דניס ברגקאמפ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דניס ברגקאמפ
Dennis Bergkamp 2014.jpg
מידע אישי
שם מלא דניס ניקולאס ברגקאמפ
תאריך לידה 10 במאי 1969 (בן 45)
מקום לידה אמסטרדם, הולנד
גובה 1.83 מטר
עמדה חלוץ שני
מועדונים כשחקן
1986 - 1993
1993 - 1995
1995 - 2006
אייאקס אמסטרדם
אינטר מילאנו
ארסנל
סך הכל
185 (103)
52 (11)
315 (87)
552 (201)
נבחרת לאומית כשחקן
1990 - 2000 הולנד 79 (37)
קבוצות כמאמן
2011 - אייאקס אמסטרדם (עוזר מאמן)

* מספר ההופעות (השערים) במועדון מתייחס למשחקי הליגה בלבד

דניס ניקולאס ברגקאמפהולנדית: Dennis Nicolaas Bergkamp, נהגה ברחקאמפ; נולד ב-10 במאי 1969 באמסטרדם) הוא כדורגלן עבר הולנדי ששיחק בעמדת החלוץ השני. נודע במיוחד בשל שערים מפורסמים רבים שהבקיע ובשל ה"בישולים" הרבים שתרם. החל מיולי 2011 הוא עוזר המאמן באייאקס.

ברגקאמפ החל את הקריירה במועדון הכדורגל של עיר הולדתו, אייאקס אמסטרדם. בתקופתו בקבוצה נודע כמבקיע שערים מצטיין והיה שותף לזכייתה במספר תארים, ובהם אליפות הולנד וגביע אופ"א ב-1992. לאחר מכן שיחק במשך שנתיים באינטר מילאנו האיטלקית, תקופה שהייתה לא מוצלחת עבורו. ב-1995 הצטרף ברגקאמפ לארסנל האנגלית, שבמדיה שיחק 11 שנים, והיה שותף לזכייתה בשלוש אליפויות בפרמייר ליג ובארבעה גביעי ה-FA.

זכה פעם אחת בתואר כדורגלן השנה באנגליה מטעם השחקנים ומטעם העיתונאים, והיה מועמד מספר פעמים לפרסי כדורגלן השנה באירופה וכדורגלן השנה בעולם. בזכות הופעותיו בארסנל הוא נחשב לאחד מגדולי השחקנים בתולדות הפרמייר ליג.

גם במדי נבחרת הולנד הגיע ברגקאמפ להישגים נאים, שבראשם הופעות בחצי גמר מונדיאל 1998 ויורו 2000, והוא מדורג שני בין כובשי השערים בתולדות נבחרת זו.

קריירה במועדונים מקצועיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית הקריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברגקאמפ נולד באמסטרדם למשפחה חובבת כדורגל, והיה הבן הרביעי במשפחתו. אביו ושלושת אחיו הגדולים שיחקו בליגות החובבים בהולנד. הוא נקרא על שם שחקנה של מנצ'סטר יונייטד לשעבר, דניס לאו.‏[1] כבר מגיל צעיר מאוד שיחק ברגקאמפ כדורגל והפגין כישרון רב. בביקורי משפחתו באנגליה בשנות ילדותו הוא גילה חיבה והערצה כלפי הכדורגל האנגלי.‏[1] בגיל 12 הצטרף ברגקאמפ למחלקת הנוער של מועדון הכדורגל מעיר מגוריו, אייאקס אמסטרדם, על אף שאביו, שאהד את פיינורד, התנגד לכך תחילה.‏[2]

לאורך שנותיו במחלקת הנוער התקשה ברגקאמפ לענות על דרישותיהם הגבוהות של מאמני המועדון,‏[3] שסברו כי יכולותיו הפיזיות אינן תואמות את הדרוש מכדורגלן.‏[2] למרות זאת, זכה ברגקאמפ לתשומת לבו של יוהאן קרויף, שחקן העבר המצטיין של הקבוצה, שאימן את הקבוצה הבוגרת באותה עת. קרויף העלה את ברגקאמפ לקבוצה הבוגרת של המועדון, והוא ערך את הופעת הבכורה במדיה במשחק מול רודה ב-14 בדצמבר 1986, בגיל 17. בהמשך עונת 1986/1987 שותף במספר משחקים כמחליף, ובהם בגמר גביע אירופה למחזיקות גביע שבו גברה הקבוצה על לוקומוטיב לייפציג.

