דקליים

ערך מומלץ
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף דקלאים)
המונח "דקל" מפנה לכאן. אם הכוונה למשמעות אחרת, ראו דקל (פירושונים).
קריאת טבלת מיוןדקליים
דקל הקוקוס, במרטיניק
דקל הקוקוס, במרטיניק
מיון מדעי
ממלכה: צומח
מערכה: בעלי פרחים
מחלקה: חד-פסיגיים
סדרה: דקלאים
משפחה: דקליים
תת-משפחות
  • Arecoideae
  • Calamoideae
  • Ceroxyloideae
  • Coryphoideae
  • Nypoideae
  • Phytelephantoideae
שם מדעי
Arecaceae
‏ברכטולד ופרסל, 1820

דקליים (שם מדעי: Arecaceae או גם Palmae)[א] הם משפחה יחידה בסדרת הדקלאים. משפחת הדקליים כוללת 181 סוגים וכ-2,600 מינים[2] של דמויי עצים, שיחים ומטפסים ירוקי עד. הדקליים מצויים בכל האזורים הטרופיים והסובטרופיים וכן באזורים ממוזגים חמימים, והם סימן היכר מובהק של נאות מדבר ושל איים באוקיינוס השקט.

המאפיינים של רוב סוגי הדקליים הם: צמח בעל פרחים חד-פסיגי רב שנתי, לרוב דו-ביתי (שיש ממנו עצי זכר ועצי נקבה), שורשיו צומחים מן הגזע, גזעו דק, ישר ונטול ענפים, ובראשו "כתר" הבנוי מעשרות רבות של עלים ארוכים ("כפות"). עם זאת, מיני הדקליים השונים ניחנים במגוון גדול מאוד של תכונות פיזיות והם שוכנים בכמעט כל סוג של בית גידול בתחום התפוצה שלהם מיערות גשם טרופיים ועד מדבריות.

חלוקה למינים ותפוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחת הדקליים היא המשפחה היחידה בסדרת הדקלאים (Arecales). מספר המינים של הדקליים הוא רב ומוערך בכ-2,500–2,600 מינים השייכים ל-181–187 סוגים.[2][3] השוני במספר המינים והסוגים נובע מחוסר הסכמה בין הבוטנאים לגבי סימון המינים והגבולות בין הזנים.

עבודה בנושא נעשתה בשיתוף פעולה בין חוקרים מאוניברסיטת קורנל שבארצות הברית לחוקרים מהגנים הבוטניים המלכותיים בקיו שבסמוך ללונדון. סיכום עבודה זו יצא לאור בשנת 1987 כ-Genera Palmarum, וב-2008 יצאה מהדורה מתוקנת שלו.[4] על פי ספר זה חולקו כל סוגי הדקליים ל-6 תת-משפחות, 14 שבטים ו-38 תת-שבטים.[5] תת-המשפחות הן:

  • Coryphoideae
  • Calamoideae
  • Nypoideae
  • Ceroxyloideae
  • Arecoideae
  • Phytelephantoideae

הדקליים מהווים קבוצה מגוונת וחשובה ללא קשר למספר המדויק של המינים, וממוקמים במקום הרביעי או החמישי (תלוי באומדן המינים) בין משפחות החד-פסיגיים.

עם זאת, נהוג להצמיד בטעות את הכינוי דקל לכל צמח שדומה במבנהו לדקל, כגון צמחים ממשפחת הציקסיים (Cycadaceae).

רוב הדקליים משגשגים באזורים הטרופיים ותפוצתם נרחבת בכל האזורים החמים של העולם בהם קיימים משקעים רבים, בייחוד בנקודות חמות מבחינה אקולוגית כדוגמת מדגסקר, שבה יש יותר מינים אנדמיים של דקלים מאשר בכל אפריקה.[6] דקליים הם בדרך כלל המרכיב הדומיננטי בצמחייה במקומות שבהם הם מצויים. למרות המגוון הגדול של מיני הדקליים ושכיחותם באזורים הטרופיים, רק למינים בודדים יש תפוצה נרחבת. רוב סוגי הדקליים מכילים עד חמישה מינים, כאשר סוגים המכילים מין אחד בלבד הוא מקרה נפוץ. תופעה מעניינת היא שככל שקיימים פחות מיני דקליים בסוג מסוים, כך תפוצתם נרחבת יותר. למשל, הסוגים: Phoenix‏, Borassus ו-Raphia מהווים דוגמאות לסוגים שבהם מספר מועט של מינים ותפוצתם נרחבת, לעומת הסוגים: Licuala ו-Pinanga, שבכל אחד מהם מעל 100 מינים שתפוצתם מוגבלת לאזורים שבין מלזיה לגינאה החדשה[7][8] והסוג Chamaedorea שבו כ-100 מינים שתפוצתם מוגבלת לאמריקה המרכזית ואמריקה הדרומית.[9]

יותר משני שלישים ממיני הדקל בעולם מצויים ביערות הגשם הטרופיים. ביערות אלו הם נמנים בין העצים הגבוהים הבולטים מעל לכיפת היער, או שגובהם בינוני והם מתמזגים עם שאר העצים המהווים את הכיפה, או אפילו צמחים הגדלים בצל על קרקעית היער. חלק ממיני הדקליים עמידים לתנאי אקלים קשים כדוגמת התמר (Phoenix dactylifera) וצומחים בשטחים יבשים ופתוחים כדוגמת ערבות ומדבריות, אבל אפילו הם זקוקים לאספקה קבועה של מי תהום. דוגמאות נוספות לדקליים קשיחים הם Nannorrhops ritchiana, הגדל בהרי אפגניסטן,[10] והדקליים מהסוג Trachycarpus הגדלים בהרי ההימלאיה המתכסים בשלג כל חורף.[11]

היסטוריה של התפתחות הדקליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דקל ממין Syagrus romanzoffiana
Calamus gibbsianus

