דיני היושר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בית המשפט ליושר, לונדון, אנגליה, תחילת המאה ה-19

דיני היושר (Equity) הם מערכת של עקרונות משפטיים, שהתפתחו בארצות המשפט המקובל, המיועדים להשלים את החוק במקרים שהפעלתו הרגילה תהיה חמורה מדי, וזאת במטרה להשיג את מה שלעתים מכונה "הצדק הטבעי".

ההבדלים בין משפט (law) ויושר (equity)[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימים מספר הבדלים בין law לבין equity, במובן האנגלו-אמריקני הוותיק של מונחים אלו.

כך, לדוגמה, בית משפט של "law" יתן בדרך כלל סעד מוניטרי, בעוד שבית משפט של "equity" ינטה להעניק סעד מן היושר (equitable relief), דהיינו, צווי "עשה" ו"אל תעשה" שאינם כספיים.‏[1]

ישום[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדוגמה הקלאסית הממחישה את ההבדל בין "חוק" ו"יושר" היא דיני הנאמנות. על פי דינים אלו, אדם יכול להחזיק בנכס כנאמן של אדם אחר – נהנה. האדם הראשון, הנאמן, הוא הבעלים של הנכס מבחינת החוק. "כלפי חוץ", העולם רואה אותו כבעל הזכות הקניינית בנכס. הוא רשאי לעשות בו כל פעולה, לרבות מכירתו, שעבודו וכן הלאה. בפנקסים המתנהלים על פי חוק, כמו מרשם המקרקעין, הנכס רשום על שם הנאמן. ה"חוק" אינו מכיר כלל בקיומה של הנאמנות, מאחר שהיא אינה "מעניינת" אותו – אין לנאמנות ביטוי במסגרת המוסדות והרישומים המוסדרים בחוק. במצב דברים זה, הנהנה של הנאמנות חשוף לסיכון ניכר. הנאמן יכול, לכאורה, לעשות בנכסים כל שירצה, למרות שהנהנה אמור ליהנות מהבעלות הסופית עליהם. יש צורך לשמור על הקשר הקנייני בין הנהנה לבין הנכס. מכיוון שהחוק רואה רק את הנאמן כבעל הנכס, הרי שנדרשת נורמה שמחוץ לחוק, שתאפשר לנהנה להיפרע מהנכס (למשל, במקרה שהועבר לצד ג') ותכיר בזכותו הקניינית. נורמה זו היא דיני היושר. הם מיועדים לעשות צדק עם הנהנה, במקרה שהפעלתו הרגילה של ה"חוק" תהיה חמורה מדי. דיני היושר מאפשרים להגשים זכות שאינה קיימת במסגרת החוק.

פיתוח מתקדם של דיני הנאמנות, בהקשר זה, הם דיני החברות. כאשר אדם משקיע את כספו ברכישת מניות בחברה, הוא למעשה מעביר את הכסף לידי "נאמנים", הם נושאי המשרה בחברה. נכסי החברה שייכים לה עצמה, לא לבעלי מניותיה. אולם, כלפי אותם נכסים עומדת זכות גם לבעלי המניות, שבחרו להחזיק אותם דרך ה"נאמנות" של החברה. על נושאי המשרה בחברה חלה חובת אמון, במסגרתה הם מחויבים לפעול בנכסים לטובת החברה ובכך, בעקיפין, לטובת נהניה – בעלי המניות. במידה רבה, ניתן לאמר שלבעלי המניות יש זכות שביושר באותו חלק מנכסי החברה שנותר לאחר סילוק החובות לנושיה, קרי, ההון העצמי שלה. לאור הקשר בין דיני היושר לבין הזכות המנייתית, ההון העצמי נקרא באנגלית shareholders' equity או בפשטות equity.