ברגקאמפ במדי אייאקס, 1989

בשנים שלאחר עזיבת קרויף הפך ברגקאמפ לאחד השחקנים הבולטים בהתקפת אייאקס. הוא שיחק בדרך כלל כתומך מאחורי החלוצים, אך גם בעמדה זו היה לכובש המוביל של הקבוצה.‏[1] בעונת 1989/1990, תחת אימונו של לאו בינהאקר, סייע ברגקאמפ לקבוצה לזכות באליפות ליגת העל ההולנדית, הראשונה שלו וה-23 במספר עבור המועדון, ונבחר לשחקן הצעיר המצטיין בליגה במהלך העונה. בעונה הבאה, 1990/1991, הבקיע ברגקאמפ 25 שערים וסיים כמלך השערים של הליגה (בצוותא עם רומאריו הברזילאי). אייאקס הייתה קרובה לזכייה נוספת באליפות, אך סיימה בסופו של דבר במקום השני בליגה, מתחת לפ.ס.וו. איינדהובן, יריבתה הגדולה בתקופה זו, עקב הפרש שערים נחות בשני שערים.

עונת 1991/1992 הייתה מוצלחת במיוחד עבור ברגקאמפ, שסיים פעם נוספת כמלך שערי הליגה והיה אחד מכוכבי קבוצתו, עת זכתה בגביע אופ"א. במשחק הראשון בשלב חצי גמר הגביע, נגד גנואה האיטלקית באצטדיונה הביתי, בישל ברגקאמפ, בתום מהלך אישי, לארון וינטר את השער המכריע, בניצחון 2-3. במשחק הגומלין השיגה אייאקס תיקו הודות לשער של ברגקאמפ, והעפילה למשחק הגמר מול טורינו האיטלקית. ברגקאמפ פתח בהרכב במשחק הראשון בין שני מפגשי הגמר, ועל אף שהחמיץ את משחק הגומלין בשל פציעה, זכתה אייאקס בגביע, בשל יתרון שערי חוץ. בשנה זו דורג במקום השני בבחירת כדורגלן השנה באירופה של המגזין "פראנס פוטבול", ואף זכה פעמיים ברציפות בתואר כדורגלן השנה בהולנד ב-1991 וב-1992. בעונה הבאה סיים בפעם השלישית ברציפות כמלך שערי הליגה, עם 26 שערים, וסייע לקבוצתו לזכות בגביע ההולנדי לאחר שהבקיע שער בניצחון על הירנביין בגמר הגביע.

בקיץ 1993 עבר ברגקאמפ, יחד עם חברו לאייאקס וים יונק, לקבוצת אינטר מילאנו האיטלקית, ששילמה תמורת ההעברה 12 מיליון לירות שטרלינג.‏[4] הסכום ששולם בעבור ההעברה היה השני בגובהו עד אז עבור עסקת העברתו של כדורגלן, אחרי עסקת העברתו של ג'אנלואיג'י לנטיני מטורינו למילאן. ברגקאמפ התקשה להסתגל לסגנון המשחק ההגנתי של הכדורגל האיטלקי ושל אינטר בפרט במהלך תקופתו בקבוצה,‏[5] ונקלע לעימותים עם התקשורת האיטלקית ועם חבריו לקבוצה בשל יכולתו המאכזבת. בעונת 1993/1994 סייע לקבוצה לזכות בגביע אופ"א והבקיע שמונה שערים בטורניר, שהקנו לו את תואר מלך השערים בטורניר. כמו כן, הצליח בעונתו הראשונה להבקיע 25 שערים בכל המסגרות, על אף שמיעט לכבוש במסגרת הסרייה א'. בעונתו השנייה, לעומת זאת, איבד את מקומו כשחקן מרכזי בחוד ההתקפה, לטובת שחקנים כמרקו דל וקיו ורובן סוסה. במסגרת הליגה הבקיע 11 שערים בלבד ב-52 משחקים, ולאחר שתי עונות החליט לעזוב את הקבוצה.

על התקופה שעבר באיטליה סיפר ברגקאמפ מאוחר יותר:

Cquote2.svg

אני לא חושב שהתקופה הייתה כישלון. מובן שלא יכולתי לשחק כדורגל ברמה בה אני משחק כעת או בה שיחקתי באייאקס, אך כשחקן למדתי הרבה. אני חושב שלא הייתי הכדורגלן שאני היום אם לא הייתי עובר זאת.

Cquote3.svg
– דניס ברגקאמפ, 1995‏‏[1]

