דעת תורה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

דעת תורה - דעה הבאה לבטא את עמדת תורת ישראל בהתייחס לשאלה כלשהי העומדת על הפרק אשר אין לה מענה בפסיקה ההלכתית. מתוך אמונת חכמים, יש המייחסים לאדם הנחשב גדול בתורה את היכולת לשמש לפה עבור התורה ולהביע את דעתה (שאינה מובעת בה בגלוי) בשאלה הנידונה. מתוך כך מייחסים לאדם כזה את הכושר לפסוק לא רק בנושאים תורניים והלכתיים צרופים אלא גם בנושאי פוליטיקה, מדינה והלכות חיים בכלל. הסוגיות הדתיות שבהן עסק, על פי גישה זו לאמונת חכמים, מזככות את מוחו ומכשירות אותו לפסוק בכלל תחומי החיים. דעת תורה היא מוטיב מרכזי בחיי החברה החרדית וברמת נוקשות פחותה אף בחיי החברה החרדית-לאומית.

התפתחות המושג[עריכת קוד מקור | עריכה]

הביטוי "דעת תורה" או "דעת התורה" מבטא בספרות היהודית בימי הביניים ובראשית העת החדשה את מה שהיום מקובל לבטא כ"עמדת ההלכה" או "השקפת היהדות". אמנם בספרות חז"ל ואף במכלול ספרות האחרונים משמעותו של הביטוי שימשה להגדיר או את השיתוף הקיים בין דעת לתורה (לדוגמה במשנתו של הרמב"ם, שראה את הפיזיקה והמטפיזיקה כמשלימות את התורה) או כביטוי לידיעה ברורה של דין התורה (מסכת חולין צ, ב), אולם בהמשך מושג זה קיבל אופי אחר. במידה מסוימת, גמישותה של הסמכות הרבנית לקבוע בענייני "דעת תורה" עולה על יכולתה לפסוק הלכות, שכן פסיקת "דעת תורה" היא למעשה אינטואיטיבית ואינה מחייבת כתיבה הלכתית מסודרת ומנומקת. לפיכך גם היכולת לחלוק עליה מוגבלת ביותר, אלא אם כן החולק נחשב לבעל שיעור קומה המאפשר לו להביע "דעת תורה" כהבנתו. חוקרים אחדים (גרשון בקון, לורנס קפלן, יעקב כ"ץ) סברו כי דעת תורה כוללת בתוכה מימד של אלטעות (infallibility, חסינות מפני טעות) כעין זו שיוחסה לאפיפיור החל מוועידת הוותיקן הראשונה (1870). ואולם, נראה כי התפיסה החרדית מעט פחות קיצונית בעניין זה. רק לעתים נדירות ניתן למצוא בה ניסוחים מופרשים של אלטעות, ובדרך כלל הדגש הוא על כך שהאדם הפשוט איננו יכול לשפוט או לבקר את שיקול דעתם של ה"גדולים".

"דעת תורה" הוא מונח שהופיע במקורו בספרות ההלכה, אך שם הוא משמש כמטבע לשון, שאין עומדת מאחוריו תפיסה מגובשת. הוא הפך לדוקטרינה בעיקר עם עלייתה של אגודת ישראל.

דוקטרינת דעת תורה החלה כנראה אצל ר' ישראל מאיר הכהן , החפץ חיים. היא פותחה בעיקר בדור שלאחריו על ידי תלמידו ר' אלחנן וסרמן, וכן על ידי ר' חיים עוזר גרודז'נסקי והחזון איש. כל אחד מהם תפס את סמכותם של גדולי התורה בגוון שונה במקצת. הרב אברהם ישעיהו קרליץ (ה"חזון איש"), שמיעט להשתמש במונח דעת תורה, אמר כי לגדולי התורה יש חלק חמישי בשו"עשולחן ערוך ישנם ארבעה חלקים), המורה גם בעניינים שאינם בארבעת החלקים הקיימים. הרב אלחנן וסרמן ציטט מרבי חיים מוולוז'ין ש"בשעה שסוחר עצים בא להימלך אם לקנות יער, ישנה עבורו תשובה בתורה, צריכים רק למוצאה...".

הפולמוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרשנות החדשה למושג דעת תורה, מלווה בגישות המאגיות המייחסות ידיעה אבסולוטית לגדולי הדור, גררה פולמוס ער. עימות מפורסם התקיים כאשר ראשי תנועת המזרחי, ד"ר יצחק רפאל והרב יהודה לייב פישמן מימון, פנו לחזון אי"ש בהקשר לחוק השירות הלאומי לבנות. התנגדותו של החזון אי"ש לוותה בטיעון שאיסור ביחס לחוק זה מופיע ב-"שולחן ערוך החמישי".

הפולמוס כלל פעמים גם ויכוח באשר לשאלה מיהם האישים שניתן לקובעם כגדולי הדור ולהתייחס לדעתם כאל דעת תורה (כך התנגד הרב צבי יהודה קוק לקביעת החזון אי"ש כגדול הדור), וכן ויכוח עקרוני: אישים רבים התנגדו לעצם המושג בצורתו המודרנית, וטענו שידיעות בתורה אינם מוסיפות ידע בעניינים חוץ־הלכתיים. כך לדוגמה מייסד חסידות חב"ד הרב שניאור זלמן מלאדי[1] והרב אברהם יצחק הכהן קוק[2].

דעת תורה בחסידות[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוקטרינת דעת תורה פותחה על ידי אישים מן המחנה הליטאי, ולדעת חוקרים אחדים היא מהווה כעין גרסה ליטאית לתפיסת הצדיק החסידית. למרות הגישה המקובלת שבחברה החסידית ה"רבי", מהווה את התחליף לדעת תורה, אין הדברים נכונים בהכרח. בחסידות אמנם ה"רבי" וה"צדיק" נחשב לצינור המקשר אל השפע האלוהי; אולם דבר זה נובע מהקשר שלו לקב"ה ולאו דוקא מידיעת התורה שלמד (אדמו"רים מתמנים לתפקידם בירושה, וכך היו שהתמנו בגילאי 13-16 שנים). תפקידו של ה"רבי" כצינור, התבטא בחסידויות מסוימות כביטוי ליכולתו ולצורך בהכוונתו אף בנושאים חומריים, אולם היו חסידויות (כדוגמת חסידות קוצק) שהתנגדו לגישה זו. גם היום בציבור החסידי, המושג דעת תורה מתקשר יותר לפוסקי ההלכה, לעומת הציווי "לא יסור" או החיפוש אחר "סם החיים" המתקשר עם האדמו"ר.

הסברים לתופעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התופעה של דעת תורה, המתבטאת אף בהתייחסות למושג "גדול הדור", נתנה מקום רחב לפרשנויות שונות, ששאפו להסביר את הצורך בהופעתה מבחינה היסטוריוסופית, דתית, ואף סוציולוגית.

האסכולה הליטאית מבארת את המושג דעת תורה בכך שכל אדם מן היישוב באשר הוא, הריהו מושפע בהכרח מן הדברים שהוא שומע וקורא, ואלו מעצבים את תפיסת עולמו בדרכים גלויות וסמויות לרוב. לעומת זאת, תלמיד חכם שזכה ל"דעת תורה" מתאפיין בכך שמעודו לא קרא חומר לא תורני כגון עיתון או ספר מכל סוג שהוא ומעולם לא שמע הרצאות לא תורניות ולא שוחח עם אנשים מחוץ למעגל התורני - הלכתי. כתוצאה מכך הלך מחשבתו מושתת אך ורק על השכלה במסלול התורני הלכתי.לפיכך, בכל שאלה אקטואלית שעל הפרק, גם אם אינה מפורשת במקורות (כגון מפני שהיא קשורה בהתפתחויות טכנולוגיות חדישות, או בסיטואציה פוליטית חדשה), הרב בעל דעת התורה יכול בכל זאת להביע את דעת התורה. ברוח זו מסביר הרב וסרמן את מקור כוחו של רבו החפץ חיים‏[3]. כך גם מסביר הרב משה פיינשטיין את העניין בהקדמתו לספר השו"ת שלו "אגרות משה".

