דיפ פרפל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דיפ פרפל
Deep Purple in 2004.jpg
מידע כללי
מקור הרטפורד, בירת הרטפורדשייר, אנגליה
שנות פעילות 1968 - היום
סוגה רוק כבד
הבי מטאל
רוקנ'רול
רוק פסיכדלי
בלוז רוק
רוק מתקדם
חברת תקליטים Edel Records
חברים
איאן גילן
סטיב מורס
רוג'ר גלובר
דון איירי
איאן פייס
חברים לשעבר
ריצ'י בלקמור
רוד אוונס
טומי בולין
ג'ון לורד
ג'ו סטריאני
ניק סימפר
דייוויד קוברדייל
גלן יוז

דיפ פרפל (Deep Purple, סגול עמוק; מכונה בעברית לעתים גם סגול כהה) היא להקת רוק בריטית שהוקמה בסוף שנות השישים. דיפ פרפל נחשבת לאחת מלהקות הרוק המשפיעות ביותר בתחומה, ולאחת משלוש המייסדות של זרם ההבי מטאל (יחד עם לד זפלין ובלאק סבאת').

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתחלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

להקת דיפ פרפל נוסדה רשמית בשנת 1968, באנגליה, על ידי חמישה חברים: הקלידן ג'ון לורד, הגיטריסט ריצ'י בלקמור, הסולן רוד אוונס, הבסיסט ניק סימפר, והמתופף איאן פייס. שמה הקודם של הלהקה, Roundabout, הוחלף לשם Deep Purple, על שם שיר שהיה אהוב על סבתו של בלקמור.[דרוש מקור]

בתחילת דרכה התמקדה הלהקה לרוב בגרסאות כיסוי (קאברים) לשירים אחרים. בשלושת אלבומיה הראשונים: Shades of Deep Purple,‏ The Book of Taliesyn, ו-Deep Purple, הצליחה הלהקה להגיע למצעדי הלהיטים בארצות הברית, אך לא הייתה לה כמעט הצלחה בבריטניה, מולדתם של חבריה. הכיוון המוזיקלי של הלהקה התבסס בתקופה זו על נגינת הקלידן ג'ון לורד, שהתמחותו המקורית הייתה מוזיקה קלאסית. הרכב הלהקה השתנה עם עזיבתם של אוונס וסימפר, כאשר את מקומם תפסו הסולן איאן גילן והבסיסט רוג'ר גלובר. שניהם היו מכרים של בלקמור, וחברים בלהקה בשם Episode Six, לפני שהצטרפו לדיפ פרפל.

ההרכב השני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהרכב חדש זה, הקליטו חברי הלהקה בשנת 1969 את התקליטון "Black Night", כשבצידו השני הוקלט השיר "הללויה" ואת ה-Concerto for Group and Orchestra, הופעה ראשונה מסוגה באותה התקופה, בה הוקלטו יצירות בשילוב תזמורת פילהרמונית ולהקת רוק. היצירה הולחנה על ידי קלידן הלהקה ג'ון לורד בעזרתו של המלחין הבריטי מלקולם ארנולד. לורד, שניסה לגשר בין המוזיקה הקלאסית עליה גדל לבין הרוק הכבד שאת שורשיו הוביל באותה התקופה, היה למעשה היחיד בלהקה שהתעניין בנושא, למרות התשבחות בעיתונות, האלבום התקבל בקרב קהל השומעים בקרירות רבה. לורד ודיפ פרפל, חזרו שנה לאחר מכן לנגן ביצירה נוספת בה שולבה הלהקה עם תזמורת ושנקראה Gemini Suite, אך מעריצי הלהקה והלהקה עצמה בחרה שלא לשוב עוד לז'אנר הייחודי, ופנתה להתעמק ברוק הכבד. אותה הקלטה נדירה של דיפ פרפל עם התזמורת מבצעים את Gemini Suite יצאה באופן רשמי על דיסק בחברת RPM.

לאחר יציאת האלבום, תפס בלקמור את הפיקוד על הלהקה. הסיבה ללקיחת המנהיגות שלו מתוארת היטב בציטוט הבא: "פשוט הבנתי שאם לא אעשה משהו, נצטרך לנגן עם תזמורות לנצח!"[דרוש מקור]. כך יצא האלבום In Rock - אלבום מחוספס וכבד מאוד ביחס לאותה התקופה. האלבום נמכר ביותר ממיליון עותקים, והלהקה הצליחה בארצות הברית ולראשונה גם בבריטניה עצמה. הסינגל Black Night הגיע למקום השני במצעד הבריטי, המקום הגבוה ביותר אליו הגיעה הלהקה אי פעם.