הדקליים הם צמחי יבשה קדמונים. המינים הראשונים הופיעו לפני 85 מיליון שנה.[12] המאובנים המוקדמים של דקליים המצויים בימינו הם עלים של המין Sabal magothiensis וגזעים של המין Palmoxylon cliffwoodensis מהקרטיקון התחתון (בערך מלפני 80 מיליון שנים), כשיבשת-העל הדרומית גונדוואנה החלה להתפרק.[13] מאובני עלים קדומים אלו ממקמים את הדקליים בין המוקדמים שבמשפחות "צמחים בעלי פרחים" המוכרים. לפני כ-69 מיליון שנים הופיעו ראשוני המינים המודרניים. אחד מאלו, דקל המנגרובה (Nypa fruticans), זוהה על ידי גרגרי אבקת הפרחים הייחודית לו.[14] מינים אלו צמחו ועדיין צומחים בסביבה ימית המקילה על היווצרות מאובנים. סוג קיים נוסף המיוצג כגרגרי אבקה מאובנים הוא Acrocomia.[15]

בתחילת תקופת האאוקן, לפני כ-60 מיליון שנים, הדקליים היו מרובים ותפוצתם נרחבת. סוגים רבים של דקליים כדוגמת: Phoenix‏, Sabal‏, Serenoa‏, Livistona‏, Trachycarpus ו-Oncosperma צמחו במקומות רבים שאין בהם כיום דקליים (או שסוג זה של דקליים לא צומח בהם כיום). סוגים אלו צמחו בחלקים של ארצות הברית, קנדה, הודו, אירופה וסין.[13] סוגים אלו כללו חברים בקבוצות הנחשבות פרימיטיביות ונראה שייצגו התפרצות שקדמה לגיוון במינים. בחפירות בסמוך ללונדון נתגלו גרגרי אבקת דקל המנגרובה (Nypa fruticans) בשכבה שתוארכה ל-50 למ"ש (לפני מיליון שנים).[16] כן נתגלו בחפירות אלו גרגרי אבקה של דקל הרפיה ושל דקל הדומה לדקל הקריוטה. כמו כן אותרו פרחים של Palaeoraphe dominicana ו-Roystonea palaea שנחנטו בענבר מאמצע השלישון.[17]

מורפולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכת השורשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדקליים נחשבים דמוי עץ, אין להם טבעות גדילה. כפי שניתן לראות בחתך גזע של תמר מצוי

בדומה לכל החד-פסיגיים, מערכת השורשים של הדקל מתפתחת מהגזע בחלק שמתחת לקרקע. זמן קצר אחרי הנביטה, שורש השתיל מפסיק לתפקד ומוחלף בשורשים המיוצרים בחלק מיוחד של הגזע הקרוי "אזור התחלת השורשים". במהלך שלב הקיבוע של הגידול, הדקל הצעיר מפתח את "אזור התחלת השורשים" בבסיס הגזע. שורשים אלו, היוצאים מהגזע קרויים שורשים אדבנטיביים ("שלא במקומם"), בניגוד למערכת השורשים התת-קרקעית של הדו-פסיגיים המתפתחת ישירות מהשורש הרב-שנתי של השתיל. כמו כן, בניגוד לדו-פסיגיים, שורשי הדקל מבצבצים מהגזע בעוביים המקסימלי, ואינם מסוגלים ליזום צמיחה משנית. עם זאת השורשים מסוגלים להתפצל לשלוש רמות. הרמה השלישית של השורש היא הדקה ביותר ותפקידה בעיקר לספוג מים וחומרים מזינים. שורשי הדקל אינם מצמיחים יונקות.[18]

שורשי הדקל מסוגלים לגדול למרחק ניכר. שורשי דקליים מסוימים נמדדו במרחק של למעלה מ-30 מ' מהעץ. בדקליים מסוימים אזור התחלת השורשים משתרע גם לחלק שמעל לקרקע של הגזע. הדוגמה הקיצונית ביותר לכך הם הדקליים "הנשענים על השורשים" ביערות הגשם הטרופיים, המצמיחים שורשי תמיכה עבים וארוכים מחלק הגזע המצוי בגובה של 2–3 מטר מעל הקרקע.[19]

ניתן לראות הרחבה של "אזור התחלת השורשים" באותם סוגים של דקל התמר המצמיחים בדלים של שורשי אוויר בבסיס הגזע. דקליים מעטים (לדוגמה מינים של Chamaedorea) מצמיחים שורשי אוויר לאורך כל הגזע.

הגזע[עריכת קוד מקור | עריכה]

עצי דקל וושינגטוניה בנשר שניטעו בשנות ההקמה של בית החרושת למלט נשר. ברקע עץ פיקוס השדרות.

המבנה הפנימי של גזע הדקל שונה מרוב גזעי מיני העצים האחרים שהם דו-פסיגיים. בתוך הגזע של הדו-פסיגיים הרקמות המובילות מים ומזון בנויות בצורת טבעות קונצנטריות, שביניהן מפרידה רקמת הקמביום. רקמת הקמביום מייצרת כל שנה טבעת חדשה של רקמה המובילה מים כלפי פנים וטבעת חדשה של רקמה המובילה מזון כלפי חוץ. עקב כך, גזע העץ הדו-פסיגי מתרחב כל הזמן. תכונה זו מאפשרת לנו לקבוע בדיוק מוחלט את גילו של העץ באמצעות ספירת הטבעות בחתך הגזע. מבנה זה מאפשר לצמח לתקן פגיעות בגזע בצורה יעילה (ולחקלאים לבצע הרכבה של ייחורים של מין אחד על גזע של מין קרוב אחר).

לעומת זאת, לדקליים, כמו לרוב החד-פסיגיים, אין רקמת קמביום. סיבים וצינורות המובילים מים ומזון מפוזרים כצרורות קשים בתוך רקמת היסוד, פיליפ טומלינסון (Philip Barry Tomlinson) מאוניברסיטת הרוורד השווה את גזע הדקל ל"בטון מזוין".[20] לפיכך, אין לדקל טבעות צמיחה ולא ניתן לקבוע את גילו על פי חתך הגזע. בניגוד לסוגי עצים אחרים, דקליים משלימים את שלב התעבות הגזע לפני שהם מתארכים. ברגע שגזע הדקל מגיע לנקודת גידול מקסימלית הוא אינו מסוגל להגדיל את קוטרו. יותר מכך, מהרגע שהגזע הגיע לרוחבו המקסימלי לא נוצרים יותר צרורות של רקמה מובילת מים ומזון. צרורות הרקמות המובילות מים ומזון חייבות לשרוד עד סוף חייו של הדקל. מבנה זה אינו מאפשר תיקון פגיעות בגזע, ואינו מאפשר לבצע הרכבה. משמעות עובדות אלו היא שעתיד גזע הדקל תלוי בבריאותו של ניצן פעיל יחיד ("לב הדקל") שבראש הגזע. לפיכך, אם לב הדקל נקטף או מת, כל הדקל (אם הוא בנוי מגזע בודד) או גזע בדקל מסתעף (כדוגמת ה"דום המצרי") ימות בסופו של דבר.[21] למרות עובדות אלו, הדקליים מסוגלים להגיע לגבהים של 20 מטר ויותר.