כתוצאה מאבחנה זו, גדול הדור אינו בהכרח הפוסק ההלכתי הגדול ביותר, או בעל המוח השנון ביותר. הוא יכול ברמה העקרונית להיות איש תמים במקצת ללא רקע של פוסק, ובלבד שהוא מאופיין בכך שכל ימיו עברו עליו אך ורק בין כותלי בית המדרש, והוא מוערך כאדם שאינו מניח לאינטרסים אישיים שלו להתערב בשיקוליו. החזון איש כותב בכמה מאגרותיו, שאין כללים מדויקים לזיהויו של אדם כבעל דעת תורה, אלא כלל ישראל יש לו "חוש ריח" מיוחד לדעת מי זכה ל"דעת תורה" ואליו הם פונים בהמוניהם לקבל הדרכה וייעוץ.

עד להתפתחותה של תפיסה זו היה מקובל שרק הציבור החסידי שואל כל דבר את רבותיו, שזכו להילה של בעלי ידע רוחני עליון, "רוח הקודש", בעוד הציבור הליטאי, מתוך חוסר קבלה של תפיסות מיסטיות אודות המנהיג, "מחליט לבד". בעשרות השנים האחרונות, תפיסה מחודשת זו על ההגיון הפנימי שבה מסייעת גם לליטאי השכלתן לקבל את הרעיון של "הרבי", עד שכמעט לא ניכר הבדל בין המגזרים בעניין היחס לסמכות הרבנית. כמעט כל אדם חרדי נוהג להתייעץ באופן קבוע עם אחד מהרבנים, וכך גם עסקני הציבור והפוליטיקאים החרדיים אינם מהינים לזוז ימין או שמאל ללא החלטת גדולי הדור.

דעת תורה כנבואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסבר אחד, שהתבטא בעיקר בפרשנויות בציבור הדתי לאומי, ופעמים רבות התבטא באופי ההתייחסויות בציבור החרדי לאומי, שילב מושג זה ביחס להשקפותיהם הרואות בהקמת מדינת ישראל את הגאולה. יש שראו במושג "דעת תורה" את חזרתה של הנבואה לישראל בימינו, שכן בחוגים החרדיים מתייחסים אל חוות הדעת של הרבנים הבכירים באותה חרדת קודש שנשמרה בעבר לדברי נבואה, אף שכאמור אין הן עוסקות בנושאים תורניים צרופים. פעמים שגישה זו ייחסה אמירות כלליות של אישים מסוימים כאקסיומות שאינם יכולות להשתנות. כך לדוגמה למאמר הדור של הראי"ה קוק יוחסו בקבוצות מסוימות סגולות נבואיות[דרוש מקור], ואף נאומו של הרב צבי יהודה קוק בהקשר לחברון שכם וירושלים לפני שחרורן במלחמת ששת הימים התאפיין בפרשנויות שראו בדבריו נבואה.

דעת תורה כתחליף לאדמו"ר החסידי[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוקרים רואים בעלייתה של "דעת תורה" חלק מתהליך של ריאקצייה חרדית שהתרחשה אחרי תום מלחמת העולם השנייה ועם התבססותה של "חברת הלומדים" בארץ ישראל. התבססותו של המושג דעת תורה בחברות ליטאיות, החסרות את האדמו"רים החסידיים, הובילה להשערות הרואות את הרקע להתפתחות בשאיפות לקביעת היררכיה ברורה, ונתינת תחליפים לשלטון האזרחי ולאדמו"ר החסידי בחברות אלו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בקון גרשון, "דעת תורה וחבלי משיח - לשאלת האידאולוגיה של 'אגודת ישראל' בפולין", תרביץ נב' (תשמ"ג), עמ' 508-497.
  • בנימין בראון, 'דוקטרינת דעת תורה: שלושה שלבים', יהוידע עמיר (עורך), דרך הרוח - ספר היובל לאליעזר שבייד, מחקרי ירושלים במחשבת ישראל יט (תשס"ה), עמ' 600-537.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אגרת הקודש לבעל התניא, פרק כ"ב
  2. ^ אגרות הראיה חלק ב' אגרת תשכו
  3. ^ נאום הרב אלחנן וסרמן בכנסייה הגדולה במרינבאד. קובץ הפרדס, אתר היברובוקס.