דיקסי צ'יקס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דיקסי צ'יקס
Dixie Chicks in Austin, Texas.jpg
הדיקסי צ'יקס בהופעה בטקסס (דצמבר 2006)
מידע כללי
מקור לוס אנג'לס, קליפורניה, ארצות הברית
שנות פעילות 1989—היום
סוגה קאנטרי
פולק
בלוגראס
רוק
פופ
רוק אלטרנטיבי
חברת תקליטים Sony BMG
קולומביה רקורדס
אתר רשמי
חברים
אמילי רוביסון
מרטי מגוויר
נטלי מיינס
חברים לשעבר
לורה לינץ'
רובין לין מייסי

דיקסי צ'יקס (Dixie Chicks) היא להקת קאנטרי מטקסס, ארצות הברית, אשר מכרה 30 מיליון עותקים מאלבומיה ברחבי העולם. זוכת 13 פרסי הגראמי. חברות הלהקה הן: אמילי רוביסון (נולדה ב- 1972), מרטי מגוויר (נולדה ב- 1969) ונטלי מיינס (נולדה ב- 1974).

ההתחלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלהקה הוקמה בדאלאס שבטקסס, בשנת 1989 על ידי האחיות אמילי ומרטי. בלהקה היו אז חברות גם לורה לינץ' ורובין לין מייסי. סגנונה המוזיקלי של הלהקה נטה אז להיות בלוגראס. ב- 1990 הוציאה הלהקה את אלבום הבכורה שלהן, הנקרא "Thank Heavens for Dale Evans", אשר יצא בחברת תקליטים עצמאית. הדרך להצלחה הייתה ארוכה והלהקה צברה פופולריות ואהדה רק במחצית השנייה של שנות התשעים. ב- 1992 פרשה מן הלהקה לין מייסי. בשנת 1995 לפני החתמת הבנות על אלבום אוניברסלי הציבה חברת התקליטים אולטימטום לבנות, להחליף את הסולנית. לינץ' הוחלפה בשנית על ידי נטלי מיינס, בתו של המפיק והמוזיקאי לויד מיינס. מיינס, הצעירה מבין הבנות, הייתה לסולנית הלהקה ובהמשך למנהיגת הלהקה.

ההצלחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1995 "דיקסי צ'יקס" חתמו על חוזה הקלטות בחברת התקליטים "Monument Records", השייכת לתאגיד העולמי סוני. מאז הלהקה הייתה לאחת הלהקות המצליחות בארצות הברית, ובפרט בתעשיית מוזיקת הקאנטרי. הלהקה הוציאה שלושה אלבומים רצופים שהגיעו למקום הראשון בארצות הברית:

  • "Wide Open Spaces" (ינואר 1998) - אלבומם הרביעי של הלהקה, והראשון יחד עם נטלי מיינס. האלבום הביא ללהקה את הפריצה לשוק המוזיקה האמריקני וקיבל אלבום יהלום על מכירות של 12 מיליון עותקים בארצות הברית, ובכך היה האלבום לאחד מ- 50 האלבומים הנמכרים ביותר אי פעם בארצות הברית. מהאלבום יצאו שלושה סינגלים שהגיעו למקום הראשון במצעד הקאנטרי של בילבורד (Hot Country Singles & Tracks).
  • Fly" (אוגוסט 1999) - אלבום שני רצוף שקיבל בארצות הברית מעמד של אלבום יהלום, על מכירות של 10 מיליון עותקים. האלבום כלל שני להיטי מקום ראשון במצעד הקאנטרי האמריקני, בנוסף לעוד שני להיטים ב- TOP 5.
  • "Home" (אוגוסט 2002) - אלבומם השישי של הלהקה, שמכירותיו הושפעו מהביקורת אותה השמיעה מיינס כנגד הנשיא בוש. האלבום נמכר בארצות הברית ב- 6 מיליון עותקים, וכלל את הלהיטים "Long Time Gone" ו"Landslide" (במקור של פליטווד מק), אשר שניהם הגיעו למקום השביעי במצעד בילבורד האמריקני. את האלבום הפיק לויד מיינס (יחד עם ה"דיקסי צ'יקס").

מעורבות חברתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

נקודת המפנה בהצלחה הרבה לה זכתה הלהקה היה ב- 10 במרץ 2003, מספר שבועות טרם כניסת צבא ארצות הברית לשטח עיראק (מלחמת עיראק), אז קיימה ה"דיקסי צ'יקס" הופעה בלונדון, שבמהלכה נטלי מיינס פנתה לקהל ואמרה: "We do not want this war, this violence, and we’re ashamed that the President of the United States is from Texas" ("אנו לא רוצות את המלחמה הזאת, את האלימות הזאת, ואנחנו מתביישות שנשיא ארצות הברית הוא מטקסס"). ההתבטאות הזאת זכתה לרעש תקשורתי רב והפכה את ה"דיקסי צ'יקס" ללהקה מוחרמת, לאחר שמאזיני הקאנטרי השמרניים לא אהבו את ההתבטאות הלא-פטריוטית הזאת. תחנות הרדיו סירבו להשמיע את שירי הלהקה, הבנות קיבלו איומים על חייהן ומכירות האלבומים של הלהקה צנחו. כמו כן נאלצו "דיקסי צ'יקס" לבטל מחצית מההופעות אותן תכננו. בעקבות פרשה זו, נעשה הסרט הדוקומנטרי "שתקו ושירו".

הקאמבק[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאי 2006 הגיע הקאמבק של ה"דיקסי צ'יקס", כשהבנות הוציאו את אלבומם השביעי, "Taking the Long Way", שהיה אלבום האולפן הראשון של הלהקה מאז ההתבטאות השנויה במחלוקת של מיינס. הקו המוזיקלי של האלבום, אותו הפיק ריק רובין, היה יותר רוקיסטי ופחות קאנטרי, במובן הקלאסי. האלבום הגיע למקום הראשון במצעד האלבומים האמריקני חודש לאחר יציאתו‏[1], וזכה בפרס הגראמי כאלבום הטוב ביותר, בפברואר 2007, יחד עם עוד ארבע זכיות על השיר "Not Ready to Make Nice", אשר בעקבותיו הגיע למקום הרביעי במצעד בילבורד האמריקני.

פרסי הגראמי[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דואט או להקת השנה בקאנטרי - 1999, 2000, 2003, 2005, 2007
  • אלבום הקאנטרי של השנה - 1999, 2000, 2003, 2007
  • הופעת הקאנטרי האינסטרומנטלית של השנה - 2003
  • הקלטת השנה - 2007
  • שיר השנה - 2007
  • אלבום השנה - 2007

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ג'ף לידס, ניו יורק טיימס, מרד התרנגולות, באתר עכבר העיר, 20 ביוני 2006