דליריום

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: מונחים מקצועיים מדי שיש לפשטם; ניסוחים בלשון הוראתית; ויקיזציה.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

דליריום (Delirium) היא הפרעה נוירו-פסיכולוגית המתבטאת בירידה ברמת ההכרה (תודעה) של אדם ביחס לסביבתו. ההפרעה קיימת גם בצעירים, אך נפוצה בעיקר מגילאי החמישים ומעלה. יש המבלבלים בין הדליריום לשיטיון (דמנציה) בעקבות הימצאותם לעתים קרובות זה לצד זה.

דליריום הוא מצב נפוץ. הסיכוי לאדם מעל גיל 55 הוא 1.1%. שיעור מוגבר של דליריום קיים ביחידות טיפול נמרץ (30%) והשיעור הגבוה ביותר נמצא אצל חולים אחרי ניתוח קרדיוטומיה. אצל חולי סרטן סופניים השיעור הוא מעל 80%.

הגדרה של דליריום[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההגדרה של דליריום על פי ה- DSM-IV-TR היא:

  1. הפרעה (ערפול) במצב ההכרה – שינוי בזיכרון, הריכוז, התמצאות בזמן ובמקום, שפה, הפרעות בתפיסה.
  2. מתפתח במהירות תוך שעות עד ימים, עם תנודות במהלך היום – יוצא ובא מתוך המצב (מחמיר כשיורד החושך).
  3. קיימת הוכחה מההיסטוריה הרפואית, הבדיקה הפיזיקלית או בדיקת המעבדה לגורם הפיזי לדליריום.

תתי סוגים של דליריום:

  • דליריום כתוצאה ממצב רפואי כללי – אנצפלופתיה כבדית או כלייתית, הפרעה פרכוסית, היפרגליקמיה
  • דליריום כתוצאה משימוש בחומרים – תרופות אנטי כולינרגיות (כמו דקינט וארטן הניתנות לטיפול ב-EPS), אלכוהול, סטרואידים.
  • דליריום כתוצאה מגורמים מרובים – פגיעת ראש, כוויות, זיהומים, אנטיביוטיקה
  • דליריום לא ספציפי - למשל, כתוצאה ממניעת שינה.

לכל תת-סוג כאמור, יש הגדרה ב- DSM-IV-TR.

כך למשל, עבור דליריום כתוצאה ממצב רפואי כללי, ההגדרה היא:

  1. הפרעה ברמת ההכרה עם ירידה ביכולת להתרכז או לשמור על קשב.
  2. שינוי במצב קוגניטיבי (כגון בעיה בזיכרון, דיס-אוריינטציה או בעיה בדיבור) או ההתפתחות של בעיה תפיסתית שאינה קשורה לדמנציה.
  3. ההפרעה מתפתחת לאורך זמן קצר (לרוב שעות או ימים) וכוללת תנודתיות.
  4. ההפרעה נוצרה כתוצאה ישירה ממצב רפואי כללי, כפי שהתבטא בבדיקות מעבדה, בדיקה פיזיקלית או היסטוריה רפואית.

בהגדרה עצמה יש לציין את המצב הרפואי שהביא לדליריום (למשל, אנצפלופתיה כבדית).

עבור דליריום כתוצאה משימוש בחומרים, יש לשנות את הגדרה D ולהתאימה לשימוש בחומרים, ובאופן דומה עבור הגדרה שהיא כתוצאה מתסמונת גמילה מחומרים, אטיולוגיות מרובות, או דליריום לא ספציפי.

הדליריום מתבטא בירידה קוגניטיבית חריפה המתבטאת בפגיעה בזיכרון, בהתמצאות ובשיפוט. בנוסף קיימת בחולים פגיעה במצב ההכרה המתבטאת בבלבול וערפול. הפרצפציה גם כן נפגעת, כשהופעת הלוצינציות ויזואליות ואילוזיות מאד אופיינית. מצב הרוח נוטה להיות לבילי, רגזני ואלים אולם מצד שני החולים עשויים להיות אפתים. כאמור הדליריום נמשך זמן קצר (שעות עד ימים) ומאופיין במהלך גלי של מצב ההכרה והסימפטומים. כמו כן אופייני שהחולים מעורפלים יותר בלילה ובשעות הבוקר המוקדמות משבמשך היום.

פתופיזיולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנוירוטרנסמיטור המקושר ביותר למצב של דליריום הוא אצטילכולין, והאזור האנטומי במוח המעורב הוא ה- reticular formation. זהו האזור האחראי על קשב וגירוי. מחקרים רבים מצביעים על תחילתו של דליריום כתוצאה מירידה בפעילות של אצטילכולין במוח, כך למשל דליריום נגרם כתוצאה ממינון גבוה של תרופות אנטיכולינרגיות. דליריום כתוצאה מאלכוהול הוא ספציפית מקושר להיפראקטיביות של הלוקוס צרולאוס ונוירונים נוראדרנרגיים. בבדיקת EEG, יש האטה כללית של הפעילות.

גורמי סיכון לדליריום[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • גיל מבוגר- כ- 30% עד 40% ממבוגרים מעל גיל 65, המאושפזים בבי"ל חווים דליריום.
  • ההפרעה נפוצה יותר אצל זכרים
  • מספר התרופות שאדם נוטל
  • נזק קודם למוח כמו זעזוע מוח, שבץ, גידול
  • היסטוריה של דיליריום
  • תלות באלכוהול
  • מחלות כרוניות – כגון סוכרת, סרטן. חסר סנסורי (עיוורון).

האטיולוגיות העיקריות להתפתחות דליריום:

  • בעיות במערכת העצבים המרכזית
  • מחלות סיסטמיות


פרוגנוזה ומהלך המחלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דליריום הוא גורם פרוגנוסטי רע, המרמז על סיכון גבוה לתמותה בשנה הקרובה- עד 50%. לאחר השחרור מהאשפוז, 15% נפטרים בתוך חודש, ו- 25% נפטרים בתוך 6 חודשים.

מהלך המחלה: לרוב מתחיל בפרודרום של אי שקט ופחד. לרוב נמשך פחות משבוע. אחוזי תמותה גבוהים בשנה לאחר מכן. יש דיווחים על דיכאון והפרעת דחק פוסט טראומתית לאחר היציאה מדליריום. לא ברור, עם זאת, מהו הקשר הישיר בין דליריום והתפתחות של דמנציה (שטיון).

טיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הטיפול העיקרי הוא בבעיה הרפואית אשר הביאה לדליריום עצמו. אם מדובר בהרעלה של אנטיכולינרגיים, למשל, יש לתת פיסיוסטיגמין תוך שרירית או תוך ורידית.
  • יש לספק תמיכה סביבתית ופיזית נאותה כדי למנוע תאונות והחמרה-
  • נוכחות פיזית של מישהו – תחושה של שמירה
  • אדם מוכר שישהה בחדר – לעודד נוכחות של קרובי משפחה
  • ביצוע אוריינטציה לעתים תכופות – לציין לחולים כל כמה זמן איפה הם, מה התאריך, מה השעה וכו'.
  • הקפדה שלא יהיה עודף גירויים או תת-גירוי בחדר בו שוהה.
  • שני הסימפטומים העיקריים בדליריום אשר מצריכים טיפול תרופתי בדילריום עצמו הם פסיכוזה ואינסומניה. לפסיכוזה מקובל לתת הלופרידול (2-6 מ"ג תוך שרירית). שימוש באנטי פסיכוטיים א-טיפיים הוא מוגבל יותר, כך למשל לא מומלץ טיפול בזיפרסידון. אינסמוניה מטופלת על ידי בנזודיאזפינים עם זמן מחצית חיים קצר (אין להשתמש בזמן מחצית חיים ארוך).
  • אצל חולי פרקינסון- לעתים מתן קלוזאפין.

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.