דניס מק'יואן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דניס מק'יואן (מתוך הרבעון "מידל איסט")

דניס מק'יואן ( Denis M. MacEoin) (נולד בבלפסט, צפון אירלנד, בינואר 1949) הוא סופר, מרצה, עורך עיתונות ועיתונאי בריטי, ממוצא אירי, החי וכותב כיום בניוקאסל שבאנגליה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 1967-1971 למד מק'יואן באוניברסיטת דבלין (טריניטי קולג') ספרות אנגלית עד לקבלת ה - MA, כאשר במקביל והחל מ - 1965, כלומר עדיין כנער, הוא החל רואה עצמו כבהאי. בעקבות אמונתו זו הוא המשיך באוניברסיטת אדינבורו בלימודי פרסית, ערבית ולימודי האסלאם. את עבודת הדוקטורט שלו בלימודי פרס הוא השלים באוניברסיטת קיימברידג' (קינג'ס קולג') ב - 1979. בשנים 1979-1980 לימד אנגלית וציוויליזציה איסלאמית, באוניברסיטת מוחמד החמישי בעיר פאס, במרוקו, ואחר כך עזב את הדת הבהאית (1980), חזר לבריטניה ומ - 1981 שימש כמרצה ללימודי ערבית והאסלאם באוניברסיטת ניוקאסל והתמחה בתחומי השיעה והדת הבהאית. בשנת 1986 היה לעמית כבוד במרכז האיסלאמי ולימודי המזרח התיכון באוניברסיטת דורהאם. היה עמית ספרותי של קרן רויאל באוניברסיטת ניוקאסל בשנים 2005-2008. עבודתו באוניברסיטת ניו קאסל הופסקה עקב לחצים של תורמים מערב הסעודית והוא הוחלף על ידי מרצה סעודי. בשנים 2009 - 2010 היה עורך הרבעון האמריקאי "מידל איסט", שייסד דניאל פייפס ב - 1994. הוא הוחלף על ידי אפרים קארש, אך ממשיך לשמש גם כיום עורך בכיר ברבעון זה.

נשוי מאז 1975. אשתו בת', גם היא סופרת, בעלת תואר דוקטור לרפואה הומיאופאתית כתבה כ-20 ספרים על הומיאופאתיה, בריאות וחיים טבעיים, כולל "ספר התרופות הטבעי", "ספר רפואה טבעית", "מדריך מעשי למשפחה ולבריאות" אשר יצא לאור בהוצאת ""בלומסברי"" בשנת 1999, "הומיאופאתיה: רפואה במשך המאה ה -21" (קייל Cathie, 2006) ועוד.

מק'יואן עצמו הינו חסיד הרפואה האלטרנטיבית מאז 1960. בשנים האחרונות הוא פיתח את צד הסוציולוגיה והפוליטיקה של הרפואה והרצה בפני סטודנטים לרפואה על נושאים אלה. במשך שנים רבות הוא היה נשיא האגודה לרפואה טבעית בבריטניה.

יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מק'יואן פרסם בשמו האמיתי שורת ספרים, חלקם רבי מכר, העוסקים באסלאם ובטרור האיסלאמי מחד ובדת הבאהית, מאידך. הוא ממשיך לעבוד ולכתוב בתחום חקר האסלאם. הוא והסופרת הבריטית - היהודיה מלאני פיליפס, הינם יחידים כמעט בנוף האינטלקטואלי הבריטי, הכותבים על התפתחות האסלאם הקיצוני וסכנת השתלטותו על בריטניה[דרוש מקור]. שניים אלה הינם גם מהבודדים בין האינטלקטואלים הבריטים שהינם פרו ישראלים. למק'יואן יש אפילו בלוג מיוחד המוקדש להגנה על ישראל‏[1]. בין ספריו בנושאים אלו: "חטיפת הבריטים בידי האסלאם", מחקר על השנאה לכל מה שאינו מוסלמי ובעיקר על האנטישמיות במסגדים המוסלמים בבריטניה ובמוסדות תרבות ולימוד אחרים שם, "דו"ח על בתי הספר המוסלמים בבריטניה", שפורסם באינטרנט על ידי Civitas ועוד. בשנת 2009, האתר Civitas פרסם דו"ח נוסף שלו על "השריעה חוק או דין אחד לכל".

בנוסף, מק'יואן פרסם בשם העט דניאל איסטרמן (Daniel Easterman) לפחות 16 מותחנים בדיוניים רבי מכר שרקעם הינו האנטישמיות של האסלאם והטירור האיסלאמי ובשם עט נוסף - ג'ונתן אייקליף (Aycliffe) עוד לפחות 8 רבי מכר שרקעם הינו פנטסיה ורוחות רפאים.

מותחנים תחת השם דניאל איסטרמן הוא החל לכתוב בשנת 1984 - "הרוצח האחרון", ומאז הופיעו כאמור מותחנים רבים נוספים שלו, שהפכו רבי מכר, כמו "חצות בצהריים", "K", "הבודהה התשיעי", "המיקלט השביעי" ועוד. רוב המותחנים הללו עסקו באותו כיוון של מחקריו המדעיים - טירור מוסלמי אנטישמי, אף כי הפעם מהכיוון הבדיוני ולא זה המדעי.

תחת שם העט ג'ונתן אייקליף כתב דניס מקיואן שורת ספרי פנטסיה ורוחות רפאים, שהפכו אף הם רבי מכר. הראשון שבהם - "חדרה של נעמי" - יצא לאור בשנת 1991, ואחריו - "לחישות בחשיכה" (1992), "ההיעלמות" (1993), "המטריקס" (1994), "האבודים" (1996) "צל על הקיר" (2000), "גן אבוד במרחבי הזמן" (2004) ועוד.

ממכתבו לתמר פוגל[עריכת קוד מקור | עריכה]

באפריל 2011 כתב מק'יואן מכתב לתמר פוגל הנערה ניצולת הטבח באיתמר: "אני מקווה שכל פלסטינאי יוכל לראות את (הקלטת הראיון איתך בטלוויזיה הישראלית). יכול להיות שבאותו רגע הם יבינו שמלחמתם בישראל הינה חסרת תועלת, שאתם לעולם לא תיכנעו, שלא תניחו לעצמכם להיות מובלים שוב לשחיטה כפי שקרה בעבר... עולם מלא עומד לצידך בכאבך... מצבת הזיכרון האמיתית למשפחתך תהיה את... החיים השגרתיים הם הדבר הכואב ביותר ליוצרי הזוועות..."[את המכתב המקורי ניתן למצוא למשל כאן]‏[2]."

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הבלוג של דניס מק'יואן - "הגנה על ישראל מהכיוון הליברלי"
  2. ^ תרגום המכתב פורסם במלואו בעיתון ישראל היום בתאריך 15 באפריל 2011