דיוויזיית חיל הרגלים ההודית ה-4

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חיילי הדיוויזיה הרביעית בעת "מבצע גרזן קרב" במדבר המערבי, יוני 1941

דיוויזיית חיל הרגלים ההודית ה-4 היא דיוויזיה בצבא הודו שהוקמה ב-1939 כדיוויזיה בצבא הודו הבריטית ולחמה במספר מערכות במלחמת העולם השנייה. הדיוויזיה נודעה גם כ"דיווזיית הנשר האדום" שכן תג היחידה שלה היה בצורת נשר אדום.

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקמת היחידה והלחימה במדבר המערבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדיוויזיה הוקמה במצרים בשנת 1939 והייתה היחידה הראשונה בצבא הודו הבריטית שפעלה מחוץ להודו במלחמת העולם השנייה. כבכל היחידות ההודיות בתקופה זו שלפני עצמאות הודו, שלד הפיקוד של היחידה כלל קצינים בריטים, והודים בתפקידי חיילים ומש"קים. עם זאת, שירתו בשורות היחידה מספר קצינים הודים שהגיעו אף לדרגת קפטן או מייג'ור (מקביל לדרגות סרן ורס"ן בצה"ל).

מפקדה הראשון של הדיוויזיה היה מייג'ור ג'נרל פ. ג'רלד סקרלט (Scarlett), שעמד בראשה בין אוקטובר 1939 ליולי 1940. אחריו עמד בראש הדיוויזיה מייג'ור ג'נרל גנרל פיליפ נים, ובין אוגוסט 1940 לאפריל 1941 עמד בראשה מייג'ור ג'נרל נואל ברספורד פיירס. בריגדת הרגלים ה-14 הבריטית סופחה ליחידה עם הקמתה, עד יולי 1940, ולאחר מכן סופחה אליה בריגדת הרגלים ה-16 הבריטית, בין ספטמבר 1940 לדצמבר 1940.

היחידה הוצבה במסגרת כוח המדבר המערבי, בפיקודו של גנרל ריצ'רד אוקונור במסגרת מבצעיו הראשונים של גנרל ארצ'יבלד ויוול במדבר המערבי. בדצמבר 1940 נטלה היחידה חלק במבצע מצפן והייתה מעורבת בקרבות המכריעים נגד הצבא האיטלקי באזור סידי בראני. ביחד עם יחידות נוספות מהצבא הבריטי השמידה הדיוויזיה את "קבוצת מאלטי" האיטלקית, באזור ניבאיוה, בקרבות ב-9 בדצמבר 1940.‏[1] עם התקדמות המבצע, ותבוסת הכוחות האיטלקים בראשות הפילדמרשל רודולפו גרציאני, החליט ויוול להעביר את היחידה למערכה במזרח אפריקה, שם תקפו האיטלקים והיה חשש כי יחדרו לסודאן, וכן תוכננה מתקפה גדולה באריתריאה. בדצמבר 1940 נשלפה הדיוויזיה מכוח המדבר המערבי והועברה לדרום סודאן.

המערכה במזרח אפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלושה מחיילי הדיוויזיה על נהר הנילוס בעת המסע ממצרים לסודאן, תחילת שנת 1941

בדצמבר 1940 הגיעה הדיוויזיה לסודאן וצורפה לדיוויזיית הרגלים ההודית ה-5, ששהתה שם כבר ככוח מגן מפני האיטלקים. על שתי הדיוויזיות פיקד גנרל ויליאם פלאט, והן אמורות היו לשמש ככוח התקיפה הצפוני במסגרת המתקפה על האיטלקים שתוכננה לאמצע 1940.

