דיוקן הנכבש ולפני כן דיוקן הכובש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דיוקן הנכבש ולפני כן דיוקן הכובש
Memmi heb BookCover.gif
מחבר אלבר ממי
שם בשפת המקור Portrait du colonisé, précédé par Potrait du colonisateur
שפת המקור צרפתית
הוצאה הוצאת כרמל
שנת הוצאה 1957
תרגום לעברית אבנר להב

דיוקן הנכבש ולפני כן דיוקן הכובש הוא ספר מאת אלבר ממי הדן בנושא הכיבוש, הקולוניאליזם והסוגיות הקשורות בהם. הספר נכתב מנקודת מבט פוסט-קולוניאלית.

עפ"י ממי, ההצדקה של הקולוניאליסט לכיבוש היא שהוא מביא את הקידמה - חשמל, מים, היגיינה, כבישים, קידום החינוך והמנהל. הקולוניאליסט מיטיב עם הנשלטים בזה שהוא נותן להם את חסותו. הקולוניאליסט אינו רואה את עצמו כעושק, או כבעל זכויות יתר, או כאחד שמנצל את הילידים לטובת הרווח שלו.

ממי מותח ביקורת על ההצדקה הזו. לדעתו לפני זמן רב חדלו לראות בקולוניאליזם ישות אצילית שבאה לעשות טוב, ולקדם את הנחשלים, להפך, כמעט בכל המצבים הכובש רואה את עצמו ככובש עליון מול נכבש נחות ולכן יש בכיבוש ניצול, עושק וזכויות יתר על פני המקומיים.

החידוש של ממי הוא בתיאור של מגוון המצבים/אינטראקציות שיש בין כובש לנכבש. האינטראקציות הללו שונות במצבים, מובחנות במקומות ובזמן. באינטראקציות אלו לא רק שהכובש משפיע על הנכבש אלא גם הנכבש משפיע על הכובש עצמו במדינת האם ובתוך הקולוניה. במדינת האם הנכבש מגיע תודעתית ומשפיע על המדינה באופן שונה ממה שהוא משפיע על הסכון הקולוניאלי בקולוניה. ההבדל בין ההשפעות שונה בגלל השוני שיש באינטראקציות שיש לכל אחד מהם עם הנכבש.

הצדדים באינטראקציות כובש-נכבש[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אירופאי - מדינת האם
  • סוכן אירופאי - בקולוניה
  • יהודים - מצד אחד הם מקומיים ומצד שני הם אירופאים. יש שני סוגים:
    • דוחים את הקולוניאליזם והכיבוש והופכים להיות סוג של יהודים ערבים
    • דוחים את הערביות ואת המאפיינים המקומיים ורוצים להידמות לאירופים
  • מקומיים

כאשר ממי מדבר על מצב של כובש-נכבש / קולוניאליסט-נכבש, מה שהופך את הכובש לכובש זה הכוח - הכסף שהוא עושק, השפה של מדינת האם. הכוח הזה יוצר את מנגנון השליטה, וזה מקנה לו את זכויות היתר שיש לו על פני המקומיים.

אינטראקציות[עריכת קוד מקור | עריכה]

האינטראקציות שיש בין כובש לנכבש הן מאוד מורכבות ולא חד ממדיות:

  1. הנכבש מאמץ את הכובש – מוחק את הזהות שלו כדי להידמות לכובש.
  2. הנכבש דוחה את הכובש – נאבק בו ובמה שהוא מייצג.
  3. הכובש שמזדהה עם הנכבש – מבחינה מצפונית נעשה פה אי צדק.
  4. הכובש שדוחה את הנכבש – נותן צידוק לכיבוש, כגון עליונות הגזע הלבן, כדי להמשיך את הכיבוש.

