דניאל אלסברג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Daniel Ellsberg 2006.jpg

דניאל אלסברג (נולד ב-7 באפריל 1931) היה חוקר ממוצא יהודי במערכת הביטחון של ארצות הברית שהתפרסם בעקבות הדלפת מסמכי הפנטגון לעיתון הניו יורק טיימס, שעסקו בהגדלת המעורבות הצבאית של ארצות הברית במלחמת וייטנאם, פרשה שהסעירה את ארצות הברית בתחילת שנות ה-70.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלסברג נולד בעיר דטרויט במדינת מישיגן. משפחתו הייתה ממוצא יהודי אולם הוא גדל כנוצרי מדעי (Christian Scientist). אימו ואחותו נהרגו בתאונת דרכים ב-1946, לאחר שאביו נרדם על ההגה. הוא למד בבית ספר פרטי בשם קרנברוק ולאחר מכן באוניברסיטת הרווארד. לאחר סיום לימודיו ב-1952 התנדב לשירות בחיל הנחתים האמריקאי ועבר קורס קצינים. הוא שירת שלוש שנים בחיל הנחתים כמפקד מחלקה וקצין מבצעים. בין היתר שירת בצי השישי בזמן מלחמת סיני. לאחר שהשתחרר למד לדוקטורט בכלכלה בהרווארד והיה עמית צעיר (Junior Fellow) באגודת העמיתים של הרווארד.

ב-1959 החל לעבוד בתאגיד ראנד, ארגון ללא כוונת רווח בעל קשרים הדוקים למערכת הביטחון האמריקאית. הנושא הראשון אותו חקר היה "פער הטילים". לאחר מכן עבד על תכנון אסטרטגיה למלחמה גרעינית. ב-1964 הצטרף למשרד ההגנה כעוזר מיוחד לעוזר שר ההגנה לעניינים בינלאומיים. הוא עסק בנושא המלחמה בוייטנאם. ביומו הראשון במשרד אירעה תקרית מפרץ טונקין ולאחריה היה מעורב בתכנון ההסלמה של המעורבות האמריקנית במלחמה. שנה אחר כך הוא הצטרף למשרד החוץ והוצב לשנתיים בסייגון. ב-1967 שב לארצות הברית והצטרף חזרה לתאגיד ראנד. הוא עבד על פרויקט כתיבת הדוח על יחסי ארצות הברית-וייטנאם בין השנים 1945-1967 עבור שר ההגנה (ראו למטה). עם כניסתו של הנרי קיסנג'ר לתפקיד היועץ לביטחון לאומי, לאחר בחירתו של ריצ'רד ניקסון לנשיא, החל לייעץ לו אודות האפשרויות האסטרטגיות בוייטנאם.

עבודתו המדעית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבודתו המדעית של אלסברג עסקה בתורת ההחלטות, קבלת החלטות בתנאי אי ודאות. הוא ידוע בפרדוקס הנושא את שמו - פרדוקס אלסברג. הפרדוקס הוא דוגמה לבעיות בהנחות המהוות את הבסיס לתורת התועלת.

מסמכי הפנטגון והדלפתם[עריכת קוד מקור | עריכה]

המסמכים שזכו לכינוי מסמכי הפנטגון היו מחקר, שכותרתו הרשמית הייתה יחסי ארצות הברית-וייטנאם בין השנים 1945-1967 והוזמן בשנת 1967 על ידי מזכיר ההגנה של ארצות הברית, רוברט מקנמארה. לצורך כתיבתו נשכרו עשרות קציני צבא והיסטוריונים. המחקר הושלם בשנת 1969 וכלל בסופו 7,000 דפים. עותק ראשון נשלח בינואר אותה שנה למזכיר ההגנה, קלארק מ' קליפורד, מחליפו של מקנמארה. בסך הכל נוצרו 15 עותקים של המחקר, שניים מהם נשלחו לתאגיד ראנד.