שנותיו בארסנל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקיץ 1995 הצטרף ברגקאמפ לשורות ארסנל האנגלית. מאמנה החדש של הקבוצה, ברוס ריוק, החתים אותו בקבוצה בעסקת העברה ששוויה שבע וחצי מיליון ליש"ט - סכום שיא בתולדות המועדון. ריוק שאף להיעזר בברגקאמפ כדי לשנות את תדמיתה של ארסנל, שנחשבה אז לקבוצה משעממת (אשר כונתה על ידי האוהדים "Boring, Boring Arsenal"), ולהפוך את סגנון משחקה להתקפי ומרשים יותר.‏[6] החתמתו של ברגקאמפ נחשבה להחתמה הראשונה של שחקן זר בולט בקבוצה, מאז התרת הגבלות אסון הייזל, שמנעו מקבוצות אנגליות להשתתף במפעלים האירופיים של אופ"א במשך תקופה של חמש שנים, ושפגעו בתדמיתם של מועדוני הכדורגל האנגליים. ברגקאמפ שיחק בעיקר מאחורי החלוץ המרכזי של הקבוצה, איאן רייט, ובין השניים נוצר שיתוף פעולה מהבולטים בכדורגל האנגלי בתקופה זו. על אף פתיחת עונה לא פשוטה, במהלכה ספג ביקורת על שהפגין חוסר אגרסיביות,‏[1] הצליח ברגקאמפ להשתלב היטב בקבוצתו החדשה וסיים את העונה עם 11 שערים. אף שהקבוצה עצמה לא הצליחה להשתלב בצמרת הליגה, הבקיע ברגקאמפ שער במחזור האחרון שהבטיח לקבוצה את המקום החמישי, המקנה השתתפות בטורניר גביע אופ"א.

ברגקאמפ הגיע לשיאו במדי ארסנל לאחר החתמת המאמן הצרפתי ארסן ונגר ב-1996. עם הגעתו ראה ונגר בברגקאמפ חלק מרכזי בשיטת המשחק ההתקפית שתכנן להנחיל בארסנל, ואף אמר עליו כי "הוא היה ברכה ומתנה עבורי בהגעתי".‏[6] באותה עונה סייע ברגקאמפ לארסנל לשפר את הישגיה במידה משמעותית, כשסיים עם הקבוצה במקום השלישי בפרמייר ליג והבקיע במהלכה 12 שערים.

בעונת 1997/1998 הוביל ברגקאמפ את קבוצתו לזכייה ב"דאבל", אליפות הפרמייר ליג וגביע ה-FA, שהיו תאריו הראשונים במדי הקבוצה, וזאת על אף פציעה ממנה סבל לקראת סיום העונה, בגינה נעדר מגמר הגביע. להישג הייתה משמעות רבה‏[6], שכן ארסנל בהנהגתו הצליחה לקטוע את שליטתה ארוכת-השנים של מנצ'סטר יונייטד בליגה, לאחר שזו זכתה בארבע אליפויות מאז ייסוד הפרמייר ליג ב-1992, והזכייה פתחה תקופה חיובית בעבור ארסנל במהלכה הייתה מועמדת קבועה לתואר האליפות. ברגקאמפ, שתפס את מקומו של רייט כחלוץ המוביל של ארסנל, הבקיע 22 שערים בכל המסגרות ותרם לקבוצתו 20 בישולים. בסיום העונה זכה בפרסי כדורגלן השנה בליגה האנגלית על פי בחירת הכדורגלנים ועל פי בחירת העיתונאים. באוגוסט 1997 תפס ברגקאמפ את שלושת המקומות הראשונים בבחירת "שער החודש" של Match of the Day, תוכנית הכדורגל המרכזית של ה-BBC, כשאת שניים מהם הבקיע במשחק מול לסטר סיטי (כחלק משלושער שלו באותו משחק) ואת השער הנוסף הבקיע נגד סאות'המפטון. בסוף אותה שנה הגיע למקום השלישי בבחירת כדורגלן השנה בעולם של פיפ"א.

בתחילת עונת 1998/1999 סבל ברגקאמפ מפציעה בגבו, אך לאחר החלמתו שב להפגין יכולת משחק טובה, לצד חברו החדש להתקפה, ניקולא אנלקה, וסייע לקבוצתו להיאבק מול מנצ'סטר יונייטד על תואר האליפות. על אף הצטיינותו במחזורים האחרונים, לא הצליחה ארסנל לזכות בתואר. מנצ'סטר אף הדיחה את ארסנל בחצי גמר גביע ה-FA: לאחר תיקו ללא שערים במשחק הראשון, הבקיע ברגקאמפ שער שוויון במשחק הגומלין; בדקה האחרונה נשרקה בעיטת עונשין לטובת ארסנל, שהייתה יכולה להכריע את ההתמודדות לזכותה, אותה בעט ברגקאמפ, אך שוערה של יונייטד, פיטר שמייכל, הדף את הבעיטה. מנצ'סטר ניצחה לבסוף 2-1 בתום הארכה.

ברגקאמפ במדי נבחרת הולנד (שמאל) לפני משחק ביורו 1996

עם הגעתו לארסנל של החלוץ תיירי הנרי בקיץ 1999, הלך והתמקד תפקידו של ברגקאמפ במסירות וביצירת מצבי הבקעה לחבריו לקבוצה, ופחות בכיבוש שערים. השניים היו שותפים לתקופה מוצלחת של ארסנל בראשית שנות האלפיים, שבמהלכה זכתה הקבוצה בתארים רבים. לאחר שהודחה בשלב הבתים של ליגת האלופות בעונת 1999/2000, הצליחה ארסנל להעפיל לגמר גביע אופ"א מול גלאטסראיי. ברגקאמפ הבקיע שלושה שערים במסגרת הטורניר ובמשחק הגמר פתח בהרכב לצדו של הנרי, אך הקבוצה הפסידה בגמר בדו-קרב בעיטות עונשין. בעונה הבאה, 2000/2001, הוסט לעתים לעמדת הקיצוני הימני, בה הפגין יכולת משחק טובה.‏[7] בעקבות פציעה בגיד אכילס שספג בחודש מרץ, החמיץ משחקים רבים בסיום העונה, וקבוצתו הפסידה למנצ'סטר יונייטד במאבק על האליפות. הוא שב לשחק בגמר גביע ה-FA, בו הפסידה הקבוצה לליברפול.