בקיץ 1971 יצא האלבום Fireball. גם אלבום זה היה להיט, אך מעט פחות מקודמו. הסינגל Strange Kind of Woman הגיע אף הוא למקומות גבוהים במצעד. הלהקה תכננה עוד אלבום, ורצתה להקליט אותו בקזינו במונטרה, שווייץ. במהלך הופעה של פרנק זאפה ירה אלמוני אקדח זיקוקים לעבר הגג ושרף את הקזינו. האירוע השפיע על הלהקה, וכך נוצר השיר Smoke on the Water.

חברי הלהקה שמו לב לסאונד מיוחד המתקבל בנגינה במסדרונות בית המלון בו הם שהו. הם החליטו להקליט את כל האלבום החדש שלהם במסדרונות בית המלון. תוצאת ההקלטות, האלבום Machine Head קיבל פלטינה משולשת.

ההרכב השלישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הוצאת אלבום הופעה חיה (Made in Japan) והוצאת האלבום Who Do We Think We Are, החלו המחלוקות הפנימיות לבלוט. את חוסר ההסכמה שהתגלע בין גילן לבלקמור ניתן לשמוע באלבום Who Do We Think We Are, בו יש ירידה מוזיקלית ניכרת. ב-1974 פרש איאן גילן מחברותו בלהקה, ולאחריו פרש הבסיסט רוג'ר גלובר. פרישתם נבעה גם מעייפות ומתשישות, בשל ריבוי ההופעות של הלהקה והעומס העצום על חבריה.

באותה שנה בחרו החברים שנותרו בסולן חדש, זבן בבוטיק אופנה ובנם של בעלי פאב, דויד קוברדיל, וגם בבסיסט והזמר חבר להקת טרפיז - האמריקאי הראשון שחבר ללהקה, גלן יוז. בהרכבה החדש הקליטה דיפ פרפל אלבום פלטינה נוסף, Burn. האלבום לימד על שינוי כיוון מוזיקלי של הלהקה לתחום חדש לגמרי: רוק כבד בלוזי עם אלמנטים פאנקיים בהשפעת הבסיסט גלן יוז. הרכב זה הקליט שני אלבומים עד שלבלקמור נמאס מכיוון הפאנק ששאר חברי הלהקה משכו אליו ולכן רצה לפרוש. הקש ששבר את גב הגמל היה הסירוב בו נתקל כשרצה להקליט גרסה ל"הכבשה השחורה של המשפחה" (במקור של להקת Quatermass). לאחר קבלת הסירוב, עזב בלקמור את הלהקה והקים את להקת ריינבו עם רוני ג'יימס דיו.

ההרכב הרביעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

חבריה החדשים של הלהקה שטעמו מעוצמת הקונצרטים לפני עשרות ומאות אלפי המעריצים התחננו בפני הקלידן ג'ון לורד והמתופף איאן פייס להותיר את ההרכב על כנו ולאחר מאמצים למצוא מחליף שיכנס לנעליו הגדולות של ריצ'י בלקמור נמצא הגיטריסט האמריקאי המוכשר טומי בולין כמחליף לגיטריסט הפורש. הלהקה הוציאה אלבום אחד בשנת 1975. אבל בולין לא יכול היה להיכנס לנעלי בלקמור משתי סיבות: ראשית הוא לא הגיע ליכולותיו המוזיקליות ושנית בולין סבל מחרדת במה נוראית ונהג לאבד את ראשו לחלוטין על הבמה. התופעות האלו החריפו בעיה נוספת של בולין, לראשונה בדיפ פרפל היו חברי הלהקה - בולין ויוז, צרכני סמים. לא לקח זמן רב עד שלורד ופייס מאסו באורח החיים של יוז ובולין והודיעו על חוסר רצונם בהמשך פעילותה. לבסוף טומי בולין מת ממנת יתר שהטביעה אותו בבריכה והלהקה הודיעה על התפרקותה.

הזיוף[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1978 החליט רוד אוונס, שהיה סולן הלהקה בשלושת אלבומי האולפן הראשונים, לעשות קצת כסף על חשבון מוניטין הלהקה. ייתכן שאוונס סבר שהעובדה שהלהקה הייתה מפורקת, כמו גם העובדה שהוא היה הסולן המקורי, תעזור לו במהלכו זה. ואכן, בעצת אמרגנו, הוא הקים הרכב והחל להופיע בארצות הברית תחת השם "דיפ פרפל", כשהפוסטרים שפירסמו את ההופעות לא רמזו במאומה כי אין מדובר בדבר האמיתי.