התפתחוית בגזרה חייבו את הקדמת המערכה לחודש ינואר. הכוחות שתחת פיקודו של פלאט פרצו אל תוך אריתריאה והביסו את האיטלקים בפיקודו של גנרל לואיג'י פרושי. האיטלקים נסוגו למבצר קרן שהיה מבוצר היטב, ודרך הגישה היחידה אליו הייתה דרך נקיק הררי צר. במרץ 1941 נכבש המבצר תוך אבידות קשות לשני הצדדים. בקרבות אלו זכה סובדאר ריצ'פאל, חייל הודי שלחם בחטיבת הרגלים ההודית ה-5 שהייתה חלק מהדיוויזיה, לצלב ויקטוריה שלאחר המוות, על גבורה במסגרת מילוי תפקידו. באפריל 1941 החליף מייג'ור ג'נרל פרנק מסרווי את ברספורד פיירס בפיקוד על הדיוויזיה. על אף שהמערכה במזרח אפריקה טרם תמה, מצא ויוול לנכון להשיב את הדיוויזיה לחזית המדבר המערבי. שימוש זה בדיוויזיה כעתודה אסטרטגית ניידת העוברת בין שתי החזיתות היווה אחת מהסיבות לניצחונות הצבא הבריטי על האיטלקים בתחילת 1940.‏[2]

על תפקודה של הדיוויזיה בקרבות באריתריאה כתב צ'רצ'יל אל המרקיז מלינית'גאו, ויקטור הופ, ששימש כמשנה למלך בהודו:

הקיסרות כולה נסערת נוכח ההשג של הכוחות ההודים באריטראה. פרשת ההתלהבות וההתמדה שבהן העפילו לפסגות התלולות של קרן וכבשון לבסוף מזכירה לי מאורעות מן הגבול הצפוני מערבי מלפני שנים רבות. וכאדם שזכה לשרת בשדה הקרב עם חיילים הודים מכל קצוי הינדוסתאן, כמו גם בשם ממשלת הוד מלכותו, הנני מבקש את הוד מעלתך למסור להם ולצבא ההודי כולו על הגאוה וההערצה שבהן עקבנו אחר מפעלות הגבורה שלהם

– וינסטון צ'רצ'יל, מלחמת העולם השנייה ‏[3]

המדבר המערבי בשנית, סוריה ולבנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם שובה של הדיוויזיה למצרים, נשלחה בבהילות חטיבת הרגלים ההודית החמישית, שהייתה חלק חשוב מהדיוויזיה אל המערכה בסוריה ובלבנון, והייתה מעורבת בקרבות הקשים נגד אנשי צרפת של וישי בסוריה שהסתיימו בכיבוש דמשק.

יתר הדיוויזיה היה מעורב בקרבות הקשים שפרצו סביב העיר טוברוק החל מיוני 1941. בסתיו 1941 שבה חטיבת הרגלים ההודית ה-5 לדיוויזיה. בדצמבר 1941 קיבל מייג'ור ג'נרל פרנסיס טאקר את הפיקוד על הדיוויזיה. מרבית הזמן שימשה הדיוויזיה כמאגר ליחידות שסופחו זמנית ליחידות אחרות. בתקופה זו יש לציין במיוחד את הפריצה של אנשי החטיבה השביעית, שנותקו מיתר הכוח בבנגאזי במהלך המתקפה הגרמנית ב-7 בינואר 1942, ולאחר מסע בן 320 קילומטרים הצליחו לחבור אל שאר כוחות הארמייה השמינית של הצבא הבריטי ולהמשיך בלחימה.

בתחילת אפריל 1942 פוזרה הדיוויזיה באופן שבו הוצבה החטיבה השביעית בקפריסין, החטיבה החמישית בסוריה, החטיבה ה-11 באזור תעלת סואץ, ובריגדת הפרשים של מרכז הודו הוצבה בעיראק. במאי 1942 הושבה החטיבה ה-11 לאזור הלחימה בטוברוק, וסופחה זמנית לדיוויזיית הרגלים ההודית החמישית. החטיבה נלכדה במצור על טוברוק, נכנעה ב-21 ביוני, ונמחקה ממצבת הכוח של הדיוויזיה הרביעית עד הקמתה מחדש כעבור כשנה וחצי. מעט לפני קרב אל עלמיין באוקטובר 1942, אוחדו כוחות הדיוויזיה, ואת מקום החטיבה ה-11 תפסה החטיבה ה-161 (עד דצמבר 1942). תפקידה של הדיוויזיה בקרב עצמו היה משני, והשתמשו בה במתקפת הסחה במרכז הגזרה, בעוד שהפריצה האמיתית הייתה בצפון הגזרה.

