דיטריך בוקסטהודה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
תמונת הדיוקן היחידה של בוקסטהודה ששרדה, מתוך ציור של יוהנס פורהאוט.
הדיוקן בציור זה נחשב לדיוקן דיטריך בוקסטהודה, אך ב-2007 נטען שמדובר באדם אחר בן תקופתו

דידריק (או דיטריך) האנזן בוקסטהודה (Dieterich Buxtehude;‏ 1637 בקירוב, 9 במאי 1707) היה מלחין, נגן לאוטה ונגן עוגב מפורסם מתקופת הבארוק.

לבוקסטהודה הייתה השפעה מובהקת על יוהאן סבסטיאן באך, שעליו סופר, כי הלך ברגל ב-1705 מארנשטאדט לליבק לשמוע את בוקסטהודה מנגן בעוגב. יצירותיו לעוגב תופסות מקום מרכזי ברפרטואר הסטנדרטי לכלי זה ומבוצעות לעתים קרובות ברסיטלים ובטקסים כנסייתיים בוקסטהודה כתב במגוון רחב של ניבים ווקאליים ואינסטרומנטאליים והשפעתו ניכרת בכתיבתם של מלחינים רבים, ביניהם יוהאן סבסטיאן באך וגוסטב מאהלר.[1]יחד עם היינריך שיץ נחשב בוקסטהודה כיום למלחין הגרמני החשוב ביותר בתקופה של אמצע הבארוק.[2]

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנת לידתו ומקומה נתונים במחלוקת, אם כי כיום מקובל להניח, כי נולד בשנת 1637 בהלסינגבורג, אז חלק מדנמרק (אך כיום חלק משבדיה) ושם עברו עליו שנותיו הראשונות. בהספד שלו נאמר, "הוא ראה בדנמרק את מולדתו, משם בא למחוז שלנו; הוא חי כ-70 שנה".[3] אחרים טוענים שנולד באזור הולשטיין בגרמניה (שהייתה בתקופה ההיא גם היא תחת שלטון דני). יש הטוענים, מכל מקום, שבוקסטהודה נולד באולדסלואה בדוכסות הולשטיין, שהייתה אז חלק מן הממלכה הדנית (אך שייכת כיום לגרמניה). כך או כך, בהמשך חייו שיווה אופי גרמני לשמו הפרטי, שאותו שינה ל"דיטריך".

ליבק: מריינקירכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בוקסטהודה עבד כנגן עוגב, תחילה בהלסינגבורג בשנים 1657-58 ואחר באלסינור (הלסינגר) מ-1660 עד 1668, ולבסוף, משנת 1668, בכנסיית מריה (מריינקירכה) בליבק, שם החליף את פרנץ טונדר, שאת בתו אנה מרגרתה נשא לאישה בשנת 1668. משרתו בעיר הקיסר החופשית ליבק איפשרה לו חופש פעולה ניכר בקריירה המוזיקלית שלו והאוטונומיה שלו הייתה דוגמה ומופת לקריירות של אמני בארוק כמו גיאורג פרידריך הנדל, יוהאן מאתזון גיאורג פיליפ טלמן ויוהאן סבסטיאן באך. בשנת 1673 ארגן מחדש סדרה של מופעי ערבית מוזיקליים, שטונדר היה יוזמן המקורי. הערביות המוזיקליות (Abendmusik), משכו אליהן מוזיקאים ממקומות שונים והמשיכו לתפוס מקום של חשיבות בכנסייה עד 1810. בשנת 1703 יצאו הנדל ומאתסון למסע לפגוש את בוקסטהודה, שהיה בא בימים ומוכן לפרוש מעבודתו במועד פגישתו עמם. הוא הציע את משרתו בליבק להנדל ומאתסון אבל הציג תנאי, לפיו נגן העוגב שיזכה במשרה יישא לאישה את בתו הבכורה, אנה מרגרתה. הן הנדל והן מאתסון דחו את ההצעה ועזבו את ליבק יום לאחר הגיעם אליה. בשנת 1705 עשה באך, אז צעיר בן עשרים, את דרכו ברגל מארנשטדט אל ליבק, מרחק של יותר מ-400 קילומטרים, ונשאר שם קרוב לשלושה חודשים כדי לשמוע את ערביות המוזיקה, לפגוש את נגן העוגב הראשון במעלה של ליבק, לשמוע את נגינתו וכן, כפי שהסביר באך, "להבין דבר או שניים על אמנותו."[4]

יצירותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבוא כללי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכלול יצירתו של בוקסטהודה מורכב ממוזיקה ווקאלית, במגוון רחב של סגנונות, ויצירות לעוגב, המתמקדות בעיקר בכוראלים ובצורות מרובות פרקים בקנה מידה גדול. מוזיקה קאמרית תופסת מקום קטן בתפוקתו ששרדה עד ימינו, אף כי היצירות היחידות שבוקסטהודה הוציא לאור בתקופת חייו היו ארבע-עשרה סונאטות קאמריות. רבים מחיבוריו של בוקסטהודה אבדו. הלבריות לאורטוריות שלו, למשל, שרדו, אבל מן הפרטיטורות שלהן לא נותר זכר. האבידה מצערת במיוחד, משום שהאורטוריות הגרמניות שלו שימשו כפי הנראה דגם ליצירות מאוחרות יותר מאת באך וטלמן.

אוסף גוסטב דיבן ומה שמכונה הטבלטורה לעוגב A373 של ליבק הם שני המקורות החשובים ביותר למוזיקה הווקאלית של בוקסטהודה. הראשון כולל כמה אוטוגרפים, הן בטאבלטורה הגרמנית לעוגב והן בפרטיטורות. שני האוספים נותרו כנראה בתקופת חייו של בוקסטהודה וברשותו. העתקים שנעשו בידי מלחינים שונים הם המקורות היחידים המדויקים ליצירות העוגב: מוזיקה שנכתבה לקווים כוראליים נמצאת בעיקר בהעתקים של יוהאן גוטפריד ולתר, ואילו העתקי התווים של גוטפריד לינדמן ואחרים מתרכזים ביצירות חופשיות. חשיבות מיוחדת נודעת לכתב יד של יוהאן כריסטוף באך (1721-1671), אחיו הבכור של יוהאן סבסטיאן באך, כיון שהוא כולל את שלוש יצירות האוסטינטו הידועות ואת הפרלוד ושאקון המפורסם בדו מז'ור, BuxWV 137. אף כי בוקסטהודה עצמו כתב על פי כל הסימנים בטאבלטורת עוגב, רובם הגדול של ההעתקים כתובים בתיווי סטנדרטי.

יצירות לכלי מקלדת[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצירותיו של בוקסטהודה לעוגב כוללות: קנצונות, טוקטות, פרלודים ופוגות, שאקונות ופסאקאליה, וכן יצירות המבוססות על כוראלים, כמו כוראל-פרלוד, כוראל פנטזיה וכוראל-וואריאציות. 19 הפרלודים שלו לעוגב מהווים את הגרעין המרכזי של יצירתו ונחשבים, בסיכום סופי, לתרומותיו החשובות ביותר לספרות המוזיקה של המאה ה-17. הפרלודים מחולקים לפרקים, שחלקם אלתורים חופשיים וחלקם קונטרפונקט מחמיר, בדרך כלל פוגה או קטעים הנושאים אופי של פוגה; כולם מרבים לעשות שימוש בדוושות וכתובים בניב ייחודי לעוגב. הפרלודים הללו, יחד עם יצירות משל ניקולאוס ברוהנס, מייצגים את נקודת השיא בהתפתחות הפרלוד הצפון-גרמני לעוגב ומה שמכונה "סטיילוס פנטסטיקוס" (stylus phantasticus). אין ספק, שהשפיעו יותר מכל מוזיקה אחרת על כתיבתו של באך, שהפרלודים, הטוקאטות והפוגות שלו לעוגב עושים שימוש תדיר בטכניקות דומות.

הפרלודים שונים זה מזה בסגנון ובמבנה, ומשום כך קשה למיין אותם. מבחינת המבנה, הם כוללים בדרך כלל פרק מבוא, פוגה ופרק סיום, אבל לעתים קרובות מאוד יש הרחבה למתכונת הבסיסית הזאת: הן 137 BuxWV והן BuxWV 148 כוללים שאקונה באורך מלא לצד כתיבה בסגנון פוגה וטוקאטה בפרקים אחרים;BuxWV 141 כולל שתי פוגות, פרקי קונטרפונקט אימיטאטיבי וכתיבה באקורדים בחלקים מסוימים. חיבורים אחדים קטנים יותר בהיקפם; לדוגמה, BuxWV 144, הכולל רק פרלוד אלתורי קצר ואחריו פוגה ארוכה יותר. בפרטיטורה יכולה להופיע הפרדה ברורה בין הפרקים, או שהם עשויים להימשך האחד אל הבא אחריו ללא מחיצה, האחד מסתיים והבא מתחיל באותה תיבה עצמה. המרקם הוא כמעט צמיד בן שלושה קולות לפחות, ויש דוגמאות רבות לפוליפוניה של ארבעה קולות עם פרקים מזדמנים של חמישה קולות (BuxWV 150 הוא דוגמה לכך, במבנה של חמישה קולות ששניים מהם מסורים לדוושה).

