דקדוק עברי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
"דקדוק לשון עברית" מאת יהודה מוניש, 1735. נכתב עבור הסטודנטים של אוניברסיטת הרווארד.

דקדוק עברי הוא אנליטי למחצה, בבטאו יְחָ‏סוֹת כגון מושא עקיף ומושא ישיר באמצעות מילות יחס ולא באמצעות הטיות מורפולוגיות. יחד-עם-זאת, הטיות משמשות תפקיד חשוב ביצירת הפעלים, נטיית מילות היחס וביחסת הקניין המבוטאת באמצעות הסמיכות, כמו גם צורת הרבים של שמות עצם ותארים.

מבנה המשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפט פעלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברוב המשפטים בעברית קיים נושא, פועל וארגומנטים נוספים, כמו גם השלמות. במקרה זה, סדר המשפט הוא בדרך-כלל נושא-פועל-מושא, כלומר נושא המשפט קודם לנשוא המשפט, אך קיימת גם גמישות מסוימת. למשל:

  • משפט ייחוד. ניתן לייחד מושא על ידי העברתו לקדמת המשפט. כאשר המושא הוא מילת שאלה, ייחוד זה כמעט הכרחי; למשל: "למי הוא אמר?". במקרים אחרים, הייחוד ישמש לצורך הדגשה (במקום "אני הקמתי את הבניין" ניתן לייחד את המושא ולומר "את הבניין הקמתי").
  • משום שהפעלים בעברית בדרך-כלל נוטים לסימון מין דקדוקי, גוף ומספרו של הנושא, לעתים נהוג להשמיט את כנויי הגוף.
  • במקרים רבים נושא לא מיודע יעוכב, דבר המעניק למשפט משמעות של "קיים דבר-מה מסוים", זאת בנוסף למשמעות הרגילה של הפועל. למשל: "פנה אלי אדם שביקש עזרה" (מבטא את המשמעות כי קיים אדם מסוים, בנוסף למשמעות העיקרית של המשפט).
  • ניתן לעכב נושאים מיודעים לשם מטרות שונות:
  • במקרים מסוימים, עיכוב הנושא המיודע משמש למטרת התבטאות רשמית או ארכאית. זאת משום שהיסטורית, מבנה המשפט בעברית היה פועל-נושא-מושא; התנ"ך וטקסטים דתיים אחרים כתובים ברובם באופן זה ("ויאמר אלוהים אל אברהם").
  • ייתכן שנושא תחילה יושמט, ומאוחר יותר יתווסף כבמחשבה שנייה; למשל: "נעשה זאת יחדיו את ואני".

ככלל, העברית מסמנת כל שם עצם במשפט באמצעות מילת יחס כלשהי, חוץ מאשר את הנושא ואת המושאים הלא מיודעים; קיימת אף מילת יחס לסימון המושא הישיר ("את").

משפט שמני[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפט שמני הוא משפט שאין בו פועל "אמיתי" (כלומר פועל בציווי, בעבר, בהווה או בעתיד, למעט שם הפועל) המתפקד כנשוא. במקומו בא שם עצם, למשל המשפט "הדלת סגורה" (או "הדלת היא סגורה"). במשפטים כאלה משתמשים לעתים באוגד כדי לקשר בין הנשוא לנושא.

פעלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפעלים בעברית נוצרים על ידי שיבוצו של שורש תלת-עיצורי (לפעמים ארבע-עיצורי, לעתים נדירות בן חמישה או שישה עיצורים) באחד משבעה בניינים. את רוב השורשים ניתן לשבץ ביותר מבניין אחד, כלומר ניתן לייצר יותר מפועל אחד מתוך אותו השורש. כאשר זהו המקרה, הפעלים אשר נוצרים בדרך זו בדרך-כלל קשורים אחד לשני קשר סמנטי, אך נבדלים אחד מהשני בקולה של הפעולה (פעולה פעילה לעומת פעולה סבילה) בעצימות סמנטית (למשל: שבר לעומת שיבר) באופן הפעולה (פעולה נמשכת, פעולה חוזרת וכדומה) או ביותר מאחד מאלה גם יחד.

הטיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לכל בניין מערכת מסוימת של הטיות; פעלים באותו הבניין נטים באופן דומה. למרות זאת, קיימים יוצאים-מן-הכלל; למשל, השורשים העלולים - השורשים התלת-עיצוריים אשר האות האמצעית בהם היא וי"ו או יו"ד - מאבדים את האות האמצעית בבניין הפעיל, בבניין הופעל ובחלק ניכר מבניין פעל (גזרת העלולים).

הפעלים בעברית מוטים בשלושה זמנים ושני מודוסים (אלה הם צורת הציווי ושם הפועל-צורת המקור).

לכל פועל קיים זמן עבר, זמן הווה, זמן עתיד וצורת התניה, כאשר זמן הווה משמש גם כצורת הבינוני. צורות אחרות קיימות גם הן עבור חלק מן הפעלים: לפעלים בחמישה מהבניינים ישנה צורת ציווי וצורת מקור (שם הפועל); ולפעלים באחד הבניינים ישנה צורת בינוני. חוץ מאשר בצורת המקור ובשמות פעולה, צורות אלה נטות באופן המשקף את מספרו של הנושא (יחיד או רבים) את גוף הנושא (ראשון, שני או שלישי) את מינו (זכר או נקבה) או את שניהם גם יחד.

שמות עצם[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמות עצם בעברית נטים לציון מספר ומצב, אך לא לציון יחסה. שמות העצם קשורים לפעלים דרך השורשים המשותפים לשניהם, אך יצירתם (פעמים רבות באמצעות משקלים) אינה כה אחידה כיצירת הפעלים (באמצעות בניינים), בין השאר בשל קיומן של מילות השאלה מלועזית.

יחסת הקניין וסמיכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחסת הקניין בעברית מתממשת על ידי הסמיכות - הצבתם של שני שמות עצם בסמיכות אחד לשני, כאשר שם העצם השני (הסומך) משמש כמעין שם תואר המתאים את שם העצם הראשון (הנסמך). שם העצם הראשון יופיע בצורת הנסמך, המסמנת את יחסת הקניין. כללי יצירת הנסמך הן אלה:

  • זכר יחיד בדרך-כלל לא משנה צורתו (סוף - סוף העולם).
  • זכר רבים מחליף את הסיומת -ים בסיומת -י (בעלים - בעלי הבית).
  • יחיד נקבה בעל הסיומת -ה מחליף סיומת זו בסיומת -ת (חתימה - חתימת הבעלים).
  • נקבה ברבים בדרך-כלל לא משנה צורתו (חתימות - חתימות הבעלים).

ישנן מילים רבות בהן קיים שינוי בהגיית התנועות בצורת הנסמך. למשל: צורת הנסמך של בַּיִת היא בֵּית.

בנוסף לכך, ה"א הידיעה לא תיושם אף פעם על שם העצם הראשון (זה הנמצא בצורת הנסמך; בלשון הדיבור כלל זה לא תמיד מתקיים):

  • בית ספר - בית הספר
  • בתי חולים - בתי החולים

בעלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעלות מצוינת באמצעות השימוש במילת היחס של:

  • הספר שלי;
  • הדירה שלך.

אך בשפה ספרותית, גם על ידי הטיית שם העצם, למשל:

  • ספרי;
  • ספריי;
  • ספרנו;
  • דירתי;
  • דירתה;
  • דירתכם.

תארים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם התואר הוא מילה שבאה אחרי שם עצם ומתארת אותו (לדוגמה: חתול חמוד).

כאשר שם העצם מיודע יש ליידע גם את שם התואר (לדוגמה: החתול החמוד).

שם התואר הוא אחת מקטגוריות שם העצם (שם עצם, שם תואר, שם פעולה, שם המספר).

תואר הפועל[עריכת קוד מקור | עריכה]

תואר הפועל מתאר את הפועל או את התואר. אי אפשר להוסיף אליו את ה' הידיעה, והוא אינו נוטה לפי מין או מספר. לדוגמה: אני רץ מהר - תואר הפועל "מהר" מתאר את הריצה. ילד גבוה מאוד - תואר הפועל "מאוד" מתאר את התואר "גבוה".

שם פעולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם פעולה הוא סוג של שם עצם. הוא מתאר פעולה כלשהי.

בניגוד לפועל אין לו זמן ואפשר להוסיף אליו ה' הידיעה.

דוגמאות:

הליכה, ריצה, קפיצה, שחייה, שתייה...

שם פועל[עריכת קוד מקור | עריכה]

אם שם פעולה הוא שם כללי לפעולה כלשהי (הליכה, ריצה...), אז שם פועל הוא שם לביצוע הפעולה (ללכת, לרוץ) שם פועל לא נכלל בשמות העצם ואי אפשר להוסיף אליו את ה' הידיעה.

שם הפועל תמיד מתחיל באות ל' ואי אפשר להפריד אותה ממנו.

דוגמאות:

ללכת, לרקוד, לקפוץ, לשתות, לאכול...

טבלת פעלים/שמות פועל/שמות פעולה:

פועל שם פועל שם פעולה
הלך ללכת הליכה
קפץ לקפוץ קפיצה
זרק לזרוק זריקה
שתה לשתות שתייה
אכל לאכול אכילה
שחה לשחות שחייה
טעם לטעום טעימה
נסע לנסוע נסיעה
הדליק להדליק הדלקה

מילות יחס[עריכת קוד מקור | עריכה]

מילות יחס הן מילים או אותיות המציינות את היחס בין שמות עצם או בין פעולה לשם עצם.

למילות היחס יש גופים שונים (לדוגמה: של + אני = שלי, את + אתה = אותך...).

מילות היחס העיקריות הן אותיות בכל"ם (ב, כ, ל, מ), את, כל, של, אל, על, ליד, מול, נגד, בעד, בגלל, באמצעות וכו'.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]