בדצמבר 1942 פוזרה שוב הדיוויזיה, אך התעקשותו של הגנרל טאקר הביאה לאיחודה מחדש במרץ 1943, ולהשתתפותה בהצלחה במסגרת המערכה בתוניסיה, שהסתיימה במאי 1943 בכיבוש תוניסיה ובכניעת כל כוחות הציר בצפון אפריקה. אנשי הדיוויזיה הם שתפסו את הגנרל הנס פון ארנים מפקדו של קורפוס אפריקה בימיו האחרונים, ועם נפילתו בשבי הסתיימה מערכה זו.

איטליה ויוון[עריכת קוד מקור | עריכה]

חייל סיקי מהדיוויזיה, עם דגל ועליו סמל צלב הקרס לאחר כניעת הכוחות הגרמנים באיטליה ב-1945

בינואר 1944 צורפה חטיבת הרגלים ה-11 שהוקמה מחדש לכוחות הדיוויזיה, והדיוויזיה נשלחה להשתתף במערכה באיטליה. בפברואר 1944 השתתפה הדיוויזיה בקרב על מונטה קאסינו וספגה אבידות כבדות. בקרב זה פיקד על הדיוויזיה באופן זמני בריגדיר הארי דימולין (Dimoline) שכן טאקר נמצא בחופשת מחלה. במרץ 1944 קיבל מייג'ור ג'נרל אלכסנדר גלאוויי (Galloway) את הפיקוד על הדיוויזיה, והיא המשיכה בהשתתפותה בקרבות מונטה קאסינו תחת פיקודו. בסוף מרץ קיבל את הפיקוד על הדיוויזיה מייג'ור ג'נרל ארתור הולוורת'י (Holworthy), ותחת פיקודו התקדמה הדיוויזיה מאזור מונטה קאסינו למרכז איטליה, אל קו המגננה הגרמני המכונה "הקו הגותי".

בנובמבר 1944 נשלחה הדיוויזיה ליוון לסייע בייצוב המדינה לאחר נסיגת כוחות הציר. בינואר 1945 הוחלף הולוורת'י במייג'ור ג'נרל צ'ארלס באושר (Boucher) שפיקד על הדיוויזיה עד תום המלחמה.

הערכה כוללת[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך מלחמת העולם השנייה שבתה הדיוויזיה 150,000 שבויים וספגה 25,000 אבידות, יותר מכוח האדם של דיוויזיה שלמה. חיילי הדיוויזיה עוטרו ביותר מאלף עיטורים שכללו ארבעה עיטורי צלב ויקטוריה ושלושה עיטורי צלב ג'ורג'.

בשירות צבא הודו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1945 סיימה הדיוויזיה את מסעה באירופה ושבה להודו. לאחר קבלת עצמאות הודו בשנת 1947 הפכה הדיוויזיה לחלק מן הצבא ההודי, ולגרעין כוח הגבול של פונג'אב בפיקודו של מייג'ור ג'נרל ט. וו. ריס. כוח הגבול של פונג'אב, שמרכזו בלאהור, פעל בחודשים הראשונים לעצמאות הודו, בין אוגוסט לנובמבר 1947, ופורק בשל חוסר יעילותו בשליטה במהומות שפרצו בעקבות חלוקת הודו ויצירת פקיסטן. לאחר מכן נסוגה הדיוויזיה לשטח הודו.

חלקים מהדיוויזייה לחמו במלחמת הודו-סין ב-1962. חטיבת הרגלים ה-7 שהייתה חלק מהדיוויזיה הושמדה למעשה בעת הלחימה. כחלק מלקחי המלחמה הוסבה הדיוויזיה לדיוויזיה הררית ב-1963, ולחמה במלחמה נגד פקיסטן ב-1965. ב-1971 לחמה הדיוויזיה בחזית בנגלדש בעת מלחמת הודו פקיסטן.

כיום משמשת הדיוויזיה חלק מהצבא ההודי. היא שייכת לקורפוס הראשון של פיקוד המרכז ההודי, ומפקדתה מצויה באלאהבאד.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בריגדיר פיטר יאנג, מלחמת העולם השנייה, 1939 - 1945, הוצאת מערכות, 1969, עמ' 86
  2. ^ יאנג, שם, עמ' 93
  3. ^ וינסטון צ'רצ'יל, מלחמת העולם השנייה, כרך שלישי, "הברית הגדולה", הוצאת עם הספר, 1961, עמ' 89