התוצאות היו רחוקות מלהשביע רצון: אוונס לא הצליח לשיר טוב את השירים שהושרו במקור על ידי איאן גילן ודיוויד קוברדייל, והקהל, שמלכתחילה היה אמביוולנטי כלפי הרעיון, קלט מהר מאוד מה ניסו למכור לו, והצביע ברגליים.

מהבחינה החוקית, השם "דיפ פרפל" שייך לחברי הלהקה המייסדים האחרים, ולפיכך, בתוך זמן קצר מאוד הגישו חברי הלהקה תביעה משפטית כנגד אוונס, ובה אסרו עליו להשתמש בשם ובמוניטין שלהם, שבנו בלעדיו. חברי הלהקה ניצחו במשפט, ובעקבות הניצחון גם נשללו מאוונס כל התמלוגים על מכירות של שלושת אלבומי הלהקה הראשונים, להם היה שותף.

האיחוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1984 לאחר שמונה שנים של פעילויות בהרכבים שונים החליטו חברי ההרכב השני, גילן, בלקמור, פייס, גלובר, ולורד על איחוד מחדש. הלהקה הוציאה אלבום מוצלח מאוד בשם "Perfect Strangers" ומיד אחריו יצאה למסע הופעות ארוך, בסיומו הקליטה את האלבום "The House of Blue Light" שלא הראה חידוש מוזיקלי משמעותי. בינתיים התברר כי הדמויות הבולטות שמאחרי הלהקה גילן ובלקמור אינם מסתדרים יחד.

ההרכב החמישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עקב הצרות בין חברי הלהקה החליט גילן לפרוש בשנית ובמקומו הצטרף ללהקה הסולן ג'ו לין טרנר, שעבד עם בלקמור ב"ריינבו". הרכב זה הופיע בין השאר בישראל. ההרכב הופיע 3 שנים עד שגילן החליט לחזור.

ההרכב השישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שינויים נוספים בהרכב הלהקה פרש הגיטריסט בלקמור שהלך לכיוון המוזיקלי ה"בריטי העתיק" והחל לנגן על כלים אתניים כמו לאוטה ועוד. במקומו, הלהקה גייסה לשירותיה את הגיטריסט ג'ו סטריאני. סטריאני שהיה מחויב גם לחברת תקליטים שונה היה חייב להפסיק את חברותו בלהקה לאחר זמן קצר. בהרכב זה הלהקה לא הוציאה אף אלבום.

ההרכב השביעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרישתו של סטריאני גרמה לגיוסו של סטיב מורס, מנהיג להקת The Dixie Dregs, ווירטואוז גיטרה בפני עצמו. מאז כניסתו של מורס להרכב הלהקה היא החלה במסעי הופעות חובקי עולם והחזירה לעצמה את ההוד המפורסם שאפף את הופעותיה.

ההרכב השמיני (הנוכחי)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלהקה הוציאה עוד מספר אלבומים, ואפילו תקליט של גרסה נוספת לנגינה עם תזמורת. בינתיים גם הקלידן ג'ון לורד עזב את דיפ פרפל בגיל 62 לטובת קריירה של הלחנת מוזיקה קלאסית. למרות נטישתו הותיר לורד את אורגן ההמונד הייחודי והאהוב שלו, ה"ביסט", ליורשו, הקלידן דון איירי חבר לשעבר בלהקת קוליסאום 2, ריינבו, בלאק סבאת', גארי מור וייטסנייק ועוד. בשנת 2005 הוציאה הלהקה אלבום נוסף בשם "Rapture of the Deep" שזוכה להצלחה מסחרית ולמסע הופעות שהחל בינואר 2006. ב-2013 יצא אלבום נוסף בשם "Now What!?".

הופעות בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת שנות התשעים הופיעה דיפ פרפל לראשונה בישראל, בחוף צמח, שבכנרת. הביקורות שפורסמו על המופע היו שליליות, והגדירו אותו כבלתי מוצלח, בלשון המעטה. ביצועיו של הסולן, ג'ו לין טרנר (שהחליף את איאן גילן באותה עת), היו בלתי מספקים. כמו כן, במהלך ההופעה, ירד מהבמה ריצ'י בלקמור, הגיטריסט האגדי, ולא הסכים לחזור, למרות קריאות הקהל. לפי גרסה אחת, הוא נבהל מכך שרבים בקהל אחזו "סטיקלייטים" זוהרים, ולפי גרסה אחרת, נזרקו לבמה בובות של דובים, שהבהילו אותו[דרוש מקור]. ב-1991 הופיעה הלהקה בפארק הירקון. בספטמבר 2008 הגיעה הלהקה לישראל בפעם השנייה[דרושה הבהרה], והופיעה ארבע פעמים. הופעה אחת נערכה ב"האנגאר 11" שבנמל תל אביב, ושלוש האחרות באמפיתיאטרון העתיק שבקיסריה. ההופעות זכו להצלחה רבה ולביקורות אוהדות‏[1], וכל הכרטיסים עבורן נמכרו מראש.