לדקל צורות גזע מגוונות, כשם שקיימים מיני דקל מגוונים. הגיוון קיים בעובי, בצורה, בצבע, במאפייני המשטח ובהתנהגות. לרוב המינים של הדקל גזע בודד, לעיתים מסיבי, אך קיימים מינים מעטים הגדלים לאורך הקרקע (Elaeis oleifera),[22] או אפילו נראים כנטולי גזע (Raphia regalis).[23] מספר ניכר של מינים מפתח חוטרים חדשים מניצנים משניים שבבסיס הגזע, המייצרים סבך או אשכול של צמחים. לחלק מהדקליים גזע מתפצל (לדוגמה, "דום מצרי",[24] Nypa fruticans). סוגים רבים של דקליים אפילו גדלים כצמח מטפס על העצים היוצרים את החופה של יער הגשם הטרופי. אף על פי שצורת הגידול (גזע בודד או אשכול) אופיינית לקבוצה מסוימת, לעיתים גידול כגזע בודד וכאשכול מתקיים באותו סוג (Licuala, Hyphaene), או אפילו באותו מין (Laccospadix australasica).[25]

גזעי דקליים רבים נשארים מכוסים בבסיסי עלים ישנים למשך שנים רבות; אחרים משירים את עליהם המתים מייד.

במשך השנים הראשונות בחיי הדקל, הגזע בנוי מלא-יותר מאשר בסיסי עלים חופפים המגינים על קודקוד הצמיחה החשוב ("לב הדקל"). חלק מגזעי הדקליים מתנפחים בצורה מורגשת בבסיסם; אחרים מפתחים בליטות ניכרות במעלה הגזע. רוב הדקליים הצומחים לגובה מצמיחים גזע חלק, בדרך כלל בצבע אפור או חום, לעיתים ירוק. דקליים מסוימים מצמיחים קוצים בולטים על הגזע. קוצים אלו הם לרוב שרידים של סיבים מרקמת בסיס הענף.

הצלקות המושארות על הגזע בעקבות נשירת העלים מותירות תבנית ייחודית על הגזע. העלים שנשרו עשויים להופיע כטבעות או, אם העלים לא עוטפים בשלמות את הגזע, כצלקות בצורות שונות. המקום בגזע שבו היה (או עדיין) מחובר העלה קרוי "צומת".

גובה הדקל משתנה בהתאם למין, החל בדקל הננסי מפרגוואי (Syagrus lilliputiana)[26] ששיא גובהו 10–15 ס"מ וכלה בדקלי הדונג הענקיים שבהרי האנדים (Ceroxylon quindiuense)[27] המגיעים לגבהים של 60 מטרים.

העלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דקל דום מצרי – צולם במלחת עברונה

עלי הדקל הם בין הגדולים ביותר בממלכת הצמחים. לדוגמה: עלי דקל הרפיה האפריקני (Raphia regalis) מגיעים לאורך של 25 מ', העלים הארוכים ביותר בממלכת הצמחים.[28] צורת כתר העלים האופיינית לדקל משתנה בהתאם למין, משופעת ודחוסה (Chamaedorea cataractum),[29] למעטה ודלילה (Hyophorbe lagenicaulis).[30]

עלי הדקל בנויים משלושה חלקים: הטָרָף (החלק הרחב בעלה), הפּטוֹטֶרת (החלק הצר המחבר את הטרף לגזע) ובסיס הפּטוֹטֶרת. בסיס הפּטוֹטֶרת הוא החלק של הפטוטרת העוטף את הגזע. במיני דקליים רבים הבסיס נשאר צמוד לגזע גם אחרי שהפטוטרת והטרף נשרו. בחלק מהמקרים התצורה של בסיסי הענפים הדבוקים לגזע היא אחד מסימני הזיהוי של הדקל.

הפטוטרת של עלי הדקל יכולה להיות קצרה, ארוכה או בלתי קיימת (במספר קטן של מינים). הפטוטרת של מינים מסוימים משוננת לאורך השוליים, לעיתים בצורה קיצונית.

הטרף של עלי הדקל מחולק לשלושה סוגים: דמויי נוצה (pinnate או bipinnate) אצל דקליים כדוגמת התמר או הקוקוס, דמויי מניפה (palmate או costapalmate) בדקלי המניפה כדוגמת הסַבַּל (Sabal palmetto)[31] או עלה רגיל הקיים במין אחד בלבד (Chamaedorea metallica).[32]

עלה דמוי נוצה בנוי ממערך של עלעלים המסודרים לאורך הפטוטרת. העלעלים יכולים מעטים או רבים, צרים או רחבים, מחודדים בקצה, משוננים או קהים. העלעלים יכולים להיות מסודרים באופן שווה לאורך הפטוטרת, או מחוברים בקבוצות. אם העלעלים מחוברים ישירות לפטוטרת הם קרויים pinnate (רוב הדקליים). בסוג קריוטה העלעלים מתפצלים לעלעלי משנה וסוג זה קרוי bipinnate.[33]

עלים דמוי מניפה הם עגולים, או בצורת כף יד פתוחה. העלים מחורצים בצורה עמוקה או רדודה למקטעים הנפרדים בקצוות. קיימים שני סוגים של עלים דמויי מניפה. האחד, שבו הטרף מתחיל בקצה הפטוטרת קרוי palmate, והשני, שבו הפטוטרת נמשכת לתוך הטרף (חלק הקרוי costa) קרוי costapalmate.

הפרחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרחים של דקל
דקל קוריפה פורח בקרלה שבדרום הודו. הקוריפה חי עד 60 שנים. הוא פורח פעם אחת – מהתפרחות הגדולות בעולם הצומח – ומת זמן קצר לאחר מכן.