בשנת 1969 כשהיה אלסברג עובד תאגיד ראנד הוא הצליח להשיג את אחד העותקים של המסמכים שנמצאו ברשות ראנד (כאמור אנשי ראנד היו מכותבי הדו"ח). לדבריו, הוא ראה כי מהמסמכים עולה כי שורה של אנשי ממשלה, כולל נשיאים, הפרו את שבועת האמונים שלהם‏[1]. הוא החליט להביא את דבר קיומם לידיעת הציבור. בעזרתו של חברו, אנטוני רוסו, הוא החל להעתיק את המסמכים בחשאי. הוא ניסה לשכנע מספר סנאטורים, כדוגמת ויליאם פולברייט וג'ורג' מקגוורן שהיו ידועים בהתנגדותם למלחמת וייטנאם, לשלב את המסמכים ברשומות הסנאט, כדי שאפשר יהיה לפרסמם ללא חשש, אולם הם סרבו. במרץ 1971 אלסברג העביר את מרבית המסמכים לעיתונאי הניו יורק טיימס, נייל שיהאן. המסמכים הראשונים פורסמו בניו יורק טיימס ב-13 ביוני ומיד עוררו מחלוקות פוליטיות ואף תביעות משפטיות כנגד הטיימס לעצירת המשך פרסום המסמכים.

תגובת הממשל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרסום עורר את זעמו של נשיא ארצות הברית, ריצ'רד ניקסון, למרות שהדו"ח עסק בתקופת קודמיו. ניקסון החליט לצאת במאבק משפטי ולהפעיל את כוחה של הממשלה הפדרלית. לאחר כישלון המאמצים לשכנע את הניו יורק טיימס להפסיק את פרסום המסמכים מרצונו, פנה התובע הכללי של ארצות הברית, ג'ון מיטשל לבית המשפט והוציא צו האוסר על המשך פרסום המסמכים בטענה שהפרסום מהווה פגיעה בביטחון הלאומי. הטיימס עירער על ההחלטה והתיק הגיע במהרה לבית המשפט העליון של ארצות הברית. ב-30 ביוני פסק בית המשפט העליון של ארצות הברית לטובת הניו יורק טיימס, כי אין להוציא צו האוסר את פרסום המסמכים.

החלטת בית המשפט העליון לא פתרה את כל הבעיות המשפטיות הכרוכות בפרסום, שכן עדיין היה חשש כי הממשל הפדרלי יתבע את המפרסמים לאחר מעשה. הסנאטור מייק גראבל הסכים להכניס את מסמכי הפנטגון אל רשומות הסנאט ובכך העניק חסינות למפרסמים. הם יצאו בצורת ספר על ידי הוצאת ביקון הקשורה לכנסייה היוניטרית.

לאחר מכן הוגשה תביעה פלילית נגד אלסברג ורוסו באשמת ריגול וגניבה של מסמכים ממשלתיים. המשפט החל בינואר 1973, אולם מספר חודשים לאחר מכן התגלה כי 18 חודשים קודם לכן אנשי ממשל פרצו ללא רשות חוקית למשרדו של הפסיכיאטר של אלסברג בחיפוש אחר דרכים להביך את אלסברג ולערער על אמינותו. בפרשה היו מעורבים אותם עוזרים של ניקסון, "השרברבים", שנטלו חלק בפרשת ווטרגייט. נוסף, ה-FBI היה מעורב במספר האזנות סתר ללא צו והתביעה אף לא חלקה את המידע הזה עם סנגוריו של אלסברג. בעקבות כך השופט קבע כי המשפט פסול ופטר את אלסברג ורוסו מההאשמות.

השלכות הפרשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסמכי הפנטגון חשפו מספר דברים: הפער בין דברי הממשל הרשמיים לבין מה שאנשיו אומרים בינם לבין עצמם וכי במספר הזדמנויות הממשל הונה את העם האמריקני והעמיק בכוונה את מעורבות ארצות הברית במלחמת וייטנאם. בנוסף, החשיפה הגדילה את חוסר האמון ששרר בין ממשלת ארצות הברית לעם האמריקני ובכך פגע בניהול המלחמה של ממשל ניקסון.

בעקבות כך, הוויכוח בדבר תבונת המשך מעורבותה של ארצות הברית בווייטנאם התעורר מחדש. יחד עם זאת רוב הפרשנים כיום מאמינים כי פרסום המסמכים לא פגע בביטחון הלאומי של ארצות הברית.

לאחר הפרשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלסברג המשיך בפעילותו הפוליטית לאחר שוך הפרשה. הוא היה ממתנגדי מלחמת המפרץ השנייה. הוא פרסם אוטוביוגרפיה ב-2002. נעשו עליו ועל הפרשה שני סרטים: דרמה היסטורית (2003), וסרט דוקומנטרי בשם "האיש המסוכן ביותר באמריקה" היה מועמד לפרס האוסקר ב-2009.

פרסומיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

האתר הרשמי