ישומים רבים נוספים של דיני היושר קיימים במשפט המודרני. כיום, הם נדונים לעתים קרובות במסגרת הענף המשפטי של דיני אמונאות (fiduciary law). תחום זה עוסק הן בנושאים שהוזכרו לעיל (דיני נאמנות ודיני חברות) והן בסוגים רבים נוספים של מערכות יחסים, שהמאפיין אותן הוא קיומם של צדדים שבידי אחד מהם ניתן כוח כלשהו בעוד השני מושפע מהשימוש באותו כוח, כך שלשני יש זכויות שביושר כלפי הראשון (לדוגמה, יחסי עורך דין-לקוח, רופא-מטופל ועוד).

לפי ארץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המונחים law ו-equity, כנפרדים זה מזה, מוזכרים בתיקון השביעי לחוקת ארצות הברית.

כיום, בארצות הברית, רק דלאוור נותרה עם בית משפט של יושר, הקרוי Court of Chancery. בית משפט זה עוסק כיום בעיקר בתחום של דיני תאגידים.

ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש הטוענים שמקורו של בג"ץ (בית דין גבוה לצדק) הוא תולדה של דיני היושר, בהיותו מקום שאליו ניתן לפנות לאחר שכלו כל הקצין בבקשה מיוחדת לעשיית צדק.

מוסד נוסף המשמר את דיני היושר במשפט הישראלי הוא בית הדין לשכירות הפועל מכוח חוק הגנת הדייר. בית משפט זה מחיל את דיני היושר ומעדיף אותם על הדין הרגיל, כך שבעוד שחוק הגנת הדייר קובע מקרים בהם מפר דייר מוגן את חוזה השכירות ויש לפנותו, נקבעו בפסיקה מספר רב של מקרים בהם יינתן "סעד מן הצדק" – סעד מכוח דיני היושר, הגובר על הדין הרגיל ומונע את פינויו של דייר מוגן. כך לדוגמה אסור לדייר מוגן לעשות כל שינוי במושכר, וגם שינוי פעוט ביותר (כמו החלפת מרצפה שבורה בדירה) הינו הפרה של הסכם השכירות אשר דינו פינוי הדייר. בית דין לשכירות יכול לקבוע כי אכן על פי הדין יש עילת פינוי, אולם מכוח דיני היושר יינתן סעד מן הצדק, והדייר המוגן לא יפונה.

"סעד מן הצדק" זה מעוגן בסעיף 132 לחוק הגנת הדייר. "ניתן לדמותו למעין חנינה שלמה המוחקת את העבירה".‏[2] סעיף 132 לחוק הגנת הדייר קובע:

(א) על אף קיומה של עילת פינוי רשאי בית המשפט לסרב לתת פסק דין של פינוי אם שוכנע שבנסיבות העניין לא יהיה זה צודק לתתו.

הושטת הסעד היא למעשה הליכה לפנים משורת הדין לקראת הדייר, במקרה בו שקילת האינטרסים של בעלי הדין במאזני צדק – מטה את הכף לטובת הדייר המפר.

סעד מסוג זה ניתן רק לדיירי דירת מגורים, אשר בית המשפט אינו רוצה לגרשם מביתם על אף הפרת החוזה וניתן רק פעם אחת. לעתים נדירות ביותר דייר שחוזר ומפר את החוזה מקבל את הסעד פעם שנייה, וכן ידוע מקרה בו הוענק הסעד בפעם השלישית; הבקשה הרביעית באותו מקרה נדחתה בערעור אשר הוגש בבית המשפט העליון.‏[3] הסעד אינו ניתן לבתי עסק השוכרים מושכר בשכירות מוגנת.

הפניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כגון סעד מניעתי.
  2. ^ השופט י' כהן בע"א 300/71 משה קטן נ' אברהם ארוילי, פ"ד כ"ו (2) 796, בעמ' 808.
  3. ^ רע"א 3692/07 ניסים אביסריס נ' טובה אלברטל ואח'.



US Department of Justice Scales Of Justice.svg ערך זה הוא קצרמר בנושא חוק ומשפט. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.