דקליים פורחים כשהם בוגרים, תופעה הקורית במינים מסוימים אחרי 3–5 שנים (Elaeis guineensis),[34] בעוד שמינים כגון הקוֹריפה (Corypha umbraculifera) מתבגרים אחרי 40 שנה. רוב המינים פורחים כל שנה, בעוד שמינים מסוימים כדוגמת הקוריפה פורחים פעם בחיים ואז מתים.[35] פרחי הדקל הם לרוב קטנים ובלתי בולטים, בדרך כלל בצבע לבן או צהבהב, אבל מצויים במספרים גדולים על תפרחות מרשימות (הקרויות מַכְבֵּדִים). רוב התפרחות ארוכות למדי ומתפצלות, אך קיימים מינים מסוימים שבהם התפרחת קצרה שאינה מתפצלת. תפרחת הקוריפה היא הגדולה ביותר בממלכת הצומח ומגיעה לאורך של 10 מטרים ומכילה כמה מיליוני פרחים.

בדקלי המניפה גבעולי הפרחים צומחים מן הגזע, בדקליים אחרים התפרחת צומחת בין העלים. בסוגים מסוימים הפורחים פעם אחת בחייהם כדוגמת הקוֹריפה גבעולי הפרחים מבצבצים בקצה הגזע. בחלק ממיני הדקליים גבעול הפרחים עטוף בחף גדול (מתחל) הקיים גם בפרי.

במקרים מסוימים הפרחים הם דו-מיניים, לעיתים קיימים על גבי אותה תפרחת פרחים זכריים ונקביים, ולעיתים העץ מייצר תפרחות ממין אחד בלבד (זכרי או נקבי) ואז הוא קרוי דו-ביתי. לדוגמה עצי התמר.

חלקי הפרח בנויים מכפולות של שלוש, בדרך כלל עטיף הפרח עשוי 6 עלים, מספר האבקנים על פי רוב 6, השחלה בת 3 עלי שחלה ו-3 ביציות שמהן מופרית רק ביצית אחת. העובדה שפרחי הדקל בדרך כלל חסרי צבע הביאה את החוקרים להניח כי האבקת הפרחים נעשית באמצעות הרוח. כיום ידוע כי רוב סוגי הדקל מאובקים על ידי חרקים.[36]

פירות וזרעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניגוד לפרחים שהם בדרך כלל קטנים, הפירות (והזרעים) של רוב סוגי הדקליים גדולים ובולטים למדי. למעשה, הזרע הגדול ביותר בממלכת הצומח שייך לדקל הקוקוס הכפול המצוי באיי סיישל (Lodoicea maldivica) והשוקל עד 25 קילוגרם.[37]

פרי הדקל הוא בדרך כלל ענבה בשרנית (תמריים), או בית-גלעין בעל מֶסוֹקארפּ סיבי או בשרי-שומני (קוקוסיים) ומכיל על פי רוב זרע אחד, שאינו נפתח בבגרות. ציפת הפרי לרוב צבעונית.

הזרע שבפרי הדקל מוגן על ידי כיסוי סיבי או דמוי עצם. לכיסוי הזרע של מינים מסוימים יש תבניות מעניינות של קישוט. רוב הנפח של הזרע מורכב מהרקמה הקרויה אֶנדוֹספֶּרם המזינה את השתיל המתפתח. עובר הדקל הוא בדרך כלל קטן וממוקם בתא מיוחד בקצה אחד של הזרע.[38]

פרי עץ הקוקוס יכול לצוף לאורך קילומטרים רבים במי מלח, מבלי להינזק. לכן בקרבת חופים של הרבה איים נידחים יש עצי קוקוס.

מזיקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ככל צמח שתפוצתו רחבה, קיימים גורמים רבים היכולים להזיק לדקל:[39]

המזיקים המסוכנים ביותר לדקליים הם החרקים: סוגים שונים של עש, פרפרים, חיפושיות, צרעות וארבה המדבר תוקפים את הפירות, העלים והזרעים. סוגים שונים של חיפושיות תוקפות את הגזע. טרמיטים וצרצרים תוקפים את השורשים.

בסוף המאה ה-20 הגיעה למזרח התיכון ולספרד ממזרח אסיה (כנראה בעזרת האדם) חיפושית הנחשבת לאיום הגדול ביותר של מגדלי הדקליים: חדקונית הדקל האדומה (Rhynchophorus ferrugineus). חיפושית זו מטילה את ביציה בתוך הגזע והזחלים הבוקעים ממנה ניזונים מן העץ ולעיתים קרובות גורמים בכך למותו. בישראל התגלה המזיק לראשונה בשנת 1999.[41]

שימור הדקל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Hyophorbe amaricaulis, מין הדקל שממנו קיים רק פרט אחד בעולם במאוריציוס
Dictyosperma album var. conjugatum, מין שממנו שרד בבר רק פרט אחד, אבל מכיוון שהפרט מניב פירות וזרעים הוא הופץ בעולם.

הפיתוח המואץ של האדם בכל רחבי העולם מוביל לאיבוד מהיר יותר ויותר של זני צמחים ובעלי חיים. אזורים נרחבים הוסבו בידי האדם לשדות מרעה, לאזורי מגורים ולשימושים נוספים. כך נותרו "איים" בודדים של בתי גידול. השפעת תהליך מואץ זה על יחסי הגומלין בין המינים שבעולם הטבע אינה ברורה לנו, ולכן אין אנו יודעים לאן יוביל תהליך זה. אף על פי שכרבע ממיני הדקליים מצויים בסכנה ברמות שונות, המאמץ המדעי לשמר מיני דקליים נדירים הוא מועט. משפט זה נכון לגבי כלל הצמחים. בדרך כלל שימור צמחים, אם נעשה, הוא במסגרת שמירת אזור המחיה של עופות או יונקים בסכנה.[42]

