דיני היושר
דיני היושר (Equity) הם מערכת של עקרונות משפטיים, שהתפתחו בארצות המשפט המקובל, המיועדים להשלים את החוק במקרים שהפעלתו הרגילה תהיה חמורה מדי, וזאת במטרה להשיג את מה שלעתים מכונה "הצדק הטבעי".
תוכן עניינים |
[עריכה] ההבדלים בין משפט (law) ויושר (equity)
קיימים מספר הבדלים בין law לבין equity, במובן האנגלו-אמריקני הוותיק של מונחים אלו.
כך, לדוגמה, בית משפט של "law" יתן בדרך כלל סעד מוניטרי, בעוד שבית משפט של "equity" ינטה להעניק סעד מן היושר (equitable relief), דהיינו, צווי "עשה" ו"אל תעשה" שאינם כספיים.[1]
[עריכה] ישום
הדוגמה הקלאסית הממחישה את ההבדל בין "חוק" ו"יושר" היא דיני הנאמנות. על פי דינים אלו, אדם יכול להחזיק בנכס כנאמן של אדם אחר (מוטב). האדם הראשון – הנאמן – הוא הבעלים של הנכס מבחינת החוק. "כלפי חוץ", העולם רואה אותו כבעל הזכות הקניינית בנכס. הוא רשאי לעשות בו כל פעולה, לרבות מכירתו, שעבודו וכן הלאה. בפנקסים המתנהלים על פי חוק, כמו מרשם המקרקעין, הנכס רשום על שם הנאמן. ה"חוק" אינו מכיר כלל בקיומה של הנאמנות, מאחר והיא אינה "מעניינת" אותו – אין לנאמנות ביטוי במסגרת המוסדות והרישומים המוסדרים בחוק. במצב דברים זה, המוטב של הנאמנות חשוף לסיכון ניכר. הנאמן יכול, לכאורה, לעשות בנכסים כל שירצה, למרות שהמוטב אמור ליהנות מהבעלות הסופית עליהם. יש צורך לשמור על הקשר הקנייני בין המוטב לבין הנכס. מכיוון שהחוק רואה רק את הנאמן כבעל הנכס, הרי שנדרשת נורמה שמחוץ לחוק, שתאפשר למוטב להיפרע מהנכס (למשל, במקרה שהועבר לצד ג') ותכיר בזכותו הקניינית. נורמה זו היא דיני היושר. הם מיועדים לעשות צדק עם המוטב, במקרה שהפעלתו הרגילה של ה"חוק" (שהכיר רק בנאמן) תהיה חמורה מדי. דיני היושר מאפשרים להגשים זכות שאינה קיימת במסגרת החוק.
פיתוח מתקדם של דיני הנאמנות, בהקשר זה, הם דיני החברות. כאשר אדם משקיע את כספו (על ידי רכישת מניות) בחברה, הוא למעשה מעביר את הכסף לידי "נאמנים", הם נושאי המשרה בחברה. נכסי החברה שייכים לה עצמה, לא לבעלי מניותיה. אולם, אותם נכסים מגיעים בעקיפין לבעלי המניות, שבחרו להחזיק אותם דרך ה"נאמנות" של החברה. החוק מטיל על נושאי המשרה "חובת אמונים". לנושאי המשרה יש חובה להחזיק ולפתח את הנכסים לטובת החברה ובכך למען מוטביה – בעלי המניות. ניתן לאמר שלבעלי המניות יש זכות שביושר בנכסי החברה. מסיבה זו, ההון העצמי של חברה מכונה equity.
[עריכה] לפי ארץ
[עריכה] ארצות הברית
המונחים law ו-equity, כנפרדים זה מזה, מוזכרים בתיקון השביעי לחוקת ארצות הברית.
כיום, בארצות הברית, רק דלאוור נותרה עם בית משפט של יושר, הקרוי Court of Chancery. בית משפט זה עוסק כיום בעיקר בתחום של דיני תאגידים.
[עריכה] ישראל
יש הטוענים שמקורו של בג"ץ (בית דין גבוה לצדק) הוא תולדה של דיני היושר, בהיותו מקום שאליו ניתן לפנות לאחר שכלו כל הקצין בבקשה מיוחדת לעשיית צדק.
מוסד נוסף המשמר את דיני היושר במשפט הישראלי הוא בית הדין לשכירות הפועל מכוח חוק הגנת הדייר. בית משפט זה מחיל את דיני היושר ומעדיף אותם על הדין הרגיל, כך שבעוד שחוק הגנת הדייר קובע מקרים בהם מפר דייר מוגן את חוזה השכירות ויש לפנותו, נקבעו בפסיקה מספר רב של מקרים בהם יינתן "סעד מן הצדק" – סעד מכוח דיני היושר, הגובר על הדין הרגיל ומונע את פינויו של דייר מוגן. כך לדוגמה אסור לדייר מוגן לעשות כל שינוי במושכר, וגם שינוי פעוט ביותר (כמו החלפת מרצפה שבורה בדירה) הינו הפרה של הסכם השכירות אשר דינו פינוי הדייר. בית דין לשכירות יכול לקובע כי אכן על פי הדין יש עילת פינוי, אולם מכוח דיני היושר יינתן סעד מן הצדק, והדייר המוגן לא יפונה.
"סעד מן הצדק" זה מעוגן בסעיף 132 לחוק הגנת הדייר. "ניתן לדמותו למעין חנינה שלמה המוחקת את העבירה".[2] סעיף 132 לחוק הגנת הדייר קובע:
- "(א) על אף קיומה של עילת פינוי רשאי בית המשפט לסרב לתת פסק דין של פינוי אם שוכנע שבנסיבות העניין לא יהיה זה צודק לתתו".
הושטת הסעד היא למעשה הליכה לפנים משורת הדין לקראת הדייר, במקרה בו שקילת האינטרסים של בעלי הדין במאזני צדק – מטה את הכף לטובת הדייר המפר.
סעד מסוג זה ניתן רק לדיירי דירת מגורים, אשר בית המשפט אינו רוצה לגרשם מביתם על אף הפרת החוזה וניתן רק פעם אחת. לעתים נדירות ביותר דייר שחוזר ומפר את החוזה מקבל את הסעד פעם שנייה, וכן ידוע מקרה בו הוענק הסעד בפעם השלישית; הבקשה הרביעית באותו מקרה נדחתה בערעור אשר הוגש בבית המשפט העליון.[3] הסעד אינו ניתן לבתי עסק השוכרים מושכר בשכירות מוגנת.
[עריכה] הפניות
- ^ כגון סעד מניעתי.
- ^ השופט י' כהן בע"א 300/71 משה קטן נ' אברהם ארוילי, פ"ד כ"ו (2) 796, בעמ' 808.
- ^ רע"א 3692/07 ניסים אביסריס נ' טובה אלברטל ואח'.
