דייגו ד'אגילר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סמל הברון דייגו לופס פרירה ד'אגילר

דייגו לופס פריירה ד'אגילר (בכתיב ספרדי Diego López Pereira d'Aguilar , ידוע אחרי חזרתו ליהדות גם בשם משה לופס פרירה, ‏1690 - 10 באוגוסט 1759) היה איש עסקים ומנהיג קהילתי יהודי ממשפחת אנוסים מפורטוגל, שפעל בעיקר בשטחי האימפריה האוסטרית ובאנגליה. קיבל את התואר ברון מידי קיסר אוסטריה קארל השישי. היה אחד ממקימיה מחדש של קהילת יהודי וינה ובערוב ימיו אחת מהדמויות המרכזיות של יהודי לונדון.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

דייגו או דיוגו ד'אגילר ‏[1]נולד בפורטוגל, ככל הנראה בעיר פורטו (או אופורטו) למשפחת אנוסים. השם "אגילר" יש מקשרים לאזור בחבל ולנסיה בספרד שבו גרו יהודים לפחות מהמאה ה-13. אביו היה סוחר טבק בשם (לפי ההיגוי הפורטוגזי) מנואל לופש פריירה ד'אגילר והיה במקור מהעיר הצפונית מוגדורו. ככל הנראה שני הסבים מצד האב - פרנסישקו (אברהם) לופש פריירה ואשתו, מריה לבית דיאש גם הם ילידי פורטוגל, סבלו מרדיפות האינקויזיציה הפורטוגזית ועל ידי זו הספרדית מטולדו בעת שהותם בספרד נעצרו ונחקרו מספר פעמים ושוחררו תמורת קנסות.‏[2][3] אמו של דיוגו נקראה ברנקה מריה[4]נקברה אחרי מותה בשנת 1746 בבית העלמין היהודי ברחוב Seegasse של וינה, תחת השם שרה פריירה. ‏[5] (בסמוך נקברו גם האב תחת השם אברהם פרירה, עוד שני ילדים וגיס בשם יעקב בן ישורון אלווארז). ‏[6] דיוגו, או כפי שמוכר יותר, דייגו ד'אגילר, עזב את פורטוגל בשנת (1722) ופנה לאנגליה, ומשם לאמסטרדם. בהולנד התחיל לעסוק לפי מסורת המשפחה בסחר בטבק וחזר ליהדות תחת השם משה לופש פריירה. בהמשך נסע לאוסטריה, אחרי שנקרא לווינה על ידי הקיסר קארל הששי, והצליח להשיג רישיון מגורים בווינה. בהמשך קיבל ממנו בשנת 1725 את המונופול על גידול הטבק ומכירתו באוסטריה ובשנת 1726 הוענק לו תואר האצולה "ברון". שמר את מונופול הטבק עד לשנת 1746. ד'אגילר הלווה לנסיכה מריה תרזה, לימים יורשתה של קארל השישי, 300,000 פלורין לצורך עיצובו מחדש של הארמון שנברון. דייגו ד'אגילר ניצל מדי פעם את קשריו הטובים עם הקיסר קארל השישי ועם בתו הקיסרית לטובת אחיו היהודים. למרות מדיניותם העוינת בדרך כלל כלפי הדת היהודית והיהודים, הצליח ד'אגילר להקים מחדש את הקהילה היהודית הספרדית בווינה (1736), הידועה גם כ"קהילה הטורקית" (בגלל היותה מורכבת בעיקר מיהודים נתיני הסולטאן העות'מאני). ‏[7] וכן השפיע עליה לבטל את גזירת הגירוש על יהודי מורביה (1742), ‏[8] ניסה לעזור גם במקרה יהודי פראג ובוהמיה שהואשמו ב(1744) בשיתוף פעולה עם האויב בזמן מלחמת הירושה האוסטרית עם פרוסיה (1740-1748). הודות לקשריו שלו ושל יהודים וינאים אחרים (ממשפחות ורטהיימר, אופנהיימר ואחרות) עם יהודי הולנד ‏[9]אנגליה וטורקיה נציגים דיפלומטים של הארצות האלה לחצו על ממשלת אוסטריה לבטל את הגזרות נגד יהודי פראג ובוהמיה. גירוש יהודי פראג נדחה בחודשיים אבל לבסוף הוצא לפועל במרץ 1745, לעומת זאת יהודי בוהמיה הושארו במקומם. במאמצים להגנתם השתתפו השגריר של הולנד בווינה, ברתולד דומה ואן בירמניה ויהודה ברוך, מנהיג יהודי טורקי שהשתדל אצל הסולטאן. בשנת 1739 עזר דייגו ד'אגילר גם בהקמת קהילה יהודית בעיר טימישוארה בחבל באנאט, שכללה יהודים ספרדים ואשכנזים כאחד. גם מאוחר יותר ניסה להתערב לטובת יהודים במקומות שונים כמו במנטובה ובבלגרד (1752). ‏[10] מפני שנודע על חזרתו ליהדות, בשנת (1747) הגישה האינקוויזיציה הספרדית בקשה להסגרתו. ד'אגילר החליט שלא לנסות עוד לחסות תחת הגנת הקיסרית אלא לעקור ללונדון. גם בבירת אנגליה פעל רבות למען הקהילה היהודית במקום ונמנה יחד עם משפחת מנדס דה קוסטה (מנדש דה קושטה) הגורמים החשובים ביותר מבין אנשי העסקים היהודים בבירת בריטניה.