על אף שפתח את עונת 2001/2002 כשחקן מחליף, הצליח ברגקאמפ לכבוש מחדש את מקומו בהרכב הפותח, החל מתקופת חג המולד. הוא היה אחד משחקני המפתח של הקבוצה, שזכתה בדאבל (אליפות וגביע ה-FA) השני בתקופתו, לאחר שהבקיע 14 שערים ובישל 19 נוספים, בכל המסגרות. במשחק מול ניוקאסל יונייטד בראשית חודש מרץ הבקיע ברגקאמפ את אחד משעריו הזכורים היטב, שנבחר ל"שער העונה" בידי ארגון ה-BBC - לאחר שקיבל את הכדור מרובר פירס עם גבו לשער, שלח את הכדור לימינו ועבר תוך כדי סיבוב שמאלה את שחקן ההגנה ששמר עליו, ולאחר מכן בעט פנימה.‏[7] באותו חודש זכה ברגקאמפ בתואר "שחקן החודש" בפרמייר ליג, לאחר שהצטיין במשחקים רבים, בדרך לזכיית ארסנל באליפות.‏[7] במחזורי הסיום של העונה פיתח תיאום ייחודי יחד עם השבדי פרדי ליונברג, שהבקיע שערים רבים שהכריעו משחקים.

פתיחת העונה הבאה הייתה מוצלחת עבור ברגקאמפ ועבור ארסנל, אך בהמשך הפגין ברגקאמפ יכולת מאכזבת.‏[7] קבוצתו איבדה את תואר האליפות, אך זכתה בפעם השנייה ברציפות בגביע ה-FA. אף שסבל ממספר פציעות בראשית עונת 2003/2004, היה ברגקאמפ משחקני המפתח בזכייתה של ארסנל באליפות. בעונה זו ארסנל לא ספגה אף הפסד בליגה; הייתה זו הפעם השנייה בתולדות הכדורגל האנגלי שקבוצה משיגה הישג זה, מאז העונה הראשונה בתולדות הליגה, אותה סיימה פרסטון נורת' אנד ללא הפסדים. יכולת המסירה היעילה שלו תרמה לקבוצה במידה רבה, והוא בישל יותר שערים מכל שחקן אחר בקבוצה, עם 16 בישולים בכל המסגרות. בפברואר 2004 נבחר פעם נוספת ל"שחקן החודש" בליגה. ברגקאמפ הצטיין בתיקו מול היריבה העירונית טוטנהאם הוטספר, בו היה מעורב בשני שערי קבוצתו, משחק שבעקבותיו הבטיחה הקבוצה את האליפות.

בעונה הבאה, 2004/2005, לא קטעה ארסנל את רצף המשחקים בהם לא רשמה אף הפסד, שהגיע עד לרצף של 49 משחקים, ובכך שברה שיא בתולדות הכדורגל האנגלי.‏[8]‏‏[9] ברגקאמפ נטל חלק משמעותי במשחקים האחרונים שהובילו לשבירת השיא, ובייחוד במשחק מול מידלסברו, שבו הבקיע שער ובישל אחד נוסף, וסייע לקבוצתו לחזור מפיגור 3-1 עד לניצחון 3-5.‏‏[10] בהמשך העונה החל מעמדו של ברגקאמפ בקבוצה לדעוך, בעקבות גילו המבוגר היחסית, ובמשחקים רבים הוא איבד את מקומו בהרכב לטובת שחקנים צעירים יותר, כמו רובין ואן פרסי וחוסה אנטוניו רייס. אף על פי כן, הוא תרם לקבוצה שמונה שערים ו-17 בישולים באותה עונה, ופתח בהרכב בניצחון על מנצ'סטר יונייטד בגמר גביע ה-FA.