פרק המבוא אלתורי תמיד. הפרלודים מתחילים כמעט תמיד במוטיב יחיד באחד הקולות, הנמשך בדרך האימיטאציה למשך תיבה או שתיים. מכאן ואילך צפוי ביותר פיתוח ושכלול של מוטיב זה או חלק ממנו, או של גרעין מלודי קצר, העובר מקול לקול בכתיבה פוליפונית בת שלושה או ארבעה קולות, כמו בדוגמה 1:

דוגמה 1:

המבוא מפרלוד בפה מז'ור, BuxWV 145. משחק הגומלין המוטיבי הנראה כאן, שבו מוטיב קצר עובר מקול לקול ונשמע לעתים בשני קולות בו-זמנית, שימש לעתים קרובות את בוקסטהודה בפרלודים שלו ולא פעם הורחב לארבעה קולות תוך שימוש כבד בדוושה

לעתים כולל המבוא טרצות או סקסטות מקבילות, וכן הלאה. לדוגמה, BuxWV 149 מתחיל בקול יחיד, מתקדם לקונטרפונקט מקביל למשך תשע תיבות ואז גולש אל תוך מרקם מן הסוג המתואר לעיל. קטעי הביניים (אינטרלוד) האלתוריים, הפרקים החופשיים וקטעי הסיום (פוסטלוד) עשויים כולם לעשות שימוש במגוון עצום של טכניקות, מסוגים שונים של כתיבה אימיטאטיבית (הטכניקה שנדונה לעיל, או "פוגות" המתפוגגות אל תוך כתיבה הומופונית וכו') אל צורות שונות של משחק גומלין לא-מוטיבי בין קולות (ארפג'ים, סגנון אקורדי, תבניות צלילים מעל נקודת עוגב וכו'). לעתים קרובות יש סימוני קצב: קטעי אדג'ו הכתובים באקורדים של תווים שלמים וחצאים, קטעי אימיטאציה בויואצ'ה ואלגרו ועוד.

כוראלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמעט כל הכוראלים של בוקסטהודה מתאימים לשלושה טיפוסים נבדלים: פרלודים כוראליים, פנטזיות כוראליות ווריאציות כוראליות. הפרלודים הכוראליים הם בדרך כלל קנטוס פירמוס בארבעה קולות לבית אחד של הכוראל; המלודיה מוצגת בגרסה רבת עיטורים ומשוכללת בקול העליון, שלושת הקולות התחתונים יוצרים קונטרפונקט כזה או אחר (לא בהכרח אימיטאטיבי). רוב הכוראלים של בוקסטהודה בנויים בצורה זו. להלן דוגמה מתוך הכוראל Ein feste Burg ist unser Gott ("אלוהים צור עוז הוא לנו"), BuxWV 184:

התיבות הראשונות של Ein feste Burg ist unser Gott BuxWV 184 הכוראל המעוטר בקול העליון מובלט. המלודיה המקורית לשתי השורות המופיעות כאן מוצגת בחמשות נפרדות. שימו לב לקווי היסוד האימיטאטיביים בתיבות 6-8 ו-13-15

הקנטוס פירמוס העיטורי ביצירות אלה מייצג שוני משמעותי בין אסכולות העוגב של צפון גרמניה ודרומה: יוהאן פכלבל ותלמידיו נהגו כמעט תמיד להשאיר את מלודיית הכוראל נטולת עיטורים.