בשנת 1722 דיוגו התחתן עם דוניה שמחה דה פונסקה Simha da Fonseca ‏ שנפטרה בשנת 1755. לזוג נולדו שני בנים: ארהן שנפטר בינקותו ואפרים, שהמשיך בדרכי אביו, והיה מעמודי התווך של הקהילה היהודית בלונדון, אם כי מאוחר יותר נטה להתבודדות ולקמצנות קיצונית. ד'אגילר נפטר בלונדון בשנת 1759.

דייגו ד'אגילר -האגדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקרב יהודים ספרדים באירופה נפוצה אגדה שבמרכזה נרקם סיפור שונה, הרבה יותר דרמטי, על האדם ועל השתלשלות אירועים. היא פורסמה בעיתונות - לעתים בצורת פיליטון - ובספרים של קהילות וינה, איסטנבול, סלוניקי, סרביה ואחרות. באגדה מוצג כד'אגילר כילד שנחטף בינקותו מבית יהודי במדריד ושהוטבל לנצרות וחונך על ידי כמרים, נותק לחלוטין ממשפחתו ומבני עמו והפך לבישוף קתולי. בתור בישוף ואינקוויזיטור רדף את היהודים ואת האנוסים ששמרו בסתר על דת אבותיהם. ביום מן הימים אחותו נעצרה על ידי האינקוויזיציה ונידונה לעלות על המוקד ב"אוטו דה פה". הבישוף דייגו, כמנהגו, חתם אל גזר דין המוות שלה. ברגע האחרון אמו הצליחה להגיע אליו וגילתה לו את זהותו האמיתית היהודית, את שמו הקודם - מושה לופז פריירה, ואת זהות אחותו. הבישוף,נסער, נזכר פתאום בזכרונות שנותרו עמומים מילדותו והתפרץ בבכי. רק כשקם והביט בככר דרך החלון התברר שגורל אחותו כבר הועלתה על המוקד. אז החליט שלא יישאר יותר בארץ הזאת. עזב את בגדי הכומר, את ארמון הבישופות ויחד עם אמו נמלט לאוסטריה הרחוקה, ארץ הקיסרית מריה תרזה. היא הכירה אותו בעת ביקור בספרד כנסיכה צעירה שליוותה את אביה, הקיסר קארל השישי. משה לופז פריירה החזיק בידו שרשרת זהב שהיא נתנה לו כשהיה בישוף כסימן תודה על קבלת פניה. הקיסרית שמחה מאוד על הפגישה מחדש והסכימה ברצון לתת מקלט לא רק לו עצמו אבל גם למשפחתו ולעוד כמה יהודים. הם השתקעו באוסטריה, שם זכו לקיים את דתם באופן חופשי. ‏[11]

מורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבית הכנסת "טורקי" בווינה, שהוקם בשנת 1885 ונהרס בפרעות ליל הבדולח ב1938 נשמר זמן רב כתר תורה ורימון עשויים כסף שעליו היה רשום שמו של משה לופש פרירה ושנת ה'תצ"ח (1737-1738). ‏[12] כמו כן יש אומרים שהיה שם נהוג בימים הנוראים לומר קדיש להעלאת נשמתו.‏[13]

מקורות וקישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Jewish Encyclopedia, Gotthard Deutsch Moravia, subch.Segregated into ghettos

  • אוולין אוליאל-גראוס - מחקר על היחסים הבינקהילתיים בגלות הספרדית של לונדון ואמסטרדם במאה הי"ח

בבעריכת חיה בראש ויוסף קפלן - יהודי הולנד כפי שנתפסו על ידי עצמם ועל ידי אחרים:עבודות הסימפוזיון ההינלאומי השמיני להיסטוריה של יהודי הולנד, הוצאת בריל 2001, ליידן Evelyne Oliel-Grausz A Study in the Intercommunal Relations in the Sephardi Diaspora London and Amsterdam in the Eighteenth century in Chaya Brasz, Yosef Kaplan (ed) Dutch Jews as perceived by themselves and by others proceedings of the Eighth International Symposium on the History of the Jews in Netherlands,Brill, Leyden 2001

Michael Halevy -Wie Wien zu seinen Sefarden kam:Die wundersame Geschichte des Diego de Aguilar 26 juli 2010 site Hagalil

  • Jacob Allerhand - Die sephardische Diaspora im Osmanischen Reich und die sefardisch-türkische Gemeinde in Wien [in: Auf den Spuren der Osmanen in der österreichischen Geschichte. (Wiener Osteuropa Studien, Band 14) Frankfurt am Main 2002 (Peter-Lang Verlag) p. 21-28

(יאקוב אלרהאנד - הפזורה הספרדית באימפריה העות'מאנית והקהילה הספרדית-טורקית בווינה - ב"על עקבות העות'צנים בהיסטוריה האוסטרית - וינר אוסט-אווירופה שטודיאן, כרך י"ד , פרנקופרט אם מאיין, הוצאת פטר לאנג, 2002 , ע' 21-28)

  • P.C. Molhuysen en P.J. Blok (red.), Nieuw Nederlandsch biografisch woordenboek. Deel 8.A.W. Sijthoff, Leiden 1930

(פ.ק.מולהייזן, פ.י. בלוק - לקסיקון ביוגפרי הולנדי חדש, מהדורה שמינית, הוצאת זייטהוף, ליידן, 1930)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • (Max Grunwald - Vienna (Jewish community Series

The Jewish publication society, Philadelphia, 1936 chapter III (Diego d'Aguilar and the Sephardic Community of Vienna) and IV (Maria Theresia) מקס גריונוולד - וינה - (סדרת הקהילות היהודיות), ג'ויש פבליקיישן סוסאייטי, פילדלפיה, 1936 (פרק ג - דייגו ד'אגילר והקהילה הספרדית של וינה), פרק ד - מריה תרזה.

  • Michael Silber -Diego d'Aguilar, an Eighteenth Century Jewish nobleman, Continuity and Rupture in the Fate of a Marrano Entrepreneur family in Iberia and Austria , a CEES Public Lecture, UCLA International Institute, 11 febr.2003

(מיכאל זילבר - דייגו ד'אגילר, אציל יהודי מהמאה ה-18, רצף וקרע בגורלה של משפחת קבלנים יהודים בחצי האי האיברי ובאוסטריה, בהרצאה של המרכז למחקרים אירופיים ואירו-אסיאתיים, אוניברסיטת UCLA,‏ 11 בפברואר 2003 .

  • Lebl, Ženi, Mozes Lopez Pereira – Baron Diego d‘Aguilar, Zbornik VIII, 2003, pp. 337-370.