על אף גילו המתקדם ומדיניותו של ונגר שלא להחתים שחקנים בני למעלה מ-30 שנה, ועל אף הבעת התעניינות בצירופו מצדן של קבוצות אחרות, האריך ברגקאמפ את חוזהו בארסנל מספר פעמים במהלך שנים אלו. השמועות על עזיבה אפשרית הגיעו לשיאן במהלך שנת 2005, כאשר הנהלת הקבוצה היססה האם להציע לו חוזה חדש. לבסוף, הוחתם ברגקאמפ על חוזה נוסף לעונת 2005/2006, והודיע כי תהיה זו עונתו האחרונה בקריירה. במהלך עונה זו שימש בעיקר מחליף בקבוצה, שהתבססה על דור חדש של שחקנים צעירים, וסבל מפציעה שהשביתה אותו למשך שלושה חודשים במהלכה. ברגקאמפ היה שותף להעפלתה הראשונה של ארסנל לגמר ליגת האלופות, מול ברצלונה, אך ישב על הספסל ולא שותף במשחק, בו הפסידה ארסנל. תחילה תכנן ונגר להכניסו כמחליף, אך לבסוף לא יכול היה לעשות כן, בעקבות הרחקתו של השוער ינס להמן. לקראת סיום המשחק החליט המאמן להעלות למגרש את חוסה אנטוניו רייס במקום את ברגקאמפ, מהלך עליו ספג ביקורת רבה.‏[11]

ברגקאמפ זכה להוקרה מארסנל, כאשר המשחק הראשון באצטדיונה החדש, אצטדיון האמירויות, הוקדש לכבודו. המשחק נערך ב-22 ביולי 2006, ובו התמודדה ארסנל מול אייאקס, קבוצתו הראשונה של ברגקאמפ. ברגקאמפ בעט את בעיטת הפתיחה של המשחק, ביחד עם אביו וים, וארבעת ילדיו של ברגקאמפ עלו יחד עם שחקני הקבוצה בטקס הצגת השחקנים שלפני המשחק. במחצית הראשונה שיחקו שחקני הקבוצה שהיו בסגלה באותו זמן, ובמחצית השנייה עלו לשחק שחקני עבר מפורסמים משני המועדונים. בארסנל היו אלה, בין היתר, איאן רייט, פטריק ויירה, מארק אוברמרס, עמנואל פטי ודייוויד סימן, ובאייאקס היו אלה מרקו ואן באסטן, דני בלינד, יוהאן קרויף, ופרנק ורונלד דה בור.

ברגקאמפ סיים את תקופתו בארסנל כשחקן העשירי ברשימת המבקיעים המצטיינים בתולדות המועדון, עם 120 שערים בכל המפעלים, ועם למעלה מ-160 בישולים במדי הקבוצה בסך הכול.‏[12] ב-2004 נבחר על ידי פלה לחבר ברשימת פיפ"א 100, שכללה את 125 הכדורגלנים החיים הטובים בעולם. ב-2007 הצטרף להיכל התהילה של הכדורגל האנגלי, וב-2008 נבחר על ידי אוהדי ארסנל במקום השני ברשימת 50 השחקנים הגדולים בתולדות המועדון, אחרי תיירי הנרי‏[13]. בפברואר 2013 הודיעה הנהלת ארסנל כי תציב פסל של ברקגאמפ באצטדיון האמירויות, מחווה שעד אז זכו לה רק הרברט צ'פמן (מאמן הקבוצה בשנות ה-30), טוני אדמס (השני בדירוג ההופעות) ותיירי הנרי (מלך השערים בכל הזמנים של המועדון)‏[14].

נבחרת הולנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברגקאמפ במהלך חימום לקראת משחק ביורו 1996

ב-26 בספטמבר 1990 ערך ברגקאמפ את הופעת הבכורה בנבחרת הלאומית של הולנד, במשחק ידידות מול נבחרת איטליה. בטורניר יורו 1992 פתח בחוליית ההתקפה של הנבחרת לצד שחקנים כמו מרקו ואן באסטן ורוד חוליט, שבזכותם נחשבה הולנד למועמדת הבכירה לזכייה בטורניר. ברגקאמפ הרשים כשהבקיע שלושה שערים, מה שהציב אותו כמלך שערי הטורניר לצד כמה שחקנים נוספים, וסייע לנבחרתו להגיע עד לחצי הגמר. במשחק חצי הגמר העלה ברגקאמפ את הולנד ליתרון 0-1 מול דנמרק, שאוזן בהמשך על ידי הנריק לארסן. המשחק הסתיים בתיקו 2-2 משערים של פרנק רייקארד לזכות הולנד ושער נוסף של לארסן לזכות דנמרק, תוצאה שנותרה בעינה גם בתום ההארכה. הולנד הפסידה בתום דו-קרב בעיטות העונשין שנערך בסיום ההארכה, בו הבקיע ברגקאמפ את אחד השערים.

