דם בתולים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

בהלכה, דם בתולים הוא דם שיוצא מגופה של בתולה שלא קיימה מעולם יחסי אישות, בעקבות ביתוק קרום הבתולים במהלך יחסי אישות או לחלופין באמצעי אחר. דם בתולים אינו מטמא את האישה כלל, אבל כיום נהוג על פי ההלכה לפרוש מיד אחרי קיום יחסי האישות לראשונה.

פרישה לאחר בעילת בתולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי ההלכה, יש לפרוש מיד אחרי קיום יחסי האישות הראשונים שמקיימים אחרי החתונה, אם האישה הייתה בתולה ולא קיימי יחסי אישות לפני החתונה, ויצא ממנה דם בתולים. ולמרות שדם בתולים אינו מטמא, יש לנהוג בו דיני טומאה. ועל פי זה נפסק בהלכה ש"חתן בועל בעילת מצווה - ופורש".

ביחסי אישות ראשונים שלא יצא דם בתולים, לדעת השולחן ערוך[1], פורש לאחר הבעילה, מכיוון שיש לחשוש שיצא דם וחיפהו שכבת זרע. אך לדעת הרמ"א, אפשר להקל, וכל עוד לא יצא דם או שהאיש לא גמר את הביאה (הזריע) - הרי הם מותרים ואינם צריכים לנהוג בדיני טומאה.

בקרב מפרשי התלמוד קיימים שני פרשנויות לטומאה זו. יש הסבורים שהטעם הוא מפני שחששו חז"ל שמא נתערב בדם הבתולים דם נידה‏[2] ויש סבורים שחז"ל גזרו טומאה מדרבנן על דם בתולים.

נחלקו הראשונים האם מותר לפרוש מיחסי האישות הראשונים כשה"אבר" עדיין "חי", יש הסבורים שבשונה ממי שקיים בטעות יחסי אישות עם אשתו כאשר היא טמאה בטומאת נדה שעליו לפרוש ב"אבר מת", כדי שלא יהנה מגופה של נדה דבר הכרוך באיסור כרת, התירו חז"ל לפרוש מגופה של כלה בתולה ב"אבר חי"‏[3] ויש חולקים‏[4].

ההבחנה בין דם בתולים לדם נידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כדי שלא לבלבל בין הרואה דם מחמת דם הבתולים לדם נידה, ולאחר שלוש פעמים - גם בינה לבין רואה מחמת תשמיש, קבעו חז"ל במשנה[5] את מספר הימים שעד אז ניתן לתלות את הדם שהאישה רואה בדם הבתולים, בהתחשב במצבה הגופני של האישה ובכל הנתונים.

  • אשה המוגדרת כקטנה שלא הגיע זמנה לראות דם נידה (עדיין לא הגיעה לגיל 12) ונשאת, במקרה כזה יותר מסביר לתלות את הדם בבתוליה ולא בדם הנידה שאין מדרכה לראות, ולכן ניתן לתלות את הדם שרואה במשך ארבעת הימים הראשונים (לפי בית שמאי) בדם הבתולים, ולפי ההלכה שנפסקת כבית הלל - עד שהפצע שהתהווה מחמת ביתוק הבתולים נתרפא. שמואל אמר כי אינו יודע כיצד ניתן לדעת זאת, וככל הנראה הכוונה היא שכל עוד שלא עברה פעם אחת שבה שימשה מיטתה ללא דם, כך שנראה שהמכה התרפאה, ניתן לתלות בכך את הדם שרואה מחמת תשמיש. אך רב נתן סימנים לדבר‏[6].
  • במקרה שהאישה שמוגדרת כנערה או בוגרת שכבר הגיע זמנה לראות דם נידה, ההלכה חמורה יותר, שהרי סביר שהדם הוא דם נידה. ולכן לפי בית שמאי ניתן לתלות את הדם בדם בתולים רק לילה אחד, ולפי בית הלל ניתן מיום רביעי (שאז היו נישאים בתקופת המשנה) עד מוצאי שבת. בפרשנות דברי בית הלל, פירש לוי בר סיסי שהכוונה היא שניתן לתלות רק ארבע פעמים את הדם בדם בתולין, אך אם שימשה בימים, כך שבמוצאי שבת היא משמשת בפעם החמישית או השישית - אי אפשר לתלות דם זה בדם בתולים, אך רב חלוק עליו וסובר שניתן לתלות את כל הדם שהיא רואה בארבעה ימים אלו בדם בתולים, שהרי נאמר "עד מוצאי שבת".
  • במקרה שהאישה מוגדרת כ"נערה" או "גדולה" שהגיע זמנה לראות דם נידה, ואף ראתה בפועל דם נידה, ההלכה חמורה יותר, ובמקרה כזה ניתן לתלות את הדם בדם הבתולים רק פעם אחת - לפי בית שמאי (הפעם הראשונה הנקראת "בעילת מצווה"), ולפי בית הלל כל הלילה. הלכה למעשה פוסק רב שיש להחמיר כבית שמאי, שבמקרה שראתה נותנים לה רק את הפעם הראשונה בה קויימו היחסים כדי לתלות את הדם בדם הבתולים. ובראשונים נפסק שיש לנהוג כך בכל מקרה, גם בקטנה שלא הגיע זמנה לראות ולא ראתה, כדי שלא לחלק בין אישה לאישה, דבר העלול להטעות את האנשים שאינם בקיאים בהלכה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יורה דעה סימן קצג
  2. ^ רא"ש כתובות פ"א סימן ט'
  3. ^ רא"ש במסכת נדה פרק עשירי
  4. ^ הראב"ד, מובא ברא"ש שם
  5. ^ משנה, מסכת נידה, פרק י', משנה א'.
  6. ^ תלמוד בבלי, מסכת נידה, דף ס"ד, עמוד ב'.