במאי 2011, הגיעו חברי הלהקה בפעם השלישית לישראל, לשתי הופעות באמפיתיאטרון בקיסריה. בריאיון עמם, סיפרו חברי הלהקה, כי הם מעט עצובים על הידרדרות מעמד להקות הרוק בהשוואה לאמנים שמתפרסמים בתחרויות כגון "כוכב נולד", ושהם זוכרים לטובה את הקהל הישראלי. בנוגע למצב המדיני והפוליטי, אמר סולן הלהקה, איאן גילן, כי "אנו מודעים למצב באזור, אך הופענו בהרבה מקומות בהם הייתה מחלוקת פוליטית, מכיוון שאנו אנשי מוזיקה. הרי זה היה אבסורד אם הופעה שלנו לפני עשור בלונדון, הייתה מתפרשת כתמיכה בטוני בלייר". המתופף איאן פייס אמר, כי "אנו באים לעשות את החיים שמחים יותר", ואף כינה אמנים שביטלו הופעות בישראל עקב המצב הפוליטי - "רכיכות"‏[2]. ב-22 וב-23 בפברואר 2014 הם הופיעו בהיכל נוקיה[3][4].

דיסקוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברי הלהקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרכב נוכחי[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברים לשעבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי הרכבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנים הרכב אלבומים

מרץ 1968 - יולי 1969
(הרכב ראשון)

יולי 1969 - יוני 1973
(הרכב שני - א')

יולי 1973 - יוני 1975
(הרכב שלישי)

יוני 1975 - מרץ 1976
(הרכב רביעי)

  • ג'ון לורד - קלידים, קולות רקע
  • איאן פייס - תופים
  • גלן יוז - גיטרה בס, קולות
  • דייוויד קוברדייל - שירה מובילה
  • טומי בולין - גיטרה, קולות, גיטרה בס
מרץ 1976 - אפריל 1984 (פירוק)

אפריל 1984 - מאי 1989
(הרכב שני - ב')

  • ג'ון לורד - קלידים
  • איאן פייס - תופים
  • ריצ'י בלקמור - גיטרה
  • איאן גילן - שירה מובילה
  • רוג'ר גלובר - גיטרה בס

דצמבר 1989 - אוגוסט 1992
(הרכב חמישי)

  • ג'ון לורד - קלידים
  • איאן פייס - תופים
  • ריצ'י בלקמור - גיטרה
  • רוג'ר גלובר - גיטרה בס, קולות רקע
  • ג'ו לין טרנר - שירה מובילה

אוגוסט 1992 - נובמבר 1993
(הרכב שני - ג')

  • ג'ון לורד - קלידים
  • איאן פייס - תופים
  • ריצ'י בלקמור - גיטרה
  • רוג'ר גלובר - גיטרה בס
  • איאן גילן - שירה מובילה

דצמבר 1993 - יולי 1994
(הרכב שישי)

  • ג'ון לורד - קלידים
  • איאן פייס - תופים
  • רוג'ר גלובר - גיטרה בס
  • איאן גילן - שירה מובילה
  • ג'ו סטריאני - גיטרה

נובמבר 1994 - פברואר 2002
(הרכב שביעי)

  • ג'ון לורד - קלידים
  • איאן פייס - תופים
  • רוג'ר גלובר - גיטרה בס
  • איאן גילן - שירה מובילה
  • Steve Morse - גיטרה

מרץ 2002 - היום
(הרכב שמיני)

  • איאן פייס - תופים
  • רוג'ר גלובר - גיטרה בס
  • איאן גילן - שירה מובילה
  • סטיב מורס - גיטרה
  • דון איירי - קלידים

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Chris Charlesworth, Deep Purple: The Illustrated Biography, Omnibus Press, 1998
  • Dave Thompson, Smoke on the Water: The Deep Purple Story, ECW Press, 2004
  • Michael Heatley, The Complete Deep Purple, Reynolds & Hearn, 2008

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]