דקדוק עברי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש להשלים ערך זה ערך זה עשוי להיראות מלא ומפורט, אך הוא אינו שלם, ועדיין חסר בו תוכן מהותי. הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. ראו פירוט בדף השיחה.

דקדוק עברי הנו אנליטי למחצה, בבטאו יְחָ‏סוֹת כגון מושא עקיף ומושא ישיר באמצעות מילות יחס ולא באמצעות הטיות מורפולוגיות. יחד-עם-זאת, הטיות משמשות תפקיד חשוב ביצירת הפעלים, נטיית מילות היחס וביחסת הקניין המבוטאת באמצעות הסמיכות, כמו גם צורת הרבים של שמות עצם ותארים.

תוכן עניינים 1 מבנה המשפט בהשוואה למבנה המשפט באנגלית 1.1 משפט פעלי 1.2 משפט שמני 2 פעלים 2.1 הטיה 3 שמות עצם 3.1 יחסת הקניין וסמיכות 3.2 בעלות 4 תארים 5 תואר הפועל 6 מילות יחס

[עריכה] מבנה המשפט בהשוואה למבנה המשפט באנגלית

מבנה המשפט בעברית דומה במידת-מה למבנה המשפט באנגלית, אך קיימים גם מספר הבדלים; בייחוד ראוי לציון אי-השימוש בפועל "להיות" בצורת ההווה (כך, למשל: "הדלת סגורה" בהווה, לעומת "הדלת הייתה סגורה" בעבר או "הדלת תהיה סגורה בעתיד; ואילו באנגלית נאמר: The door is closed, אך בעברית ניתן גם לומר: "הדלת סגורה".)

[עריכה] משפט פעלי

ברוב המשפטים בעברית קיים נושא, פועל וארגומנטים נוספים, כמו גם השלמות. במקרה זה, סדר המשפט הנו בדרך-כלל נושא-פועל-מושא, כלומר נושא המשפט קודם לנשוא המשפט; אך קיימת גם גמישות מסוימת. למשל:

• משפט ייחוד. ניתן לייחד מושא על ידי העברתו לקדמת המשפט. כאשר המושא הנו מילת שאלה, ייחוד זה כמעט הכרחי; למשל: "למי הוא אמר?". במקרים אחרים, הייחוד ישמש לצורך הדגשה (במקום "אני הקמתי את הבניין" ניתן לייחד את המושא ולאמר "את הבניין הקמתי").

• משום שהפעלים בעברית בדרך-כלל נוטים לסימון מין דקדוקי, גוף ומספרו של הנושא, לעתים נהוג להשמיט את כנויי הגוף.

• במקרים רבים נושא לא מיודע (נושא הנעדר ה"ה הידיעה) יעוכב, דבר המעניק למשפט משמעות של "קיים דבר-מה מסוים", זאת בנוסף למשמעות הרגילה של הפועל. למשל: "פנה אלי אדם שביקש עזרה" (מבטא את המשמעות כי קיים אדם מסוים, בנוסף למשמעות העיקרית של המשפט).

• ניתן לעכב נושאים מיודעים לשם מטרות שונות:

• במקרים מסוימים, עיכוב הנושא המיודע משמש למטרת התבטאות רשמית או ארכאית. זאת משום שהיסטורית, מבנה המשפט בעברית היה פועל-נושא-מושא; התנ"ך וטקסטים דתיים אחרים כתובים ברובם באופן זה ("ויאמר אלוהים אל אברהם").
• ייתכן שנושא תחילה יושמט, ומאוחר יותר יתווסף כבמחשבה שנייה; למשל: "נעשה זאת יחדיו את ואני".

ככלל, העברית מסמנת כל שם עצם במשפט באמצעות מילת יחס כלשהי, חוץ מאשר את הנושא ואת המושאים הלא מיודעים; בשונה מאוד מהאנגלית, קיימת אף מילת יחס לסימון המושא הישיר ("את").