בהיעדרם של ואן באסטן הפצוע וחוליט שפרש מהנבחרת, היה ברגקאמפ שחקן ההתקפה הבולט ביותר של הולנד במונדיאל 1994. הוא הוביל את נבחרתו לרבע הגמר, והבקיע שלושה שערים במהלך הטורניר. ברבע הגמר מול נבחרת ברזיל, כשנבחרתו בפיגור 2-0, כבש ברגקאמפ שער שסייע לנבחרתו לחזור מהפיגור ולהשוות, אך לבסוף הבקיע המגן ברנקו שער מנצח לזכות הברזילאים. יורו 1996 היה בעבור ברגקאמפ טורניר מאכזב, והוא הציג, יחד עם שאר הנבחרת, יכולת חלשה. בטורניר זה הבקיע שער בודד ובישל לפטריק קלייברט שער מול נבחרת אנגליה, בזכותו עלתה הנבחרת לרבע הגמר, שם הודחה על ידי צרפת.

במונדיאל 1998 הגיע ברגקאמפ לשיא יכולתו במדי הנבחרת, כשהיה השחקן המרכזי בנבחרת, הבקיע שלושה שערים ובישל שלושה נוספים. נבחרתו העפילה עד לחצי הגמר - הישג השיא של הולנד בגביע העולם מזה עשרים שנה. בניצחון על נבחרת יוגוסלביה בשמינית הגמר הבקיע ברגקאמפ את השער הראשון, ובכך שבר שיא כמלך השערים של הנבחרת בכל הזמנים. ברבע הגמר, נגד נבחרת ארגנטינה, בישל לקלייברט בנגיחה את השער הראשון. קלאודיו לופז הבקיע שער שוויון מאוחר יותר, אך בדקה האחרונה של המשחק הבקיע ברגקאמפ את שער הניצחון, שנחשב לאחד משעריו היפים והזכורים ביותר‏[2]; ברגקאמפ השתלט על כדור ממסירה ארוכה של פרנק דה בור, העביר אותו בין רגליו של המגן רוברטו אז'אלה, שבא לעברו, ובעט בכדור בעוצמה ובהצלחה לכיוון השער. הולנד הודחה בחצי הגמר לאחר הפסד לברזיל בדו-קרב בעיטות עונשין, בו הבקיע ברגקאמפ את אחד השערים, והפסידה לקרואטיה במשחק על המקום השלישי.

בטורניר יורו 2000, שאותו אירחה הולנד במשותף עם בלגיה, נטל ברגקאמפ חלק משמעותי בהעפלת הנבחרת לחצי הגמר, בו הפסידה לאיטליה. הייתה זו הפעם הרביעית בחמישה טורנירים, שהולנד הודחה בדו-קרב בעיטות עונשין, כשברגקאמפ היה שותף לכל ההפסדים הללו. לאחר הטורניר הודיע על פרישתו מהנבחרת הלאומית בשל פחדו מטיסות שמנע ממנו לנסוע לאסיה, שם נערך מונדיאל 2002.‏‏[2] הוא החליט שלא להשתתף במשחקי המוקדמות בטענה שיהיה זה לא הוגן כלפי שחקנים אחרים, ובהיעדרו כשלה הולנד בניסיונה להעפיל לטורניר.

ברגקאמפ סיים את דרכו בנבחרת כמבקיע המוביל שלה בכל הזמנים, עם 37 שערים ב-79 משחקים, שיא שנשבר מאוחר יותר על ידי פטריק קלייברט.

דמותו כשחקן והשפעתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברגקאמפ ב-2003

ברגקאמפ תפקד במשך מרבית הקריירה שלו כחלוץ שני, המשחק מאחורי החלוץ המרכזי של הקבוצה ותומך בו במשחק ההתקפה. הוא נחשב לשחקן בעל יכולת שליטה מרשימה בכדור וטכניקת משחק גבוהה, ולאורך הקריירה הבקיע שערים רבים במהלכים מתוחכמים או בבעיטות חזקות ממרחק, שעשו להן שם בעולם הכדורגל.‏[2] הוא נודע גם ביכולת מפותחת להבנת מהלך המשחק ובמסירותיו המדויקות והיצירתיות, שהובילו לשערים רבים מרגלי חבריו לקבוצה. רבים מחשיבים את ברגקאמפ כאחד מטובי החלוצים-המוסרים בתולדות המשחק.‏[2] על אף שבראשית הקריירה שלו באייאקס אמסטרדם היה ברגקאמפ המבקיע הבכיר של קבוצתו, במדי ארסנל תרומתו לקבוצה באה לידי ביטוי רב יותר ביכולת יצירת מצבי הבקעה לחבריו לחוליית ההתקפה, כדוגמת איאן רייט וניקולא אנלקה ובשלבים מאוחרים יותר תיירי הנרי.‏[2]

פרנק רייקארד, ששיחק לצד ברגקאמפ באייאקס ובנבחרת הולנד, תיאר אותו במילים:

Cquote2.svg

ברגקאמפ הוא איש מיוחד. אני מכיר אותו מאז ששיחקנו יחד, אז הוא היה מאוד צעיר. הוא אחד מאותם שחקנים שגורמים לאנשים להגיע לאצטדיון כדי לראות אותם משחקים. בדרך שלו הוא היה עושה אומנות.