הפנטזיות הכוראליות (מונח מודרני) הן יצירות וירטואוזיות גדולות, מחולקות לפרקים, המכסות בית שלם מתוך הטקסט ודומות במידת מה לקונצ'רטי כוראליים באופן טיפולן בטקסט: כל פסוק מתפתח בנפרד ומאפשר הכנסת ניגודים טכניים ורגשיים בין הפרקים באותה יצירה. קיום מרקמים מנוגדים תורם לכך, שיצירות אלה מזכירות את ה"פרלודיה" של בוקסטהודה. כל פרק מגלה קשר ברור לטקסט של השורות המקבילות לו (קטעים כרומטיים להבעת עצב, פוגות מהירות לבטא שמחה וכו'). דוגמאות לכך הן: Gelobet seist du, Jesu Christ BuxWV 188, Nun freut euch, lieben Christen g'mein BuxWV 210, Nun lob, mein Seel, den Herrenת BuxWV 213 and Wie schön leuchtet der Morgenstern, BuxWV 223. הווריאציות הכוראליות של בוקסטהודה כתובות על פי רוב בשניים או שלושה קולות. הן בנויות מ-3 או 4 וריאציות שרק אחת מהן עשויה להשתמש בדוושה. היצירות הללו אינן חשובות כל כך להתפתחות הצורה ואינן מתקדמות באותה מידה כאלה שפכלבל או גיאורג בהם תרמו לסוגה זו.

היצירות שאינן מתאימות לאף אחד משלושת הטיפוסים הללו הן Auf meinen lieben Gott BuxWV 179 שהיא, באופן חריג בפירוש לאותה תקופה, סוויטת מחול המבוססת על הכוראל, ואלה המבוססות על מזמורי המגניפיקט BuxWV 203-5 ועל BuxWV 218 Te Deum laudamus הדומים במבנה לפנטזיות כוראליות.

יצירות אוסטינאטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלוש היצירות לבסו אוסטינאטו של בוקסטהודה: שתי שאקונות (BuxWV 159–160) ופסאקאליה ברה מינור,BuxWV 161, לא זו בלבד שהן מייצגות, יחד עם שש השאקונות לעוגב של פכלבל, חריגה מסגנון השאקונה המסורתי, אלא שהן גם התרומות הראשונות של האסכולה הצפון-גרמנית להתפתחות הסוגה. הן נמנות עם יצירותיו המוכרות ביותר ש/ל בוקסטהודה והשפיעו על מלחינים רבים מספור אחריו, ביניהם ידועים ביותר יוהאן סבסטיאן באך ויוהנס ברהמס. הפסאקאליה לעוגב של באך מעוצבת על פי הדגם של בוקסטהודה. היצירות כוללות הרבה פרקים מקושרים, המכילים מספר רב של השהיות צליל מאקורד קודם ליצירת דיסוננס באקורד הבא, משקלים משתנים ואפילו מודולציה אמיתית (שבה תבנית האוסטינאטו עוברת טרנספוזיציה לסולם אחר).

אחדים מן הפרלודים עושים גם הם שימוש בדגמי אוסטינאטו. הפרלוד בדו מז'ור, BuxWV 137,נפתח בסולו ממושך ורב-הבעה לדוושה ומסתיים לא רק בקטע חותם של ארפג'י ותרוצות סולמות, אלא בשאקונה מלאה ומתוקנת (אם כי קצרה משהו), הבנויה על תבנית אוסטינאטו מורכבת למדי בת שלוש תיבות בדוושה.

Buxtehude-137-ciacona.gif

הפרלוד בסול מינור BuxWV 148, שתבנית האוסטינאטו שחו לקוחה מן הנושא של אחד הפרקים הנושא אופי של פוגה, מסתיים גם הוא בשאקון. נוסף לכך, פרלוד אחר, בסול מינור, BuxWV 149, משתמש בתבנית בס חוזרת בפתיחה.

יצירות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצירותיו לצ'מבלו כוללות וריאציות וסוויטות.

להרכבים כליים חיבר טריו סונאטות לכינור, ויולה דה גמבה וקונטינואו וכן סונאטה אחת לוויולה דה גמבה וקונטינואו.

יצירות ווקאליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצירותיו הקוליות כוללות קנטטות, מוטטים, מיסות, מגניפיקט, קאנונים ועוד.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Kerala J. Snyder Dieterich Buxtehude: Organist in Lübeck. Revised edition. Rochester:University of Rochester Press, 2007), pp. 109-110.
  2. ^ Albert Schweitzer biography of J.S. Bach: "He is the greatest organist between Scheidt and Bach".
  3. ^ Nova literaria Maris Balthici, 1707.
  4. ^ Presumably from the Wolff biography or the New Bach Reader.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

* Prelude, Fugue, and Chaconne BuxWV 137, hypermedia by Jeff Hall and Tim Smith at the BinAural Collaborative Hypertext; Shockwave Player required.

פרטיטורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקלטות ומידי[עריכת קוד מקור | עריכה]