על פי הדו"ח של הארגון IUCN משנת 1996 מוגדרים 230 מיני דקליים כמינים בסכנת הכחדה, שניים נכחדו מאז הוגדרו כך, 21 ככל הנראה נכחדו ו-207 בסכנה. הראשון מבין השניים שנכחדו בבר, Corypha taliera ממשיך להתקיים בגנים בוטניים ומקווים להשיבו להודו, השני, דקל אי הפסחא, ידוע כיום רק ממאובנים מאי הפסחא. 69 סוגים של דקליים כוללים מינים בסיכון גבוה (כ-36% מכלל סוגי הדקליים), מתוכם 16 הם מין יחיד בסוג, והם מעוררים דאגה מיוחדת. מצב שימורם של כ-1,300 מיני דקליים רשום כ"בלתי ידוע" בתוכנית שימור הדקליים של "האיחוד העולמי לשימור" (World Conservation Union). מתוך רשימה זו 631 מינים אנדמיים השייכים ל-73 סוגים. המדינות בהם גדל המספר הגבוה ביותר של מינים אנדמיים שמצב שימורם אינו ידוע הם (בסוגריים מספר המינים): אינדונזיה (158), פפואה גינאה החדשה (105), ברזיל (40), סין (38), הפיליפינים (38) ומלזיה (23).[43] רבים מצמחים אלו מצויים במקומות נידחים שהגישה אליהם קשה. לעיתים סיווג הדקליים עצמו מהווה בעיה והמחקר בשאלות אלו יעסיק את חוקרי הדקליים שנים רבות. על מנת לשמר את מיני הדקליים הקים ה-IUCN גוף המאגד מומחים לנושא דקליים (Palm Specialist Group),[44] והגוף הכין רשימה של 50 מיני הדקלים הכלולים בתוכנית השימור.[45]

הדקל הנדיר ביותר הוא Hyophorbe amaricaulis, שממנו יש רק פרט אחד בגן הבוטני בקורפיפ (Jardin Botanique de Curepipe) במאוריציוס.[46] זהו צמח בר שגדל באותו מקום לפני שהוקם הגן הבוטני. אף שנבדקת האפשרות ליצור תרבית מרקמת הצמח, מין זה כנראה עתיד לחזור על ההיסטוריה העגומה של הדודו ולהיכחד.

לעומת זאת, לצמח האחרון בתת-המין conjungatum של המין Dictyosperma album המצוי על האי "ראונד" (Round Island), השייך למאוריציוס[47] צפוי עתיד טוב יותר משום שהצמח עדיין מייצר זרעים. כוונת קרן הטבע של מאוריציוס להנביט ולשתול כאלף זרעים באי. נראה שלדקל זה יש סיכוי לשרוד בבר למשך שנים רבות נוספות.[48]

המצב במדגסקר דומה למצב במאוריציוס. רשימת הצמחים בסכנה של הארגון IUCN כוללת 18 מיני Dypsis, המצויים בסכנת הכחדה או שכבר נכחדו. רבים מיותר ממאה ממיני הדקליים האחרים המצויים במדגסקר (בסך הכול כ-192 מינים אנדמיים לאי) נמצאים בסכנה מכיוון שהם הצטמצמו לאוכלוסיות קטנות, שריד ליערות ושטחי הדשא.[49]

הדקל הנדיר ביותר בחצי הכדור המערבי הוא כנראה Attalea crassispatha מהאיטי. בפעם האחרונה שנערכה ספירה של עצים בוגרים ב-1996 נמצאו פחות מ-30 פרטים.[50] גנים בוטניים ברחבי ארצות הברית מגדלים כמאה צמחים ממין זה וחלקם הוחזרו להאיטי. הבעיה הגדולה של דקל זה היא שבית הגידול שלו נעלם. הדקלים האחרונים הגדלים בר מצויים בקצות שדות מרעה.[51]

בהוואי, הגן הבוטני הטרופי הלאומי מסייע במאמצי שימור על 23 המינים של Pritchardia, כולל אחד עשר מינים בסיכון גבוה.[52] לדוגמה, רק דקל בוגר אחד של Pritchardia munroi גדל בר באי מולוקאי.[53]

הערך הכלכלי של הדקל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערכה הכלכלי של משפחת הדקליים הוא גדול, ומבחינה זו היא שנייה לדגניים. רשימה של מוצרי הדקליים:

  • פירות: מיליוני אנשים ניזונים מפירות הדקל כגון התמר, אסאי והקוקוס. הפירות נאכלים טריים או שניתן לייבשם לצורך שימור לתקופה ארוכה. מוצרים נוספים המופקים מהפירות הם דבשה, סילאן (מהתמר) וקופרה שהוא בשר קוקוס מיובש שממנו ניתן להפיק שמן קוקוס המשמש בתעשיית הקוסמטיקה.[54]
  • לב דקל: קודקוד הצמיחה של מיני דקל שונים (למשל פופוניה) נחשב מעדן ותוסף מקובל לסלטים (אם כי קטיף הלב משמעה הריגת העץ).[21]
  • שמן: מדקל מיוחד הקרוי דקל השמן (שמנון) מפיקים שמן דקלים. השמן מופק מציפת הפרי ומהגלעין. שמן הדקלים משמש למאכל, ולהכנת מרגרינה וסבון.[55]
  • יין: ממוהל (הנוזל המימי המעביר מזון בצמח) של כמה סוגי דקליים נוהגים תושבים באסיה ובאפריקה להכין יין דקלים, הקרוי "טודי" שהוא משקה בעל תכולת אלכוהול נמוכה.[56][57] ניתן לזקק ערק מתוך יין הדקליים.[58][59]
  • סוכר: ניתן לזקק סוכר ממוהל של כמה סוגי דקליים,[60] למשל "ארנגת הסוכר" (Arenas saccharifera או Arenga pinnata).[61]
  • דונג: דקלי הדונג השייכים לסוגים Ceroxylon[62] ו-Copernicia.[63] הסוג הראשון הם עצים שגובהם מגיע עד 50 מ' ושגזעם מכוסה שכבת דונג בעובי של 5–6 מ"מ. כל עץ יכול לספק 8–12 ק"ג דונג בכל עונה. הדונג משמש לנרות.[64]
  • רפיה: הרפיה מופקת מדקליים מהסוגים Calamus ו-Daemonorops ומשמשת לקליעת סלים והכנת רהיטים.[65]
  • שנהב צמחי: זרעי הסוג שנהבית (Phytelephas) מכוסים בשכבה קשה ומבהיקה דמוית שנהב. מהזרעים מכינים כפתורים ותכשיטים.[66]
  • אריקה: תושבים באסיה, בעיקר בהודו, ובייחוד פועלים, נוהגים ללעוס את פרי האַרֵיקה – מין של דקל (Areca catechu) יחד עם עלי "בטל" (Piper betle). התערובת גורמת להרגשת מרץ, אבל המנהג גורם במקרים רבים להופעת סרטן הפה וממשלת טאיוואן החלה לנקוט צעדים להפסקת המנהג.[67]
  • שימושים לבית: מהגזעים והענפים ניתן להכין קורות. מהעלים הגדולים (הכפות) מכינים סכך, ומהם וגם מהקליפה ניתן להכין חבלים, מחצלות, נייר, אריג, כובעים ומברשות.
  • ביהדות, את הענף האמצעי של התמר, הלולב הסגור, לוקחים כדי לקיים את מצוות ארבעת המינים בחג הסוכות.

