דיסוננס קוגניטיבי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

בפסיכולוגיה החברתית ובחקר העמדות דיסוננס קוגניטיבי (או צְרִיר הַכָּרָנִי) הוא מצב שבו חשיבתו של האדם מתמודדת עם סתירה וקונפליקט. התאוריה טוענת כי אצל בני האדם טמון רצון חבוי שמטרתו לשמור על העקביות בין עמדותיהם ותפיסותיהם לבין התנהגותם בפועל.

תאוריות של עקביות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תאוריית הדיסוננס הקוגניטיבי (Dissonance - בלטינית, Dis-חוסר, sonus-קול), שנהגתה על ידי לאון פסטינגר בשנות החמישים, טוענת כי שמירת העקביות היא מניע מרכזי לאדם. אדם המאמין בעמדה מסוימת אך פועל בצורה המנוגדת לעמדה זו, יחוש תחושה בלתי נעימה של דיסוננס, מעין היעדר הרמוניה. תחושה זו תדרבן אותו לשנות את פועלו, או להתחיל להאמין בעמדה חדשה, כדי להקטין את הדיסוננס (הקונפליקט) בין העמדה להתנהגות. לחלופין, ידורבן האדם להתאים את התנהגותו לעמדה בה הוא מחזיק. לדוגמה, חייל הנשלח למשימה שאינו מאמין בה יגבש מחדש את עמדתו, כך שהמשימה תיראה לו הכרחית וצודקת; או שיתחמק מהמשימה (או אפילו יחבל בה) על מנת להתאים את התנהגותו לעמדתו.

תאוריה מתחרה של הפסיכולוג דריל בם היא, שהאדם מתבונן בהתנהגות עצמו כצופה מהצד ומסיק ממנה על עמדותיו ודעותיו. לפי תאוריה זו, העמדות הולכות בעקבות המעשים. ההבדל בין התאוריות הוא, שלפי דריל בם אין צורך בעוררות ובתחושת אי נעימות כדי שעמדה תשתנה בשל הצורך בעקביות.

תימוכין אמפיריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תאוריות אלו מסבירות מספר ממצאים מחקריים. כך, למשל, במחקרם הידוע של לאון פסטינגר וג'יימס קרלסמית': משתתף בניסוי משעמם שהסכים, תמורת סכום כסף פעוט, לומר לחבריו שהניסוי מעניין, אכן סבר באמת ובתמים שהניסוי היה מעניין. אך אם שולם לו סכום גדול כדי שיציג את הניסוי כמרתק בפני חבריו, דעתו הייתה שהניסוי דווקא משעמם. בממצא זה יש סתירה לביהביוריזם - דווקא כאשר הסכום גדול ואמור ליצור התניה חיובית, הניסוי נמצא כלא מעניין.‏[1] ההסבר, לפי תאוריות הדיסוננס, הוא שנוצרת סתירה בין ראיית האדם את עצמו כאדם הגון לבין השקר שאמר. אם ניתן לאדם תשלום גדול תמורת הכזב, הוא משלים איתו, אך אם הסכום הוא קטן - עליו לשכנע את עצמו שהניסוי אכן היה מעניין.

לפי תאוריית התפיסה העצמית של בם, אין האדם יודע אם הניסוי מעניין או לא. אם הסכים, תמורת סכום פעוט, לומר לחברו שהניסוי מעניין - סימן שהניסוי באמת היה מעניין.

לשתי התאוריות נמצאו תימוכין אמפיריים, אך שתיהן אינן מסבירות ממצא מפתיע: התאמת העמדות להתנהגות קודמת מתקיימת אפילו אצל אנשים שאינם מודעים להתנהגות הקודמת, בשל אמנזיה או סיבה אחרת.

השלכות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לתאוריות הדיסוננס והתפיסה העצמית יש חשיבות ברורה בפסיכולוגיה של החינוך. מתן פרס גדול לילד או עונש כבד, כתמריץ לקידום ביצוע פעולה, יביא אותו להתניית הפעולה שעשה בשכר או בעונש, ולא במניע פנימי. לפיכך, ההתנהגות לא תופנם. בהתאם לתאוריות אלה, מוטב לקדם התנהגות באמצעות מחמאה ובאמצעות פרסים ועונשים מינוריים, כאלו שלא יפריעו לייחוס פנימי של ההתנהגות (לפי תאוריית התפיסה העצמית), או יעודדו דיסוננס שבסופו תופנם ההתנהגות (לפי תאוריית הדיסוננס הקוגניטיבי).

ניבוי נוסף על פי תאוריית הדיסוננס הוא, שאחרי הכרעה בין שתי אפשרויות, תיראה האפשרות שנבחרה לבסוף כטובה ומוצלחת. יווצר דיסוננס בין הידיעה על אפשרות הבחירה השנייה לבין עובדת אי בחירתה, ותוצאתו - שינוי עמדה לכיוון צידוד בדרך שננקטה בסופו של דבר.

לתאוריית הדיסוננס חשיבות גם בהסבר התנהגותן של כתות, שנבואה שעליה הכריז מנהיגן - התבדתה. לעתים קרובות, כאשר הלכידות בהן גבוהה ואמונתן חזקה, דווקא אז מתחילות הן ביתר מרץ להפיץ את תורתן ועושות מאמץ גדול לגייס חברים נוספים. נראה שבמקרים אלו, העירעור הנגרם על ידי הסתירה בין המציאות למצופה גורם תחושת דיסוננס. התוצאה היא צורך של האדם להוכיח לעצמו את אמיתות האמונה שבה הוא אוחז, והדרך לעשות זאת היא בשכנוע פעיל של אחרים (כך למשל, נתן העזתי החל לנסוע בין קהילות ישראל במטרה לשכנע בשבתאות רק אחרי התאסלמות שבתי צבי).

מרכיבים מגבירי דיסוננס קוגניטיבי

  • עוצמת הדיסוננס- ככל שעוצמת האמונות גדולה יותר, כך נוצר דיסוננס גדול יותר.
  • כאשר אנו נדרשים להשקיע יותר בדבר מסוים ולבסוף זה היה ללא הצדקה והתוצאה נשארה באותו מצב, הדיסוננס גובר.
  • ככל שאיזון בין מרכיבי עמדה נמוך יותר כך הדיסוננס גבוה יותר.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Festinger, L., & Carlsmith, J.M. (1959). Cognitive consequences of forced compliance. Journal of Abnormal and Social Psychology, 58(2), 203–210.