"תשלובת הכיבוש"[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממי אומר שגם הכובש הוא בעצם נכבש, רגש העליונות מול הנחיתות גורם למודעות שיש לכובש ככובש, יוצר את הכובש וזה מה שהופך אותו לנכבש. עצם המודעות שהוא כובש מדכאת את האירופאי – והגילוי הזה הופך אותו לנכבש כי הוא מגלה אמפתיה ברמות שונות עם הנכבש. הכובש במצב זה מרגיש נחיתות כי לא טוב להיות כובש, זה לא מוסרי ולכן זה מתסכל אותו. עצם זה שהוא דוחה את הכיבוש - הוא יוצר הזדהות עם הנכבש ואז הוא מתקרב אל הנכבש. כאשר הכובש "מגלה שהוא כובש" הוא מבין כי הוא מפעיל כוח ברוטלי ולא צודק על הנכבש.

הכובש מתמודד עם המצב הזה בכמה דרכים:

  • הכחשה - נותן צידוק לכיבוש.
  • אטימות - "מתרגלים לזה".
  • התמודדות - נסיון לתקן את המצב.
  • עזיבה - חזרה למדינת האם.

סוגי כובשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתן להבדיל בין שני סוגים של כובש על פני ציר זמן:

  • כובש ותיק
  • כובש חדש - זה שרק הגיע למושבה.

ההבדלים בין שני סוגי הכובשים נובעים מההבדלים שיש בין הקולוניאליזם שבמדינת האם לקולוניאליזם שבמושבה. במדינת האם הקולוניאליזם הוא מאוד רומנטי, לעומת זאת, במושבה הקולוניאליזם עושק את המקומי. הממסד הקולוניאלי עושה סוצאליזציה לכובש החדש עד שהוא הופך לכובש ותיק.

הכובש החדש נמצא בפרדוקס: מצד אחד הוא לא רוצה להזדהות עם הכיבוש כי נעשה בו אי צדק, אבל מצד שני הוא לא יכול להזדהות גם עם הנכבש כי מערכת האמונות שלהם שונה. הוא אינו יכול "לחצות את הקווים" ולעבור לצד של הנכבש משתי סיבות עיקריות: הראשונה אין להם את אותו עולם ערכים משותפים, שפה, מנהגים ואמונה, והשנייה היא כי הנכבש בעצמו דוחה אותו ממנו. בנוסף, הכובש החדש נהנה מהעליונות ומזכויות היתר שיש לו על פני המקומיים. הזדהות עם הנכבש מחייבת אותו לוותר על הזכויות הללו. הכובש החדש לא יכול לעשות שינויים רדיקלים ברמה הפוליטית – הוא לא יכול לצאת נגד המערכת שהוא חלק ממנה. במקביל הוא לא יכול לכפות את הערכים שלו (שהוא רואה כנעלים) על הנכבש כי הנכבש דוחה אותם.

דילמות שיש בפני הכובש[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממי מציג בפני הקורא שתי דילמות:

  1. דילמה שיוצר הטרור:
    1. טרור שהממסד עושה למקומיים.
    2. טרור שהמקומיים עושים לממסד. טרור בעיקרו הוא לא לגיטימי, אבל הכובש שמזדהה עם הנכבש ינסה להבין ולתת צידוק למניעים של המקומיים לשימוש שהם עושים בטרור. אי אפשר לתת לגיטימציה לדבר שהוא לא לגיטימי.
    3. טרור כביטוי של נחיתות - המנהיגות של המקומיים מתקשה לשלוט ולכן יש צורך בכיבוש כדי ל"חנך" את המקומיים (נותן הצדקה לכיבוש) המקומיים הם מפוקפקים, הם מגיבים בצורה אחרת מן האירופאים, הם חמומי מוח, פרימיטיבים, האירופאים לעומתם מחונכים ולכן הם לא נוקטים בשיטות כאלו. עליון-דמוקרטי מול נחות-טרוריסט.
  2. דילמה של איש השמאל:
    1. איש השמאל תומך בשיחרור, שוויון, אוניברסליות ודמוקרטיה, והנכבש לעומתו מעוניין רק בלאומיות - בשחרור שלו מן בכובש ולא בכל שאר הערכים שלדעת איש השמאל הולכים ביחד.
    2. איש השמאל נמצא בדילמה שאינה מאפשרת לו יכולת השפעה פוליטית. הוא אינו עקבי כמו איש הימין ולכן הוא הופך לכוח שולי בעימות.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]