Cquote3.svg
– ‏[11]

לברגקאמפ הייתה השפעה רבה על ארסנל בתקופה בה שיחק במועדון. עד להגעתו נחשבה ארסנל לקבוצה בעלת סגנון משחק הגנתי ומשעמם, אך צירופו הפך את הקבוצה לבעלת סגנון משחק התקפי יותר, ובראשית שנות האלפיים נחשבה ארסנל לאחת הקבוצות המלהיבות בכדורגל האירופי.‏[3] לברגקאמפ היה חלק מרכזי בסגנונה הייחודי של ארסנל באותה תקופה, שכלל חלופת מסירות מהירה ושינויי מקומות תכופים לאורך המגרש. לאחר תקופה קשה שעברה על המועדון במחצית הראשונה של שנות ה-90, נטל ברגקאמפ חלק משמעותי בהחזרת ארסנל למעמדה כאחת הקבוצות הבכירות בכדורגל האנגלי. בשל הישגיו של המועדון מעת הגעתו של ברגקאמפ, גדל בצורה משמעותית מספר האוהדים של ארסנל, ובעקבות כך עזבה הקבוצה את אצטדיון הייבורי הישן ונבנה אצטדיון האמירויות הגדול יותר. בנוסף, פתחה הצטרפותו לקבוצה את הדלת להצטרפותם של שחקנים זרים בולטים רבים, שהצטרפו למועדון במשך העשור שלאחר מכן, והיוו יחד אתו את השלד העיקרי של ארסנל.‏[15]

על אף הצלחתו הרבה של ברגקאמפ, הוא נודע בשל פחדו מטיסות שמנע ממנו להגיע למשחקים רבים. הפעם האחרונה שבה ברגקאמפ טס הייתה כאשר שיחק באינטר; לדבריו, החלטתו להפסיק לטוס לא נבעה מאירוע מיוחד כלשהו, אלא בשל כך שהטיסות העיבו על מידת הריכוז שלו במשחק.‏[1] פעמים רבות נסע למשחקי החוץ של קבוצותיו ברכבו הפרטי או ברכבות, וכמעט שלא הגיע למשחקים שנערכו מחוץ לאירופה. הוא נעדר ממספר משחקים חשובים בטורנירים היבשתיים, גביע אופ"א וליגת האלופות, שהתקיימו במקומות מרוחקים. בשל פחד זה פרש ברגקאמפ מנבחרת הולנד לפני טורניר מונדיאל 2002 שנערך ביפן ובדרום קוריאה, רחוק מאוד ממקום מגוריו באנגליה.‏[2]

חייו לאחר הפרישה וחייו האישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר פרישתו ממשחק פעיל, הודיע ברגקאמפ כי לא יעסוק באימון במהלך השנים הקרובות ויקדיש את זמנו למשפחה. כמו כן, דחה הצעה של ארסנל לשמש כסקאוט בקבוצה. עם זאת, במאי 2008 החל ללמוד בקורס מאמנים של התאחדות הכדורגל ההולנדית לשחקני עבר הולנדים. בשל הפחד שלו מטיסות, עבר את הקורס בלונדון, תחת הדרכתו של ארסן ונגר, ולא במקום מושבה של ההתאחדות בהולנד.‏[16] ביולי סיים סופית את הכשרתו כמאמן, תחת מרקו ואן באסטן.

באוקטובר 2008 תפקד כעוזרו של כדורגלן העבר יוהאן נייסקנס באימון נבחרת הולנד ב', המורכבת מהשחקנים הבכירים שלא משתתפים במשחקי הנבחרת הלאומית. בינואר 2011, לאחר מינויו של פרנק דה בור למאמן הקבוצה הבוגרת של אייאקס, מונה ברגקאמפ לעוזר המאמן בקבוצת הנוער של המועדון (עד גיל 19). בקיץ אותה שנה קודם ומונה לעוזרו של דה בור בקבוצה הבכירה.

ברגקאמפ נשוי להנריקה רויזנדאל, ולזוג שלוש בנות ובן. בפגרות הקיץ של תקופתו בארסנל הוא למד באוניברסיטת באת', והשלים תואר ראשון בהנדסת מכונות.

