בעיית המנהל-סוכן

בעיית המנהל-סוכן או בעיית הנציג (באנגלית: Principle-Agent Problem) היא בעיה במדע המדינה, בכלכלה, בדיני התאגידים ובניהול, המתייחסת למצב בו סוכן הנדרש לייצג בפעולותיו ציבור כלשהו, ישתמש בסמכויותיו כדי לקדם אינטרסים עצמיים על חשבון אינטרסים של הציבור אשר מינה אותו.

מאפייני הבעייה

הדילמה נוצרת במצבים בהם קיים מידע א-סימטרי, כלומר כאשר המידע הרלוונטי אינו ידוע באותה מידה לכל בעלי העניין בתאגיד. במונחים כלכליים בעיית הסוכן מהווה כשל שוק, כלומר היא גורמת לחוסר יעילות בהתנהלות הכלכלית במשק.

פתרון הדילמה מחייב יצירת מערכת תמריצים אשר תתגמל או תפגע בסוכן בהתאם לפעולותיו, באותו האופן שבו יושפע הציבור אותו הוא מייצג. אחת מהדרכים היא מענק אופציות לסוכן, כיוון שערכן משתנה על פי ביצועי התאגיד.

הבעיה נחקרה רבות בהקשר לאופן ניהולן של חברות ציבוריות על ידי מנהלים שכירים ונמצאו לקיומה אישושים רבים בממצאים אמפירים. כך למשל, הונאת הבקדייטינג אשר הייתה נפוצה בחברות ציבוריות בשנות ה-90 של המאה ה-20, היא דוגמה לדפוס התנהגות של מנהלים הנוגד את אינטרס בעלי המניות.

דוגמה קונקרטית לבעיה היא מנהל המתוגמל לפי רווחיות החברה. המנהל מתומרץ לקחת סיכונים מיותרים, משום שבמצב של הצלחה הוא יתוגמל בתגמול גבוה, אך אם פעולותיו תהיינה כושלות הנפגעים העיקריים יהיו בעלי המניות.

סוגיה נוספת מוכרת בשם דחיסת הדירוגים. ישנן חברות רבות המשתמשות בהערכת ביצועים סובייקטיבית בשל חוסר במדדי ביצועים. במקרים אלו, מנהלים מדרגים את ביצועיהם של עובדיהם. עובדה מבוססת היא שהמנהלים מעריכים את עובדיהם בצורה טובה מידי (הטיית סלחנות) ושהערכה זו משתנה לעיתים נדירות (הטיית יציבות).

שתי הטיות קרובות - אלו תועדו (לאנדי ופאר בשנת 1980,מרפי וקליבלנד בשנת 1991). הטיית הסלחנות של המנהלים נובעת מכך שהם ששים להציג הבדלים מהותיים בין העובדים (מחשש לשבור את רוח הצוות) כאשר הטיית היציבות נובעת מהתנגדות מנהלים לתת דירוגים נמוכים לכפופים להם, במיוחד במקומות שדרוג זה קובע שכר ועלול ליצור דה-מוטיבציה לעבודה יותר מאשר מוטיבציה להשתפר.

למרות שבעיית דחיסת הדירוגים נובעת מן הצד הניהולי, תסמינים דומים חלים כאשר עובדים מנסים להשפיע בצורה נמרצת על השבחים שהמנהלים נותנים, אם במתן מידע למנהלים על ביצועים: עבודה על כמה משימות בו זמנית, עבודה מאומצת כדי להציג את טיב העובד וליצור רושם טוב, או ע"י השפעת עיבוד ('מילגרום ורוברטס 1988) או ע"י מתן שוחד (ז'אן טירול 1992)

בעיית המנהל-סוכן בדיני התאגידים

המשפט מנסה להתמודד עם הבעיה בעיקר במסגרת דיני התאגידים והיא ידועה יותר כ"בעיית הנציג". נהוג להתייחס לשלושה סוגים של בעיות נציג, המתארים שלושה מצבים של ניגודי אינטרסים המתעוררים במהלך חיי החברה:

• בעיות נציג בין בעלי המניות להנהלת החברה - בעוד שבעלי המניות מעוניינים שכספי החברה יושקעו כך שהם יניבו עבורם רווחים, המנהלים (אשר מנהלים בפועל את תקציב החברה) נוטים לא פעם להשתמש בכסף לשם קבלת טובות הנאה (מכונית גדולה, מטוס מנהלים) על פני השקעות עסקיות. בעיה במישור זה יכולה להתעורר גם כאשר המנהלים מעדיפים להימנע מנטילת סיכונים (בשל חששם למקום עבודתם), על אף שלבעלי המניות אינטרס בנטילת סיכונים (בשל אחריותם המוגבלת). הפתרונות לבעיית נציג זו הם תקנון החברה (אשר מגדיר את מרחב שיקול הדעת ועצמאות המנהלים), הדירקטוריון וועדת הביקורת (כגופים מפקחים) וחובתם של בעלי התפקידים בחברה לפעול לקידום טובתה.
• בעיות נציג בין בעלי מניות רוב לבעלי מניות מיעוט - בעלי מניות הרוב עשויים לקבל החלטות שמטיבות עימם, על חשבון בעלי מניות המיעוט. דוגמה לכך היא בעל השליטה בחברה עשוי לקדם עסקה בינו לבין החברה, אשר משרתת אותו אך פוגעות בחברה (מכירת נכס במחיר יקר בצורה קיצונית ממחיר השוק). כך, בעוד שבעל השליטה הרוויח מן העסקה, בעלי מניות המיעוט נפגעו כיוון שהחברה בה הם מחזיקים עשתה עסקה לא כדאית והפסידה כסף. הפתרונות לכך הם חובת האמונים של בעלי השליטה בחברה והליכי אישור מיוחדים לעסקאות עם בעלי השליטה.
• בעיות נציג בין בעלי המניות לנושים של החברה - בעלי המניות מעוניינים שהחברה תקח סיכונים עסקיים שעשויים להשיא רווחים גדולים, כיוון שהם לא חשופים לסיכונים אם החברה תפורק. מנגד, הנושים (בעל החוב) מעוניינים בניהול שמרני שיבטיח החזרת ההלוואות שניתנו לחברה. כדי להבטיח הגנה נאותה לנושי החברה קיימים מנגנונים כמו הרמת מסך (המאפשרת תביעה אישית של בעל מניות בגין חובות החברה) וכללי שמירת ההון (המבטיחים שחלק מהון החברה לא יחולק כדיבידנד, וישמר להחזרת חוב).

ראו גם

• ניהול סיכונים
• קבלת החלטות
• דיני תאגידים
• ממשל תאגידי

לקריאה נוספת

• ז' גושן, "בעיית הנציג כתאוריה מאחדת לדיני התאגידים", ספר זיכרון לגואלטירו פרוקצ'יה - חיבורי משפט (בעריכת ברק, ליפשיץ, פרוקצ'יה וראבילו, תשנ"ז) 239.

• Jensen, M.C., & W.H. Meckling, “Theory of the firm: managerial behavior, agency costs and ownership structure”, Journal of Financial Economics, Vol 3, No. 4 (1976).
• S.A. Ross ," The economic theory of agency: The principals problems", American Economic Review LXII (1973).

ערך זה הוא קצרמר בנושא מדע המדינה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.