הדקל בתרבות האנושית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדקל הוא עץ חשוב לאוכלוסיות הגרות באזורים בהם הוא צומח. מעבר לפן הכלכלי שהוזכר בסעיף הקודם נעשה שימוש במוצרי העץ גם בפולחן הדתי[68] ולייצור תרופות.[69]

הדקל במצרים העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במצרים העתיקה היה לדקל התמר ערך דתי, תזונתי ותעשייתי מיוחד. נהגו לגדל העץ בעמק הנילוס אלפי שנים לפני שהופיעו ההירוגליפים הראשונים.[70] גלעינים של תמרים, עצי תמרים וציורים של דקל התמר ודקל הדום מופיעים בקברים רבים.[70]

המצרים הקדמונים השתמשו בעלים של דקל תמר כסמל לאריכות ימים; בחפירות נחשף אדם כורע המחזיק בידיו צרור עלי דקל לאריכות ימים. תמר היה סמל של האל הגדול ביותר "אמון-רע". כפות התמרים היו אחד מסמליה של חתחור, אלת החיים, השמחה, המוזיקה, הריקודים והפוריות.[70] דקל הדום היה סמל הגבריות בטבע, וייצג את תחות, אל החוכמה והמדע שהמציא את הכתיבה, לכן נעשה שימוש בעלי הדקל ככלי כתיבה.[71]

המצרים הקדמונים סגדו לרע, אל שהיה לו ראש של נץ וכתר דמוי דיסק בוער שייצג את השמש. בנקודת ההיפוך החורפית, היום הקצר ביותר בשנה המתרחש בחצי הכדור הצפוני ב-21 או 22 בדצמבר, נאמר כי רע החל להחלים ממחלה. אז המצרים היו חוגגים כשהם ממלאים את בתיהם בכפות תמרים ירוקות שסימלו עבורם את ניצחון החיים על המוות.[72]

בסהר הפורה בתקופות הברונזה והברזל[עריכת קוד מקור | עריכה]

צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה

ספר תהילים, פרק צ"ב, פסוק י"ג

עץ התמר נזכר בתנ"ך מספר רב של פעמים.[73] הנביאה והמנהיגה דבורה ישבה תחת עץ תמר.[74]

מוטיב העץ והיעלים עם עצי תמר
כד מתל ינעם, תקופת הברונזה המאוחרת[75]
שבר כד מבית שאן, תקופת הברזל א'

בכנען, בישראל וביהודה, הייתה נפוצה עבודת האלה אשרה תחת עצים המקודשים לה;[76] הממצא האמנותי הארכאולוגי מקשר במיוחד בין אשרה לעץ הדקל, ולעיתים גם לכפות דקלים טריות.[77] בדומה לאשרה, גם האלה תנת הייתה מקושרת לייצוגי עצים חיים, במיוחד עצי תמר, לעיתים גם היא עם יעלים משני צדדיו (מוטיב העץ והיעלים).[78]

במקרא, התמר נמנה עם שבעת המינים (מקובל ליחס את ה"דבש" לתמר), ועם ארבעת המינים של חג הסוכות: ”ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבת וערבי נחל” (ויקרא, כ"ג, מ').

קטע מתבליט הכתרת זמרי-לים, בו נראים (בין השאר) אנשים מטפסים על עץ תמר במקדש האלה
צלמיות עמוד מיהודה, המאות השמינית עד השישית לפנה"ס – צלמיות מסוג זה היו, ככל הנראה, הצלמיות הנקביות בעלות התפוצה הרחבה ביותר ביהודה במאות אלה,[79] וצורתן המאורכת עם הבלטת השדיים מקושרת לעץ התמר הגבוה עם אשכולותיו[80]

בשיר השירים מופיע קטע, בו משולה האהובה לעץ תמר: ”מַה יָּפִית וּמַה נָּעַמְתְּ אַהֲבָה בַּתַּעֲנוּגִים, זֹאת קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר וְשָׁדַיִךְ לְאַשְׁכֹּלוֹת. אָמַרְתִּי אֶעֱלֶה בְתָמָר אֹחֲזָה בְּסַנְסִנָּיו וְיִהְיוּ נָא שָׁדַיִךְ כְּאֶשְׁכְּלוֹת הַגֶּפֶן וְרֵיחַ אַפֵּךְ כַּתַּפּוּחִים. וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים.” (שיר השירים, ז', ז'–י'). הדימוי בקטע זה נוגע לאידיאל היופי באותה תקופה (כפי שמתבטא, למשל, בציורי רקדניות מצריים), ומדמה את גוף האהובה לעץ התמר הגבוה, כאשר אשכולות התמרים או הענבים הם כשדיים הגדולים יחסית לגוף. הממצאים אומנותיים רבים מאוד מהמזרח הקדום, החל מהאלף השלישי לפנה"ס, מייצגים את עץ התמר כעץ קדוש, ומקשרים בין אלות נקביות לבין עצי תמר ועבודה הקשורה בהם (למשל, ציור הכתרת זמרי־לים, בו מתבצע בתחומי מקדש האלה גדיד תמרים).[81] קטע משיר שומרי קדום, המתייחס כנראה לאיננה, מתאר: אִמי היא עץ תמר, עם ריח מתוק מאוד; במצרים, אלת העצים – המזינה את המתים – מופיעה בצורת תמר, לעיתים אף כעץ בעל איברים אנושיים כידיים ושדיים; בקרתחדשת נמצאו מצבות בהן דמות אלה ניצבת בין עצי תמר, לעיתים עם אנשים מטפסים עליהם.[82] אין ספק, לאור התפוצה הרחבה של קדושת עץ התמר והטיפוס עליו בזמן ובמרחב, שדימוי זה היה ידוע היטב גם בירושלים, והדבר אף מתקשר לשם הפרטי "תמר" לנשים מושכות במקרא (תמר מספר בראשית ותמר מספר שמואל).[82] לאור הממצאים והספרות, נראה שטיפוס על העץ ואחיזה באשכולות התמר הם בעלי מאפיינים של פעולה קדושה.[80] הבלטת השדיים בדימויים ובאומנות החזותית מזכירה, ככל הנראה, את "צלמיות העמודים" שהיו נפוצות מאוד בישראל בתקופה המקראית, בהם האישה הייתה מעוצבת כעמוד בעל ראש וידיים, כאשר מהעמוד בלטו שדיים שהידיים אחזו בהם.[80]

אחת המשמעויות של המילה היוונית φοῖνιξ (פֿוֹינִיקְס), שנתנה לפיניקים את שמם, היא "עץ תמר"; עץ התמר הופיע על מטבעות פיניקיים רבים,[83] וכאמור היה מסמלי אשרה,[77][84] והוא היווה אחד מסמלי ארץ פיניקיה.[85]

לאחר תקופת הברזל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלולב מופק מהתמר המצוי ואותו מנענעים בחג סוכות.

בנצרות מקובל לקשט את הכנסיות בכפות תמרים ביום ראשון החל שבוע לפני יום ראשון של הפסחא, המכונה יום ראשון של הדקלים כזכר לאופן בו התקבל ישו על ידי תושבי ירושלים שישה ימים לפני שנצלב.[86]

ביהדות, כפות תמרים יכולים לשמש גם כסכך לסוכה. לפי חז"ל התמר שימש כתרופה למחלות שונות. התמר נחשב כפרי משביע, משלשל, מחזק את הגוף ואינו מפנקו. על פי הרמב"ם לבבות דקל הם סגולה להגברת פוריות הגבר.[87]

ברפואה העממית מקובל שפרי התמר יעיל כנגד אין אונות ואנמיה, ואבקה שנוצרה מכתישת זרעים קלויים של התמר יעילה לריפוי פצעים ולהפסקת דימום מהאף.[88]

דקליים בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוות דקלים ליד אילת
גן הדקלים ברמת הנדיב מציג מספר מיני דקלים.

בישראל גדלים כמה סוגים של דקליים, רובם מתורבתים, אך קיימים מקומות בהם הם גדלים בר.

דקליים הגדלים בר[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • תמר מצוי (Phoenix dactylifera) בסוג תמר – דקל גבה קומה (עד 20 מ' ויותר) גדל באזורים השחונים של הארץ, הן כעץ-בר והן כעץ-פרי. אזור הגידול העיקרי של העץ: עמק הירדן התחתון, הבקעה, אזור ים המלח והערבה. העץ משמש בעיקר לגידול תמרים, אבל גם לנוי.
  • דום מצרי (Hyphaene thebaica) בסוג דום – דקל שצורתו מיוחדת אשר גזעיו מסתעפים פעם או יותר במרכזם. גובה העץ 10–15 מ'. מצוי בר בדרום הערבה (ליד קיבוץ אילות ובמלחת עברונה). זהו גבול תפוצת העץ הצפונית ביותר בעולם. פירות העץ ניתנים לאכילה.[89]

דקליים תרבותיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דקליים שהובאו לארץ לצורכי נוי:

  • תמר קנרי (Phoenix canariensis) – מגיע עד גובה 18 מ'. פירותיו אכילים אך טעמם מזכיר תמר תפל.
  • וושינגטוניה חוטית (Washingtonia filifera) – גובהה עד 15 מ'. מוצאה במקור מדרום קליפורניה או ממערב אריזונה.
  • וושינגטוניה חסונה (Washingtonia robusta) – גובהה 20 מ' ויותר.
  • הוֹוִיאָת בֶּלְמוֹר (Howea belmoreana) – צמח בית וחממה, גבוה, בעל עלים מנוצים ועלעלים צרים קישוטיים מאוד. מוצא הצמח באי הלורד האו ובחוף המזרחי של אוסטרליה.

קיימים מינים רבים של דקלים נוספים שנפוצים בגינון לצורכי נוי.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקימילון ערך מילוני בוויקימילון: סנסן
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: דקליים
ויקימינים טקסונומיה בוויקימינים: Arecaceae

