דמאי
ערך זה עוסק במושג ביהדות. אם התכוונתם למסכת בשם זה, שעוסקת בנושא הזה, ראו מסכת דמאי.
בהלכה היהודית, דְמאי הוא כינוי לתבואה או פירות שנלקחו מעם הארץ שאין ודאות שהקפיד להפריש תרומות ומעשרות מתבואתו ומפירותיו. הלוקח גידולי קרקע מעם הארץ חייב לעשר אותם מחמת הספק. תקנת דמאי מיוחסת בתלמוד[1] ליוחנן כהן גדול, שחי בתקופת בית המקדש השני. וכך כתב הרמב"ם[2]:
- "בימי יוחנן כהן גדול, שהיה אחר שמעון הצדיק, שלחו בית דין הגדול ובדקו בכל גבול ישראל, ומצאו שהכול זהירים בתרומה גדולה ומפרישין אותה, אבל מעשר ראשון, ומעשר שני, או מעשר עני היו עמי הארץ מישראל מקילין על עצמן, ולא היו מפרישין אותן. לפיכך גזרו שלא יהיה נאמן על המעשרות, אלא אנשים נאמנים כשרים, אבל עמי הארץ - פירותיהן ספק, ואינן נאמנין לומר מעושרין הן. וזה הוא הנקרא דמאי."
לפירוש הביטוי דמאי קיימות סברות אחדות. יש שגוזרים אותה מארמית (דא מאי), ופירושו: "זה - מהו?" (בגלל הספק שיש כאן); ויש שגוזרים אותה מן המילה היוונית "דמוס" (=עם, המון העם), שאינו בקי בפרטי המצוות[3].
תבואה שלא הופרשו ממנה תרומות ומעשרות מכונה בלשון חכמים טבל, ותבואה שכבר הופרשו ממנה מכונה תבואה מתוקנת. כאשר קונים או מקבלים פירות ותבואה מעם הארץ, שאינו בר-סמכא בעניין המעשרות - התבואה מכונה 'דמאי', כיוון שאין אנו יודעים תבואה זו מהי, כזו שהופרשו ממנה כל התרומות והמעשרות או לא.
הגדרת הדמאי היא "חומרא" מדברי חז"ל, כלומר איסור שדרגתו פחותה משאר האיסורים והתקנות של חז"ל. טעם הדבר הוא, ש"רוב עמי הארץ מעשרים הם", והחשש שמא לא עישר אינו כל כך חזק. תקנת דמאי נוהגת גם בזמננו, לדעת החזון איש (שביעית סימן י), ולדעת הרב שלמה זלמן אוירבך (מנחת שלמה סימן סב) בזמננו בטלה תקנה זו ואין לה משמעות כיום.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] קישורים חיצוניים
- דמאי, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
- הערך דמאי, באתר "שבעלפדיה"
- מעמד הדמאי, שיעור, "נקודת חיבור".
- הערך דמאי, באתר ויקישיבה