[עריכה] משפט שמני

משפט שמני הוא משפט ללא פועל בתור נשוא ובמקומו בא שם עצם למשל המשפט : "הדלת סגורה" (הדלת הינה סגורה) במשפטים כאלה משתמשים באוגד כדי לחבר בין הנשוא לנושא בדר"כ בפועל להיות אמנם לפועל "להיות" קיימות צורות הווה, אך אלו משמשות רק במקרים נדירים. במקום זאת, קיים שימוש במספר מבנים מיוחדים:

[עריכה] פעלים

הפעלים בעברית נוצרים על ידי שיבוצו של שורש תלת-עיצורי, או לעתים ארבע-עיצורי, באחד משבעה בניינים. את רוב השורשים ניתן לשבץ ביותר מבניין אחד, כלומר ניתן לייצר יותר מפועל אחד מתוך אותו השורש. כאשר זהו המקרה, הפעלים אשר נוצרים בדרך זו בדרך-כלל קשורים אחד לשני קשר סמנטי, אך נבדלים אחד מהשני בקולה של הפעולה (פעולה פעילה לעומת פעולה סבילה) בעצימות סמנטית (למשל: שבר לעומת שיבר) באופן הפעולה (פעולה נמשכת, פעולה חוזרת וכדומה) או ביותר מאחד מאלה גם יחד.

[עריכה] הטיה

לכל בניין מערכת מסוימת של הטיות; פעלים באותו הבניין נטים באופן דומה. למרות זאת, קיימים יוצאים-מן-הכלל; למשל, השורשים העלולים - השורשים התלת-עיצוריים אשר האות האמצעית בהם הינה וי"ו או יו"ד - מאבדים את האות האמצעית בבניין הפעיל, בבניין הופעל ובחלק ניכר מבניין פעל (גזרת העלולים).

הפעלים בעברית נטים עבור שלושה זמנים ושני דרכים (מודוסים: אלה הם צורת הציווי ושם הפועל-צורת המקור).

לכל פועל קיים זמן עבר, זמן הווה, זמן עתיד וצורת התניה, כאשר זמן הווה משמש גם כצורת הבינוני. צורות אחרות קיימות גם הן עבור חלק מן הפעלים: לפעלים בחמישה מהבניינים ישנה צורת ציווי וצורת מקור (שם הפועל); ולפעלים באחד הבניינים ישנה צורת בינוני. חוץ מאשר בצורת המקור ובשמות פעולה, צורות אלה נטות באופן המשקף את מספרו של הנושא (יחיד או רבים) את גוף הנושא (ראשון, שני או שלישי) את מינו (זכר או נקבה) או את שניהם גם יחד.

[עריכה] שמות עצם

שמות עצם בעברית נטים לציון מספר ומצב, אך לא לציון יחסה. שמות העצם קשורים לפעלים דרך השורשים המשותפים לשניהם, אך יצירתם (פעמים רבות באמצעות משקלים) אינה כה אחידה כיצירת הפעלים (באמצעות בניינים), בין השאר בשל קיומן של מילות השאלה מלועזית.

[עריכה] יחסת הקניין וסמיכות

יחסת הקניין בעברית מתממשת על ידי הסמיכות - הצבתם של שני שמות עצם בסמיכות אחד לשני, כאשר שם העצם השני (הסומך) משמש כמעין שם תואר המתאים את שם העצם הראשון (הנסמך). שם העצם הראשון יופיע בצורת הנסמך, המסמנת את יחסת הקניין. כללי יצירת הנסמך הן אלה:

• זכר יחיד בדרך-כלל לא משנה צורתו (בעל - בעל הבית).
• זכר רבים מחליף את הסיומת -ים בסיומת -י (בעלים - בעלי הבית).
• יחיד נקבה בעל הסיומת -ה מחליף סיומת זו בסיומת -ת (חתימה - חתימת הבעלים).
• נקבה ברבים בדרך-כלל לא משנה צורתו (חתימות - חתימות הבעלים).

ישנן מילים רבות , בדרך-כלל עתיקות, בהן קיים שינוי בהגיית התנועות בצורת הנסמך. למשל: צורת הנסמך של בַּיִת הינה בֵּית.

בנוסף לכך, ה"ה הידיעה לא תיושם אף פעם על שם העצם הראשון (זה הנמצא בצורת הנסמך; בלשון הדיבור כלל זה לא תמיד מתקיים):

• בית ספר - בית הספר
• בתי חולים - בתי החולים

[עריכה] בעלות

בעלות מצוינת באמצעות השימוש במילת היחס של:

• הספר שלי;
• הדירה שלך.

אך בשפה ספרותית, גם על ידי הטיית שם העצם, למשל:

• ספרי;
• ספריי;
• ספרנו;
• דירתי;
• דירתה;
• דירתכם.

[עריכה] תארים

[עריכה] תואר הפועל

[עריכה] מילות יחס