non sunt dignae:
Sed tu bonus fac benigne,
Ne perenni cremer igne.

Inter oves locum praesta,
Et ab haedis me sequestra,
Statuens in parte dextra.

Confutatis maledictis,
Flammis acribus addictis,
Voca me cum benedictis.

Oro supplex et acclinis,
Cor contritum quasi cinis:
Gere curam mei finis.

Lacrimosa dies illa,
Qua resurget ex favilla
Iudicandus homo reus:

Huic ergo parce Deus.
Pie Iesu Domine,
dona eis requiem. Amen.: