דיר תת-קרקעי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מטוס F-16 ישראלי מטייסת 116 בדיר תת-קרקעי. מאחור ניתן לראות את מסט הסילון
שרידי דת"ק בריטי בשדה תימן
מטוס F-16 מוצג בכניסה למחסה ממוגן
מטוס F-16 דני בחזית מחסה מוגן

דיר תת-קרקעיראשי תיבות: דת"ק; באנגלית: Hardened Aircraft Shelter, כלומר - מחסה מטוסים ממוגן) הוא מבנה העשוי לרוב מבטון מזוין, המיועד להגן על כלי טיס, בעת שהוא חונה על הקרקע, מפני התקפה אווירית בעזרת פצצות או טילים.

למעשה, כמו שניתן להבין מהשם באנגלית, במרבית המקרים דת"ק הוא מבנה עילי, ולא תת-קרקעי. בעוד מחסה עילי לא מאפשר הסוואה, מחסה תת-קרקעי מוסווה בגובה פני הקרקע בעזרת רשתות הסוואה ובנייה ייעודית, וקשה יותר לזיהוי מהאוויר.

עקב עלויות הבנייה ומעשיות השימוש בדת"ק, מוגבל השימוש בו למטוסי קרב בלבד.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

דת"ק, או מחסה מוגן, הוא אמצעי הגנה סביל, המשלים הגנה אווירית פעילה, כגון תותחים נגד מטוסים או טילי קרקע אוויר.

את ראשית השימוש בדת"קים ניתן לזקוף לזכות הלופטוואפה הגרמני בתקופת מלחמת העולם השנייה. בעוד באותה תקופה חנו מטוסי הקרב בהאנגרים או בשדות פתוחים, החל חיל האוויר הגרמני - שהוכה קשות בתקיפות אוויריות - להגן על מטוסיו באמצעות מחסות תת-קרקעיים או בשדות מוסווים בתוך שטחים מיוערים.

בדומה למרבית אמצעי הלחימה המודרניים, השימוש בדת"קים התפתח והתפרש ברחבי העולם בזמן המלחמה הקרה, שבה פרסו מדינות נאט"ו, בהובלת ארצות הברית מאות דת"קים ברחבי אירופה על מנת להגן על מטוסי הברית מפני תקיפה אווירית סובייטית. באותה תקופה נבנו דת"קים רבים גם בבסיסי הטיסה המרכזיים של חיל האוויר הישראלי, וכך נכנס חיל האוויר למלחמת ששת הימים בעוד מטוסיו מוגנים היטב, ואילו מטוסי חילות האוויר הערביים נתפסו ללא מחסה, ורבים מהם הושמדו על הקרקע בשני ימי הלחימה הראשונים, ב"מבצע מוקד" (כמחצית מהמטוסים הערביים נפגעו על הקרקע, והמחצית השנייה נפגעה בקרבות אוויר). סביר להניח שלו היו המטוסים מוגנים בדת"קים, כמות המטוסים השורדים הייתה גבוהה יותר (הפצצות שבהן השתמש חיל האוויר הישראלי בתקיפות היו לרוב במשקל של כ-250 ק"ג, שאותן דת"ק ממוצע יכול לספוג).

מיד לאחר מלחמת ששת הימים החלו הסובייטים בסיוע מקיף למצרים ולסוריה, שכלל גם בניית דת"קים בשדות התעופה, והוספת אמצעי הגנת נ"מ. על פי הדעה הרווחת, זו הסיבה המרכזית לכך שלא נפגעו כמעט מטוסים ערביים על הקרקע במהלך מלחמת יום הכיפורים - בסך הכול נפגעו בתקיפת שדות התעופה המצריים 14 מטוסים על הקרקע, ועוד 24 באוויר; הסורים איבדו 13 מטוסים על הקרקע, ו-21 בקרבות אוויר במהלך תקיפת שדות התעופה שלהם במלחמת יום הכיפורים ‏[1].

מבנה כללי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרבית הדת"קים בנויים כך שהכוח האווירי המוצב בהם יכול לתפקד עצמאית. הם כוללים חדרי צוות שבהם גרים אנשי הצוותים הטכניים, מטבח, חדרי כלים, עמדות להרצת מטוסים, עמדות תדלוק ועוד. בחדרים מיוחדים הצמודים לדת"ק ממוקם ציוד נתיק (כגון מכלי דלק נתיקים או טילי אימונים), ובחדרים מרוחקים יותר ממוקמים כלי נשק שונים - פצצות (אלו נמצאות לרוב בדיר פצצות - דפ"ץ), טילים, נורי הטעיה וכן הלאה.

