דיני נאמנות
נאמנות היא מערכת יחסים משפטית במסגרתה נכס מוחזק על ידי נאמן לטובתו של נהנה או למטרה אחרת.[1] לדיני הנאמנות יש שני היבטים עיקריים: האחד הוא ההיבט הקנייני, של מהות הזיקה בין הנכס לנאמן ובין הנכס לנהנה; השני הוא ההיבט החיובי, של מערכת היחסים בין הנאמן לנהנה.
נאמנות נוצרת, בדרך כלל, בחוזה, אך היא יכולה גם להיווצר מכוח כתב הקדש או מכוח חוק.[2] בהתאם לחוזה הנאמנות, יוצר הנאמנות (שעשוי להיות הנהנה או אדם אחר) מעביר נכס לידי הנאמן. הנאמן הופך להיות בעל הנכס. אולם, מובן שהבעלות אינה "מלאה" ואין היא זהה לזו של מי שמחזיק בנכס שלא בתור נאמן. גם לנהנה יש באותו נכס זכות קניינית מסוימת, היא הזכות שביושר. יש לכך משמעות רבה כאשר הנכס יוצא, או עלול לצאת, מידי הנאמן (לדוגמה, אם הנאמן פושט את הרגל או מתפרק). במקרה כזה, נושי הנאמן אינם יכולים לקחת את הנכס לידיהם, שהרי הוא שייך בכלל לאדם אחר: הנהנה. נאמנות קונסטרוקטיווית מתקיימת כאשר הנאמנות לא נוצרה באופן מפורש, אלא נלמדת מנסיבות המקרה שלפיהן לצד אחד יש זכות קניינית מסוימת בנכס, למרות שהנכס בבעלותו של צד אחר. לדוגמה, אדם ששילם את מלוא התמורה עבור דירה, שטרם נרשמה על שמו במרשם המקרקעין, עשוי להיחשב לנהנה של נאמנות קונסטרוקטיווית, שהנאמן בה הוא בעל הדירה הנוכחי (הסוגיה תתעורר אם בעל הדירה פשט את הרגל אחרי שהתמורה שולמה לו ולפני שהדירה הועברה במרשם).
חובת הנאמן היא "לשמור על נכסי הנאמנות, לנהלם ולפתחם ולפעול להשגת מטרות הנאמנות".[3] לנאמן יש הזכות (הסמכות) "לעשות כל הדרוש למילוי תפקידיו".[4] מטרות הנאמנות עשויות להיות פרטיות (כגון שמירה והשאת הערך של נכסים כלכליים לטובת אדם או תאגיד) או ציבוריות (כגון צדקה). פעמים רבות, נאמנות למטרות ציבוריות מוקמת בדרך של הקדש ציבורי. ככלל, נאמן אינו זכאי לשכר בעבור טרחתו, אלא אם הוסכם אחרת בתנאי הנאמנות או אם בית המשפט קצב לו שכר.[5]
