דינו גראנדי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דינו גראנדי

דינו גראנדי, הרוזן (Conte) ממורדאנו (4 ביוני 1895 - 21 במאי 1988), היה פוליטיקאי איטלקי בימי המשטר הפאשיסטי. גראנדי היה בתחילה מתומכיו הראשיים של מוסוליני אך לאחר מכן היה בעל תפקיד חשוב בהדחתו.

קריירה מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

גראנדי נולד במורדאנו, באזור בולוניה ולמד באוניברסיטת בולוניה כלכלה ומשפטים. לאחר ששירת במלחמת העולם הראשונה, החל בשנת 1919 קריירה כעורך דין. אם כי בתחילה פעל בשורות השמאל, הצטרף עד מהרה לתנועתו הפאשיסטית של מוסוליני, עמו נפגש עוד בשנת 1914. בשנת 1920 הצטרף לארגון החולצות השחורות, המיליציה הצבאית למחצה של מוסוליני, שמטרתה הייתה להטיל אימה על מתנגדיו, והיה לאחד מהצירים הפאשיסטים שנבחרו ביחד עם מוסוליני, בשנת 1921 לבית הנבחרים האיטלקי. בשנת 1920 ניצל מנסיון התנקשות שביצעו אנשי השמאל.

בשירות הפאשיזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המצעד על רומא ב-28 באוקטובר 1922, בו השתלטו הפאשיסטים על איטליה, הפך גראנדי לחבר בממשלה החדשה. בתחילה כתת-שר הפנים בשנת 1923, ולאחר מכן כשר החוץ בשנת 1929. הייתה זו תקופה של ועידות בינלאומיות בז'נבה לוקרנו ולונדון. בעוד שמוסוליני הצטייר כבריון בינלאומי, המחרחר ריב ומדון, דיבר גראנדי במתינות ובקסם אישי בלתי מבוטל על פירוק החימוש ליד שולחן הדיונים בלוקראנו ובמועצת חבר הלאומים. בשנת 1931 ביקר בארצות הברית וזכה לפגישה עם הנשיא הרברט הובר. בביקור זה נתקבל בכבוד גדול, ואף זכה להופיע על שער השבועון טיים.

בשנת 1932 נשלח כשגריר איטליה לבריטניה, שם שהה עד שנת 1939. יש שראו בכך נסיון של מוסוליני להרחיקו ממוקדי הכוח. תקופה זו הייתה תקופה רגישה ביותר ביחסי בריטניה ואיטליה, התקופה בה פתחה איטליה במלחמתה כנגד אתיופיה. גראנדי עשה ככל שביכולתו על מנת למנוע תגובה בריטית קיצונית. על מאמצים אלו זכה בשנת 1937 בתואר האצולה "הרוזן ממורדאנו". כאשר הותר לו לשוב לאיטליה מונה לשר המשפטים. גראנדי היה מזוהה עם הפלג הקיצוני ביותר של הפאשיסטים האיטלקים, הקיף עצמו תמידית באנשי החולצות השחורות, וניצל מעמדו זה על מנת להשמיע ביקורת על מוסוליני, אשר חשד כי גראנדי זומם להחליפו במשורר גבריאל ד'אנונציו.

כדיפלומט, יצר גראנדי מערכת מסועפת של קשרים, וניצל אותה לטובתו. כך שכנע את המלך ויטוריו אמנואלה השלישי להעניק לו את תואר "הרוזן ממורדאנו", והצליח לשמש בתפקידים נוחים עד שנשלח על ידי מוסוליני לשרת בצבא במהלך המלחמה עם יוון בשנת 1941.

ההפיכה ולאחריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גראנדי התנגד מלכתחילה לכניסתה של איטליה למלחמת העולם השנייה, וראה כיצד איטליה מפסידה במערכה אחר מערכה, והופכת ממדינה ריבונית בעלת מדיניות חוץ עצמאית, לגרורה נאצית, שבניה משמשים כבשר תותחים במלחמותיה של גרמניה בחזית המזרח. בשנת 1943 לאחר התבוסה בקרב סטאלינגרד שעלתה בחייהם של אלפי איטלקים, ולאחר התבוסה במערכה בצפון אפריקה, נראה מצבו של הפאשיזם האיטלקי כחמור למדי. נחיתת בעלות הברית בסיציליה (מבצע האסקי) ביולי 1943, נראתה, כפי שאכן הייתה, כמבצע מקדים לפלישה לאיטליה היבשתית עצמה.

בשנת 1943 ראה עצמו גראנדי חופשי יותר להשמיע את ביקורתו על מוסוליני. לאחר שפוטר על ידי מוסוליני מתפקיד שר המשפטים, שמר את עמדתו בגוף השלטוני הקרוי "המועצה הפאשיסטית העליונה", שם חבר לשר החוץ לשעבר גלאצו צ'אנו, שהיה גם חתנו של מוסוליני, שראה אף הוא בדאגה את התדרדרותו של המצב. ב-16 ביולי התבקש מוסוליני על ידי חברי המועצה להעביר לה מקצת מסמכויותיו על מנת לאפשר ניהול יעיל יותר של המדינה, מוסוליני הסכים לכינוס מיוחד של המועצה לדיון בעניין זה. מוסוליני עמד תחת לחץ של היטלר להמשיך בלחימה לצד גרמניה. במקביל, ב-19 ביולי הפציצו בעלות הברית את רומא מן האוויר, וגרמו לאבידות כבדות.

המועצה התכנסה ביום שבת, ה-24 ביולי 1943, ימים מספר לאחר נחיתת בעלות הברית בסיציליה והפצצתה של רומא. הכינוס נפתח בקריאה "יחי הדוצ'ה" ובנאום בן שעתיים של מוסוליני. או אז יצא גראנדי בהתקפה חריפה ביותר על מוסוליני, והעלה הצעה לפיה המלך ויטוריו אמנואלה ידיח אותו ויקבל לידו את סמכויותיו. כאשר הביע צ'אנו את תמיכתו בהצעה, נראה היה שגורלו של מוסוליני נחרץ. לאחר 9 שעות של דיונים התקבלה הצעתו של גראנדי ברוב של 19 לעומת 7, ונמנע אחד. מוסוליני הודח ממשרתו, ולמחרת נאסר.

כאשר בעלות הברית כבשו את דרום איטליה, והנאצים השתלטו על צפונה, הוקמה ממשלת בובות נאצית, בראשות מוסוליני, בצפון, שכונתה "הרפובליקה של סאלו". ממשלה זו קיימה בינואר 1944 משפטי ראווה לאישים שהיו מעורבים בהדחתו של מוסוליני. המשפטים, שכונו "משפטי ורונה" הסתיימו בדרך כלל בגזר דין מוות לנאשמים, ובהם אישים רמי מעלה כגלאצו צ'אנו, חתנו של מוסוליני, ושר החוץ לשעבר. גראנדי נדון למוות שלא בפניו, אך הצליח לחמוק מבעוד מועד לספרד שהייתה תחת שלטונו של פרנקו, עוד באוגוסט 1943. לאחר מספר חודשים עבר לפורטוגל ושם חי עד שנת 1948. בשנה זו עבר לברזיל שם חי עד שנות ה-60, כאשר שב לאיטליה. בשנת 1983 פרסם את זכרונותיו, להם קרא "ה-25 ביולי 1943", התאריך בו סייע בהדחת מוסוליני. הזכרונות נכתבו בשנת 1943 כאשר שהה בפורטוגל אך רק לאחר 40 שנה הסכים לפרסמם. גראנדי מת בבולוניה בשנת 1988.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]