דיברטיקולוזיס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

דיברטיקולוזיס (Diverticulosis; בעברית: סְעִיפוּת; ידועה גם בשמות מחלת סעיף, מחלת המסעפת, מחלה סעיפית של המעי הגס) היא מצב שבו נוצרים סעיפים או מעין כיסים אשר מתהווים בדופן המעי הגס, כתוצאה מהיחלשות השרירים המהווים חלק משכבות המעי הגס. מצב זה נפוץ יותר לאורך המעי העקול (הסיגמא; sigmoid colon) כתוצאה מלחץ מוגבר באזור זה. דיברטיקולוזיס אינה שכיחה לפני גיל 40, ושכיחותה עולה עם הגיל, עד שכמעט בכל אדם כבן 90 ניתן למצוא אותם. סיבוך של דיברטיקולוזיס הינו דיברטיקוליטיס (Diverticulitis) – מחלה שבה נסתם הכיס או הסעיף (כתוצאה מכניסת צואה, לדוגמה), יש התרבות של חיידקים ונוצרת דלקת.

פתוגנזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתן לחלק סעיפים לתתי-קבוצות – למשל, מולדים לעומת נרכשים:

  • סעיפים מולדים (true diverticulosis) – כוללים את כל שלוש השכבות של המעי הגס: מוקוזה, סרוזה ומוסקולריס (החלק השרירי). מופיעים בעיקר בצקום (המעי העיוור). מנגנון יצירתם כרוך בהתפתחות מערכת העיכול אצל העובר. הסעיפים הללו לא מתהווים באזורים המאופיינים בחולשה כתוצאה מכניסת כלי דם, בשונה מסעיפים נרכשים, והתנגודת שלהם זהה לזו של יתר המעי, כיוון שהם כוללים את כל שלוש שכבות המעי, ועל כן הסיבוכים הנובעים מהם שונים ודרך הטיפול שונה.
  • סעיפים נרכשים (false diverticulosis) – כוללים רק את שכבת המוקוזה והסרוזה ללא שכבת המוסקולריס. זוהי מחלה הנובעת בעיקרה מתזונה דלה בסיבים, האופיינית לעולם המערבי. תזונה דלה בסיבים מביאה לתוכן מועט יחסית בחלל המעי, ומכאן להגדלת הלחץ המופעל כדי להעבירו במורד מערכת העיכול, כלומר לתנועתיות יתר של המעי הגס (פריסטלטיקה). בנוסף מתהווה היפרטרופיה (התעבות) של שכבות השריר החלק, וכל אלו מביאים לעליית הלחץ בתוך המעי וליצירת הרניות (שהן הסעיפים עצמם). סעיפים אלו שכיחים הרבה יותר מאשר סעיפים מולדים, והם מתהווים במקומות עם תנגודת נמוכה ( locus minoris resistencia). מבנה המעי הגס כולל שכבות שרירים אורכיים הקרויים teniea coli, אשר ביניהם קיימים אזורים חלשים יותר. כלי דם נכנסים באזורים אלו ושולחים עורקיקים החודרים למעי. בנקודות החדירה הללו יש פתח בשכבת המוסקולריס, וזהו אזור חלש יחסית, שדרכו עושה המעי הרניאציה ויוצר את הסעיפים האמורים.

סעיפים נרכשים מתהווים בעיקר באזור הסיגמא (כ-60%), ולאחר מכן באזור המעי הגס היורד (40%). ישנם מצבים בהם כל המעי הגס כולל סעיפים; מצב זה נקרא פאן-דיברטיקולוזיס, והוא קיים אצל כ-5% עד 10% מהחולים עם דיברטיקולים. יצוין כי ברקטום (החלחולת) אין סעיפים.

תמונה קלינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

באופן כללי, ובמרבית המקרים, דיברטיקולוזיס יכול להיות ללא תסמינים או כאבים כלל, כאשר בכ-10% עד 20% מהמקרים עשויים להתפתח סיבוכים כגון דיברטיקוליטיס או דימום. דיאטה מרובה בסיסים ותוספת של סיבים מומלצת כדי למנוע עצירויות והתפתחות של דיברטיקוליטיס.

דימום מדיברטיקוליטים הוא הסיבה העיקרית לדימום מדרכי העיכול (המטוכזיה, דימום טרי מפי הטבעת) אצל מבוגרים מעל גיל 60, אולם רק 20% מחולי הדיברטיקולוזיס ידממו כתוצאה מהסעיפים עצמם. חולים שהם בסיכון גבוה לדימומים הינם חולים עם יתר לחץ דם, טרשת עורקים, וטיפול קבוע בנוגדי דלקת שאינם סטרואידיים (NSAIDS). מרבית הדימומים נפסקים מעצמם. אבחון מקום הדימום יכול להיעשות בקולונוסקופיה, כאשר במידה שהחולה יציב הדרך הטובה לעצירת הדימום הינה על ידי אנגיוגרפיה (ואמבוליזציה של הדימום).

אבחנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קולונוסקופיה ו-CT בטן הן הבדיקות השכיחות הנעשות על מנת לאבחן דיברטיקולוזיס. ניתן בנוסף לעשות תצלום בטן או MRI. במידה שיש חשד לדיברטיקוליטיס, המאופיין במיקרו-פרפורציה של הסעיף לחלל המעי, יש עליה בסיכון להגדלת הפרפורציה על ידי בדיקת קולונוסקופיה, כתוצאה מניפוח המעי על ידי גז והגדלת הלחץ של חלל המעי. במקרים אלו יש להעדיף בדיקת CT עם חומר ניגוד.

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.