(ז'ני לבל - מוזס לופז פריירה - הברון דייגו ד'אגילר, זבורניק ח', 2003 - בסרבית)

  • Selma Stern: Der Hofjude im Zeitalter des Absolutismus. Ein Beitrag zur europäischen Geschichte im 17. und 18. Jahrhundert. Tübingen 2001, ISBN 3-16-147662-X.

(שלמה שטרן - יהודי החצר בימי האבסולוטיזם. סקירה על ההיסטוריה האירופית במאות ה17-18 טיבינגן, 2001)

  • N. M. Gelber: The Sephardic Community in Vienna. In: Jewish Social Studies. Band 10/4, 1948, S. 359–396.

(נ.מ.גלבר - הקהילה הספרדית בווינה, ב"ג'ויש סושייל סטאדיס", 10/4 , 1948, 359-396)

  • Kurt Schubert: Die Geschichte des österreichischen Judentums. Wien 2008, ISBN 9783205777007

(קורט שוברט - תולדות היהדות האוסטרית - בגרמנית, וינה, 2008 )

  • Josef Fraenkel (Hg.): The Jews of Austria: Essays on their Life, History and Destruction. London 1967, ISBN 0853030006

(יוזף פרנקל עורך: יהודי אוסטריה, מסות על חייהם, תולדותם וחרבנם , לונדון, 1967 - באנגלית)

  • Adolfo von Zemlinszky, Historia de la Comunidad Israelita-Española en Viena, Vienna, 1888; (אדולף זמלינסקי - תולדות הקהילה היהודית הספרדית בווינה, וינה, 1888 - בספרדית קסטיליאנית )

Frankl, in Allg. Zeit. d. Jud. 1854, p. 630 et seq., 656 et seq.; (פרנקל - ב"אלגמיינה צייטונג דר יודנטום, ע' 630 והלאה, 656 והלאה - בגרמנית) G. Wolf, Gesch. der Juden in Wien, pp. 68, 277; (ג. וולף - תולדות יהודי וינה ע' 88, בגרמנית) Wilson, Wonderful Characters, p. 64.M. K.

  • ב.מבורך - מעשי השתדלות באירופה ומניעת גירושם של יהודי בוהמיה ומורביה, "ציון" כרך ט"ו, ק 963, ע' 125-164.
  • Meir Lamed: Aguilar, Diego D’. In: Encyclopaedia Judaica, 2. Aufl. Band 1, Detroit, New York 2007, ISBN 978-0-02-865929-9, p. 508–509

(מאיר למד - דייגו ד'אגילר ב"אנציקלופדיה יודאיקה", מהדורה שנייה, כרך א, דטרויטף ניו יורק, 2007) ע' 508-509.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אוולין אוליאל גראוס - (2001) ע' 53
  2. ^ אתר הגיניאלוגיה קיטיבורסטר - הגניאלוגיה של משפחת ד'אגילר.
  3. ^ Jacob Allerhand - 2002
  4. ^ אתר הגיניאלוגיה קיטיבורסטר - הגניאלוגיה של משפחת ד'אגילר.
  5. ^ Michael Halevy - 2010
  6. ^ Jacob Allerhand 2002
  7. ^ Max Grunwald ‏ (1936) ע'130
  8. ^ Jewish Encyclopedia1901-1906, Gotthard Deutsch ab Moravia ch Segregated in Ghettos
  9. ^ P.C.Molhuysen, P.J.Blok -1930 ע' 13
  10. ^ 2010, Alexander Abraham YIVO Institute for Jewish Research בטעות המחבר מזכיר את דיאגו ד'אגילר ואת משה פריירה כאנשים שונים, בעוד מדובר באותו אדם.
  11. ^ Jacob Allerhand 2002
  12. ^ מאמר על קהילת היהודים ה "טורקים" בווינה מאת נעים אביגדור גירלריוז באתר הקהילה התרבותית הטורקית באוסטריה ספטמבר 2010
  13. ^ Michael Halevy 2010