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ השם Palmae מקובל מסיבות היסטוריות. לעומת זאת, השם Palmaceae אינו מקובל משום שהשם Arecaceae הוא השם המקובל למשפחת הדקליים.[1]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ICBN Art. 18.5
  2. ^ 1 2 Christenhusz, M. J. M.; Byng, J. W. (2016). "The number of known plants species in the world and its annual increase". Phytotaxa. Magnolia Press. 261 (3): 201–217. doi:10.11646/phytotaxa.261.3.1.
  3. ^ Arecaceae
  4. ^ Natalie W. Uhl, John Dransfield, Genera Palmarum: the evolution and classification of palms, Royal Botanic Gardens, Kew, Kew Pub., 2008, ISBN 9781842461822
  5. ^ David A Morrison, Karen L Wilson, Monocots: Systematics and Evolution: Systematics and Evolution page 525
  6. ^ Georges M. Halpern,Peter Weverka, The Healing Trail: Essential Oils of Madagascar
  7. ^ Morphological diversity of the genus Licuala (Palmae)
  8. ^ Pinanga overview
  9. ^ The Palm Tree Page
  10. ^ Nannorrhops ritchiana באתר Palmpedia
  11. ^ Martin Gibbons and Tobias W. Spanner, The Genus Trachycarpus
  12. ^ Wolf L. Eiserhardt, Jens-Christian Svenning, W. Daniel Kissling, and Henrik Balslev*, Geographical ecology of the palms (Arecaceae): determinants of diversity and distributions across spatial scales
  13. ^ 1 2 S.Mohan Jain, Jameel M. Al-Khayri, Dennis V Johnson, Date Palm Biotechnology
  14. ^ The Status And Distribution Of The Nipah Palm, Nypa Fruticans Wurmb (Arecaceae), In Singapore
  15. ^ Everything You Wanted To Know About Plants, Part 5: Palmistry
  16. ^ Maurice Yonge, Frederick S. Russell, Advances in Marine Biology
  17. ^ Fossil palm flowers in Dominican and Baltic amber
  18. ^ Do Palm Tree Roots Grow As Big As the Palm Tree?
  19. ^ Can 'Walking Palm Trees' Really Walk?
  20. ^ Philip Barry Tomlinson, The Structural Biology of Palms, מסת"ב 9780198545729
  21. ^ 1 2 What are Hearts of Palm?
  22. ^ Elaeis oleifera
  23. ^ Raphia regalis
  24. ^ דום מצרי
  25. ^ Laccospadix australasica
  26. ^ Syagrus lilliputiana
  27. ^ A revision of the Andean wax palms, Ceroxylon (Arecaceae)
  28. ^ Raphia palm (Raphia regalis)
  29. ^ Chamaedorea cataractarum
  30. ^ Hyophorbe lagenicaulis, Bottle Palm
  31. ^ Sabal palmetto Cabbage Palm
  32. ^ Chamaedorea metallica
  33. ^ John Leslie Dowe, Australian Palms: Biogeography, Ecology and Systematics
  34. ^ Determination of Flower Structure in Elaeis guineensis: Do Palms use the Same Homeotic Genes as Other Species?
  35. ^ Corypha umbraculifera
  36. ^ Palm Tree - Flowers
  37. ^ Colin Barras, The secret of the world's largest seed revealed
  38. ^ Palm Tree Fruits and Seeds
  39. ^ Disease of Date Palms
  40. ^ Red Palm Mite
  41. ^ חדקונית הדקל האדומה
  42. ^ PALM CONSERVATION
  43. ^ Dennis Victor Johnson, Palms: Their Conservation and Sustained Utilization : Status Survey and Conservation Action Plan Pages 7-8
  44. ^ Palm Specialist GroupPalm Specialist Group
  45. ^ Flagship Palms for Conservation
  46. ^ Hyophorbe amaricaulis at IUCN redlist
  47. ^ Round Island
  48. ^ Dictyosperma album var. conjugatum
  49. ^ Madagascar’s palms near extinction
  50. ^ Attalea crassispatha at IUCN redlist
  51. ^ Attalea crassispatha (Mart.) Burret
  52. ^ A review of the conservation status of the endemic Pritchardia palms of Hawaii
  53. ^ Pritchardia munroi at IUCN redlist
  54. ^ Edible Palms: An Introduction to Palm Fruits
  55. ^ What is palm oil?
  56. ^ Key Facts You Need To Know About Palm Wine
  57. ^ Palm Wine: the Drink of Millions of People, and Some Chimps, Too
  58. ^ Arak: Bali’s Favorite Alcoholic Drink or Deadly Cocktail?
  59. ^ Different Types of Palm Wine
  60. ^ Palm Sugar and Coconut Sugar
  61. ^ Arenga palm sugar (ארכיון האינטרנט)
  62. ^ A revision of the Andean wax palms Ceroxylon (Arecaceae)
  63. ^ George A. Burdock, Encyclopedia of Food & Color Additives
  64. ^ Palm Wax
  65. ^ Species profiles rattans
  66. ^ Vegetable Ivory
  67. ^ Asia's deadly secret: The scourge of the betel nut From the BBC site
  68. ^ Stephen Forbes, THE TREE OF LIFE? Palms, Palm Sunday & the Victory of Life over Death
  69. ^ Magaji Abdullah, Mikaila B.A. Garko, Medicinal value of Date palm (Phoenix dactylifera L.), ResearchGate
  70. ^ 1 2 3 The Date Palm in Ancient History part1
  71. ^ DID YOU KNOW THAT … ?
  72. ^ From Palm Fronds to Fir Trees: Myths and Legends of the Christmas Tree
  73. ^ ספר שמות, פרק ט"ו, פסוק כ"ז, ספר ויקרא, פרק כ"ג, פסוק מ', ספר במדבר, פרק ל"ג, פסוק ט', ספר ירמיהו, פרק י', פסוק ה', ספר יואל, פרק א', פסוק י"ב, ספר תהילים, פרק צ"ב, פסוק י"ג, מגילת שיר השירים, פרק ז', פסוקים ח'–ט', ספר נחמיה, פרק ח', פסוק ט"ו ועוד
  74. ^ ספר שופטים, פרק ד', פסוק ה'
  75. ^ פך דו-גוני (ב"ת ב - ב"מ), דגם יעל ודקל, באתר אוצרות המדינה (של רשות העתיקות)
  76. ^ Joan E. Taylor, The Asherah, the Menorah and the Sacred Tree, Journal for the Study of the Old Testament 20, 1995, עמ' 29–54 doi: 10.1177/030908929502006602
  77. ^ 1 2 Joan E. Taylor, The Asherah, the Menorah and the Sacred Tree, Journal for the Study of the Old Testament 20, 1995, עמ' 42 doi: 10.1177/030908929502006602
  78. ^ Joan E. Taylor, The Asherah, the Menorah and the Sacred Tree, Journal for the Study of the Old Testament 20, 1995, עמ' 44 doi: 10.1177/030908929502006602
  79. ^ Othmar Keel, תרגום: Frederick J. Gaiser, The Song of Songs: A Continental Commentary, Fortress Press, 1994, עמ' 240
  80. ^ 1 2 3 Othmar Keel, תרגום: Frederick J. Gaiser, The Song of Songs: A Continental Commentary, Fortress Press, 1994, עמ' 246
  81. ^ Othmar Keel, תרגום: Frederick J. Gaiser, The Song of Songs: A Continental Commentary, Fortress Press, 1994, עמ' 241–242
  82. ^ 1 2 3 4 Othmar Keel, תרגום: Frederick J. Gaiser, The Song of Songs: A Continental Commentary, Fortress Press, 1994, עמ' 242
  83. ^ למשל במטבעות מארוד: Arados, Phoenicia, ancient coins index with thumbnails - WildWinds.com, www.wildwinds.com, מצידון: Sidon, Phoenicia, ancient coins index with thumbnails - WildWinds.com, www.wildwinds.com, ומטריפולי: Phoenicia, Tripolis, ancient coins index with thumbnails - WildWinds.com, www.wildwinds.com, מצור: Phoenicia, Tyre, ancient coins index with thumbnails - WildWinds.com, www.wildwinds.com
  84. ^ Irit Ziffer, Western Asiatic Tree-Goddesses, Egypt and the Levant XX, 2010, עמ' 416
  85. ^ אריה ל. בן-אלי, יוסף רינגל ויעקב משורר, אניות וחלקי אניות על מטבעות עתיקים א, קרן המוזיאון הימי הלאומי, 1975, עמ' 66
  86. ^ Palm Sunday
  87. ^ ד"ר ענת מדמוני, ‏לדגדג את השמיים, באתר גלובס, 10 ביולי 2005
  88. ^ התמר גידולו ומקומו בתרבות
  89. ^ דום מצרי


אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=דקליים&oldid=38213588"