דת"ק יירוט ימוקם על קצה מסלול הטיסה ויאפשר המראה מיידית ישירות מהדת"ק, ואילו דת"ק המיועד רק להגן על המטוסים ייבנה לעתים קרובות כרצף פרוש של מבנים נפרדים, על מנת להשיג עוד עמידות בעזרת מניעת פגיעה כפולה מפצצה בודדת.

בתוך המחסה ממוקמות נקודות חשמל בעוצמות שונות, ומסט מיוחד המיועד להרחקת גזי הפליטה ממנוע הסילון של כלי טיס קרביים.

דת"ק ממוצע יהיה עמיד בפני פגיעה מרסיסים או מפצצת מצרר, ומפגיעה ישירה של פצצת 250 ק"ג. במהלך המלחמה הקרה תוכננו גם דת"קים המיועדים לעמוד בפני תקיפה גרעינית, נשק ביולוגי ונשק כימי.

יתרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מקטין את פגיעוּת כלי הטיס מפני מרבית הנשקים הנפוצים, למעט תקיפה מדויקת רבת עוצמה.
  • בשילוב עם הגנה אווירית יעילה יגדיל דת"ק את שרידות כלי הטיס לאורך זמן.
  • חלופות אפשריות, כגון פריסה רחבה של כלי טיס על פני שטח הבסיס, תקטין את יעילות הפעלת הכוח האווירי ברמת הטייסת ולעתים אף ברמת החיל בכלל.

חסרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דת"ק הוא מבנה יקר, ולכן מוגבל למטוסים קטנים יחסית. באופן אירוני, המטוסים היקרים והנדירים ביותר הם מטוסי ענק - ה-B-2 ספיריט, ה-AWACS וכדומה. הגנה של מפציץ גדול בדת"ק תעלה הון.
  • תהליך הבנייה ארוך, ומחייב תכנון ארוך טווח לצורך מיקום יעיל של השדות (להבדיל מסככת שמש פשוטה, לא ניתן להעתיק את מקום הדת"ק במהירות וביעילות).
  • במקור, דת"קים היו עמידים למדי מפני תקיפות אוויריות. גם במקרה הטוב ביותר (מבחינת התוקף) הסתברות הפגיעה של פצצת שימוש כללי לא מונחית היא ברדיוס של עשרות מטרים בודדות, והפצצות הנפוצות ביותר במהלך שנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20 היו במשקל של כ-250 עד 360 ק"ג. כיום, בעידן הנשק המונחה ניתן להחדיר ביעילות רבה פצצה במשקל 100 ק"ג לתוך פתח הדת"ק ולהשמיד את כלי הטיס שבו - במהלך מלחמת המפרץ הראשונה הושמדו למעלה ממחצית כלי הטיס של עיראק בעודם שוהים במחסות מוגנים, כל זה באמצעות נשק מונחה פשוט למדי.
  • בדיקות של הלופטוואפה הגרמני העלו שעקב רמת הלחות הגבוהה יותר בתוך מחסות סגורים, עולה כמות פגיעות הלחות והשיתוך במטוסים ובמערכות האוויוניקה שבהם. עקב כך יש לספק אוויר יבש לתוך הדת"ק בצורה קבועה.

תחליפים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מחסות נפרסים העשויים קוולר. אלו ניתנים לפריסה מהירה מעל המטוסים, ומקנים הגנה מפני צליפה בעזרת תותחים ומפני פגיעה של פצצונות מצרר, שהן למעשה אחד מכלי הנשק הפופולריים ביותר נגד מטוסים חונים.
  • פריסה בתוך הבסיס של המטוסים מקנה למטוסים הגנה מפני ריבוי פגיעות של פצצה בודדת, ומאלץ את הכוח התוקף להקצות למשימת התקיפה יותר מטוסים ויותר פצצות. בדומה לבניית דת"קים, גם פריסה רחבה יקרה ואורכת זמן, עקב הצורך ליצור מסלולי הסעה ועמדות חניה בכל שטח הבסיס.
  • פריסה בין בסיסים של המטוסים והטייסות מקנה הגנה דומה לזאת של פיזור בתוך הבסיס, אך יעילה יותר - מכיוון שהתוקף נדרש להקציב כוח גדול בהרבה לצורכי התקיפה. מהצד השני, פיזור בין בסיסים דורש גמישות רבה בהפעלת כוחות התחזוקה השונים, והוא יקר משמעותית מפריסה פנימית. מרבית חילות האוויר הגדולים מחזיקים בסיסי פריסה ייעודיים במקומות שונים, על מנת לאפשר גמישות בהגנה ובתקיפה רחבה, אלו מצוידים היטב, אך לא יכולים להתחרות בבסיס טיסה קבוע.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דני שלום, כנפי מלחמה כנפי שלום, עמוד 335 - "מטוסים מוגנים במחסות"