דיברה תורה כלשון בני אדם

הביטוי דיברה תורה כלשון בני אדם מופיע אצל חז"ל פעמים מספר, כמבטא את העובדה שעל אף שהתורה היא אלוהית, הרי לשונה היא כלשון בני אדם.

אצל חכמי ימי הביניים (הראשונים), הורחב ביטוי זה, ואומץ במיוחד כדי להסביר לשונות של הגשמת האל בכך שהן באו "לשׂבר את האוזן" כדי שבני האדם יבינו את הדברים הנאמרים כלפי האל המופשט, ובקבלה הורחב ביאור זה ללמוד את תורת האלוהות מלשון ומגוף בני האדם.

משמעות המושג אצל חז"ל

בחז"ל מופיע הביטוי בכעשרים מקומות, ובהם הוא מובא כדי להסביר מדוע תנא מסוים אינו דורש את הלשון הכפולה בה הפסוק משתמש (למשל: "הכרת תכרת", "אם ראה תראה"). ההסבר לכך הוא, שעל אף אלוהיותה של התורה, היא "דיברה כלשון בני אדם", ובני אדם כופלים לשונם לפעמים לתפארת המליצה או כדי לזרז ולחזק את ציוויים.

כיוון שהעניין שנוי במחלוקת - האם מקבלים את הטענה שהתורה דיברה בלשון בני אדם, וממילא אין צורך למצוא דרשה נסתרת שהתורה כיוונה אליה, או שחייבים לדרוש כל מילה ומילה - כאשר התלמוד משתמש בטענה מעין זו, לרוב יביא את הדעה השנייה (אידך מאן דאמר) שחולק על הטענה, ויסביר לשיטתה את הדרשה הנדרשת מהפסוק, וכן יסביר מהיכן הדעה הראשונה דורשת את הדרשה האחרונה.

דוגמה (תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף ג', עמוד א'): "מאי שנא גבי נזירות, דכתיב: "נזיר להזיר"? נדרים נמי, הא כתיב: "לנדור נדר", והיקישא למה לי?
אי כתב "נדר לנדור" כדכתב "נזיר להזיר", כדקאמרת, לא צריך היקישא. השתא דכתיב "לנדור נדר", דיברה תורה כלשון בני אדם.
הניחא למאן דאית ליה דיברה תורה כלשון בני אדם; אלא למאן דלית ליה דיברה תורה כלשון בני אדם, האי "לנדור נדר" מאי עביד ליה?
דריש ליה לעשות ידות נדרים כנדרים, ומקיש נזירות לנדרים."^{[דרושה הבהרה]}

וכן להפך שהגמרא כן דנה רק בלשון בני אדם מצאנו במסכת מכות דף יב. ע"ש^{[דרושה הבהרה]}.

משמעות המושג אצל הראשונים

בקרב ראשונים המצדדים בתורת שלילת התארים יוחסה לביטוי משמעות שונה בתכלית, כאשר הוא שימש להסבר השימוש בתורה בביטויים המגשימים את האל. התייחסות נודעת למושג זה מצויה במורה נבוכים של הרמב"ם (א, כו, בתרגום מיכאל שוורץ):

"ידועה לך האמירה שלהם (חז"ל) הכוללת את כל סוגי הפירושים הקשורים בתחום זה, דהיינו, מה שאמרו: דברה תורה כלשון בני אדם. משמעות הדבר שכּל מה שבני-האדם כולם מסוגלים להבינו ולציירו במחשבה ראשונה הוא אשר יוחס כהכרחי לאל יתעלה. לכן הוא תואר בתארים המצביעים על גשמות, כדי להורות על כך שהוא יתעלה נמצא. שכן אין ההמון משיג ברגע הראשון מציאות זולת מציאות של גוף דווקא. לדעתם מה שאינו גוף, או מצוי בתוך גוף, אינו נמצא".

והעיר שם המהדיר:

"בתלמוד דברים אלה באים להגיד שיש בתורה פסוקים שצריך להבינם כפשוטם ולא לדרוש אותם. הביטוי מובא לרוב כהסבר מדוע חכם פלוני אינו מקבל את הדרש שחכם אחר דורש פסוק נתון. אלטמן, עמ' 80, ואחריו אברהם נוריאל... כבר הצביעו על כך שהרמב"ם נותן לאימרה זאת משמעות אחרת לגמרי. הרמב"ם משתמש בביטוי זה... לומר שהתורה מדברת בלשון המותאמת להבנת ההמון - ולכן אין להבין את דברי התורה כפשוטם. נראה אפוא שהרמב"ם מעניק לביטוי זה משמעות הפוכה ממש מן המשמעות שבה משמש הביטוי בתלמוד".

שוורץ מציין שם, כי קדמו לרמב"ם בהוראת ביטוי זה רבנו בחיי אבן פקודה בחובות הלבבות (שער הייחוד, פרק י), וכן רבי יהודה הלוי (ספר הכוזרי ה, כז), ר' אברהם אבן דאוד (בפתיחה לספר 'האמונה הרמה'), וכן יהודה בן קוריש (בספרו 'רסאלה', עמ' 180-181).

משמעות המושג בקבלה ובחסידות

על פי הקבלה, הלימוד מלשון התורה אינו דרכו אלא גם הלשון כשלעצמו הוא מערכת מדויקת של דימויים שעל ידה אנו מבינים נושאים שונים בקבלה ותורות שונות באלוהות. לדוגמה הפסוק "ויפח באפיו נשמת חיים" אשר על פי תורת הראשונים נלמד כמשל ודוגמה לשלילת הגשמיות אשר דברה תורה בלשון בני אדם על כן השתמשה התורה בלשון נפיחה אף שאינה שייכת אצל הקב"ה שאין לו גוף. אך בתורת הקבלה והחסידות נלמד מכך, כדוגמה לעניין האנושי, של נפיחה, אשר מעין זה ברוחניות, נפח האלוקים את נשמת האדם. והלימוד הוא ממשי, כלומר, כשם שבנפיחה באדם, הנפיחה מגיעה מעומק נשמתו, ונשימתו, אך אינה מוגבלת באותיות של דיבור או צעקה, כמו כן נפיחת הקב"ה באדם הראשון, היא מעצמותו, ודרגתו העליונה, אך אינה מוגבלת בדיבור. בקבלה מובא פסוק זה על מנת להוכיח אשר דרגת נשמת האדם היא מהאלוהות, ולמעלה מן העשרה מאמרות.

ראו גם

• אין מקרא יוצא מידי פשוטו

לקריאה נוספת

• הרב עדין שטיינזלץ, ביאור על ספר התניא, איגרת התשובה, פרק ד'.
• א' נוריאל, 'דברה תורה כלשון בני אדם' ב'מורה נבוכים', דת ושפה... בעריכת משה חלמיש ואסא כשר, תשמ"ב (1981) (נדפס שנית: א' נוריאל, גלוי וסמוי בפילוסופיה היהודית בימי הביניים, תש"ס, עמ' 93-99).
• שרה קליין-ברסלבי, פירוש הרמב"ם לסיפור בריאת העולם, תשמ"ח, עמ' 27-24.