סטטיסטיקות קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מועדון עונה ליגה גביע גביע הליגה אירופה סך הכול
הופעות שערים הופעות שערים הופעות שערים הופעות שערים הופעות שערים
אייאקס אמסטרדם 1986/1987 14 2 5 0 - 4 0 23 2
1987/1988 25 5 1 0 - 6 1 32 6
1988/1989 30 13 3 3 - 1 0 34 16
1989/1990 25 8 2 1 - 1 0 28 9
1990/1991 33 25 3 1 - - 42 29
1991/1992 30 24 3 0 - 11 6 44 30
1992/1993 28 26 4 4 - 8 3 40 33
סך הכול 185 103 21 9 - 31 10 243 122
אינטר מילאנו 1993/1994 31 8 13 9 - 11 8 55 25
1994/1995 21 3 3 1 - 2 1 26 5
סך הכול 52 11 16 10 - 13 9 81 30
ארסנל 1995/1996 33 11 1 0 7 5 - 41 16
1996/1997 29 12 2 1 2 1 1 0 34 14
1997/1998 27 16 7 3 4 2 1 1 39 22
1998/1999 29 12 6 3 1 0 3 1 39 16
1999/2000 28 6 0 0 0 0 11 4 39 10
2000/2001 25 3 5 1 0 0 5 1 35 5
2001/2002 33 9 6 3 1 0 6 2 46 14
2002/2003 29 4 4 2 0 0 7 1 40 7
2003/2004 28 4 3 1 0 0 6 0 37 5
2004/2005 30 8 4 0 0 0 4 0 37 8
2005/2006 24 2 1 0 1 0 4 1 30 3
סך הכול 315 87 39 14 15 8 48 11 417 120
סך הכול בקריירה 552 201 76 33 15 8 92 30 741 272

תארים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אייאקס אמסטרדם
אינטר מילאנו
ארסנל
תארים אישיים

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]


כדורגלן השנה בהולנד

1984: חוליט  •  1985: ואן באסטן  •  1986: חוליט  •  1987: קומאן  •  1988: קומאן  •  1989: רומאריו  •  1990: ווטרס  •  1991: ברגקאמפ  •  1992: ברגקאמפ  •  1993: ליטמאנן  •  1994: דה בור  •  1995: ניליס  •  1996: דה בור  •  1997: סטאם  •  1999: ואן ניסטלרוי  •  2000: ואן ניסטלרוי  •  2001: ואן בומל  •  2002: ואן הוידונק  •  2003: קז'מן  •  2004: מקסוול  •  2005: ואן בומל  •  2006: קאוט  •  2007: אלווס  •  2008: הייטינחה  •  2009: אל חמדאווי  •  2010: סוארס  •  2011: יאנסן  •  2012: ורטונגן  •  2013: בוני  •  2014: בלינד

זוכי פרס כדורגלן השנה בליגה האנגלית (התאחדות השחקנים)

1974: האנטר | 1975: טוד | 1976: ג'נינגס | 1977: גריי | 1978: שילטון | 1979: בריידי | 1980: מקדרמוט | 1981: וורק | 1982: קיגן | 1983: דלגליש | 1984: ראש | 1985: ריד | 1986: ליניקר | 1987: אלן | 1988: בארנס | 1989: יוז | 1990: פלאט | 1991: יוז | 1992: פליסטר | 1993:מקגראת' | 1994: קנטונה | 1995: שירר | 1996: פרדיננד | 1997: שירר | 1998: ברגקאמפ | 1999: ז'ינולה | 2000: רוי קין | 2001: שרינגהאם | 2002: ואן ניסטלרוי | 2003: הנרי | 2004:הנרי | 2005:טרי | 2006:ג'רארד | 2007: רונאלדו | 2008: רונאלדו | 2009: גיגס | 2010: רוני | 2011: בייל | 2012: ואן פרסי | 2013: בייל | 2014: סוארס

זוכי פרס כדורגלן השנה בליגה האנגלית (התאחדות העיתונאים)

1948: מתיוס | 1949: קארי | 1950: מרסר | 1951: ג'ונסטון | 1952: רייט | 1953: לופהאוז | 1954: פיני | 1955:ריוורי | 1956: טראוטמן | 1957: פיני | 1958: בלנשפלאואר | 1959: סיד אואן | 1960: סלייטר | 1961: בלנשפלאואר | 1962: אדמסון | 1963: מתיוס | 1964: מור | 1965: קולינס | 1966: בובי צ'רלטון | 1967: ג'ק צ'רלטון | 1968: בסט | 1969: בוק/מקאי | 1970: ברמנר | 1971: מקלינטוק | 1972: בנקס | 1973: ג'נינגס | 1974: קלהאן | 1975: מאלרי | 1976: קיגן | 1977: אמילן יוז | 1978: בראנס | 1979: דלגליש | 1980: מקדרמוט | 1981: תייסן | 1982: פרימן | 1983: דלגליש | 1984: ראש | 1985: סאות'הול | 1986: ליניקר | 1987: אלן | 1988: בארנס | 1989: ניקול | 1990: בארנס | 1991: סטרכאן | 1992: ליניקר | 1993: וודל | 1994: שירר | 1995: קלינסמן | 1996: קאנטונה | 1997: זולה | 1998: ברגקאמפ | 1999: ז'ינולה | 2000: רוי קין | 2001: שרינגהאם | 2002: פירס | 2003: הנרי | 2004: הנרי | 2005: לאמפרד | 2006: הנרי | 2007: רונאלדו | 2008: רונאלדו | 2009: ג'רארד | 2010: רוני | 2011: פארקר | 2012: ואן פרסי | 2013: בייל | 2014: סוארס

ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg