דקר (דג)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Information-silk.svgדַּקָּר
דקר ענק
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
מחלקה: מקריני סנפיר
סדרה: דקראים
משפחה: דקריים
תת־משפחה: דקר
סוגים

כ-15 סוגים בהם 160 מינים

שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Epinephelinae
‏(בלוך, 1793)

דַּקָּר (שם מדעי: Epinephelinae; שם עממי: לוֹקוּס) הוא שם מייצג לתת-משפחה של דגים טורפי על המונה כ-160 מינים. תפוצתו של הדקר משתרעת בימים הטרופיים והסוב-טרופיים. הוא נמצא קרוב לקרקעית ומעדיף אזורים סלעיים ושוניות אלמוגים. כדג מאכל ערכו המסחרי גבוה מאוד וטעמו נחשב מהמשובחים בדגי הים. בשל דיג מסחרי לא מבוקר וספורט דיג באמצעות רובה תת-מימי, חלק ממיני הדקר השונים נמצאים בסכנה.‏[1][2]

תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדקר מאופיין בגוף גרמי, פה ולוע גדולים. מבנה גופם לא בנוי לשחייה מהירה למרחקים ארוכים. מינים מסוימים חיים שנים רבות ויכולים להגיע לגודל מרשים, אחדים עשויים להגיע לאורך של כ 2.5 מטר ולמשקלי שיא של קרוב לרבע טון. הדקר פעיל במשך שעות היום, אך צד את טרפו בערבים ובלילות. בתת-משפחה זו המינים רבים וקיים שוני במופע החיצוני ובגודל. הדקר בולע את טרפו בשלמותו ואינו נוגס ממנו חתיכות. לדקר שיניים מעטות בקדמת הלסת אולם בעל שיניים מרסקות חזקות בתוך הלוע. הם ניזונים בדרך כלל מדגים תמנונים דיונונים ומיני סרטנים. הדקר אורב לטרפו ממקום מחבואו ויוצא אליו בפרצי התקפה קצרים יחסית, ולא נוהג לרדוף אחריו במים פתוחים. הלוע והזימים הגדולים של הדקר מהווים יחד מערכת אימתנית השואבת את הטרף פנימה ממרחק מה על ידי יצירת תת-לחץ בפיו. הדקר משתמש בפיו על מנת לחפור לעצמו מחסה בחול מתחת לסלעים גדולים, כאשר הוא מעיף בסילון מים דרך הזימים את החול הנחפר. שרירי הזימים שלו כה חזקים כך שכמעט בלתי אפשרי לשלוף אותו החוצה מהכוך בו הוא נמצא, ברגע שהוא חש בהתקפה הוא מפסק את שרירי הזימים אל דפנות הכוך ונועל עצמו פנימה, הוא גם יפרוש את הקוצים בסנפירי הגב וינעץ אותם בסלע הכוך או המערה כדי לנעול עצמו. ישנם דיווחים ומחקרים על מינים אחדים של דקר שלעתים ישתפו פעולה עם מורנות בשעת הציד, כאשר אחד יניס את הטרף ממחבואו והשני ילכוד אותו, כשהתפקידים מתחלפים בניהם.

רבייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב המינים יתבגרו רק כנקבות ויש להם את היכולת לשנות את מינם לאחר הבגרות המינית לזכרים, בתהליך הנקרא דיכוגמיה. רוב מיני הדקר ישריצו בין החודשים מאי-אוגוסט. דגי הדקר יתקבצו, לרוב תלוי בירח, לצורך רבייה - מצב המאפשר לזכרים גדולים להתחרות בזכרים קטנים ולהוציאם ממעגל הרבייה. דגי הדקר גדלים בקצב של כקילוגרם בשנה (משתנה ממין למין), ובדרך כלל יגיעו לבגרות מינית במשקל 3 ק"ג, כנקבה. הזכרים הגדולים ישלטו בהרמון המונה 3 עד 15 נקבות. אם נקבה קטנה יותר תשנה את מינה שלא ביחס להרמון, כזכר היא תאבד מחוסנה וגודלה הכללי אל מול זכרים אחרים. אם אין בנמצא זכר, הנקבה הגדולה ביותר בעלת הסיכויים הגדולים ביותר לשלוט תשנה מינה לזכר. לאחר ההפריה הביצים צפות בשכבה העליונה של מי הים ומהן בוקעות פגיות בעלי כושר שחייה ובמשך תקופה של 25 עד 60 יום הם עשויים לעבור מאות קילומטרים בעמודת המים. בתום תקופה זו הם יתיישבו באתר אחד שישמש כבית גידול למשך כחמישה חודשים, ובמשך זמן זה יגדלו בשיעור של 0.3 מ"מ ליום.‏[3]

דקר הסלעים מהנחשקים ביותר כדגי מאכל, בסכנת הכחדה.

תועלתו לאדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מינים רבים של דגי הדקר מהווים מקור תזונה מבוקש מאוד ומחירו גבוה, וכיום מגדלים חלק מהמינים בחקלאות הימית. בניגוד לחלק ממיני דגים אחרים הנמכרים קפואים או מצוננים, ניתן למכור את הדקר בשווקים כאשר הוא חי בשל העובדה שהוא שורד לאחר שהוצא מהמים כמה שעות. מינים רבים של דקר פופולריים ביותר בספורט הדיג. בישראל מונפקים רישיונות דיג לחובבים על ידי האגף לדיג אולם חל איסור לדוג דגי קרקע‏[4], כשמיני הדקר מסווגים כדגי קרקע מובהקים. מינים אחדים קטנים מספיק כדי לשמש דגי נוי באקווריומים ובעלי צבעים מרהיבים, אף על פי שגם המינים הקטנים נוטים לגדול במהרה.

מצב שימור[עריכת קוד מקור | עריכה]

המינים השונים של הדקר רגישים ביותר לדיג וישנו תיעוד של קריסה מהירה ביותר של מינים אחדים כתוצאה מכך. אגודת IUCN מדווחת על ירידה באוכלוסיית מינים אחדים של יותר מ- 90% תוך עשור כתוצאה מדיג. כיום לפחות 18 מיני דקר מוגדרים על ידי ה- IUCN כבסכנת הכחדה, כאשר שני מינים מתוכם חיים בישראל - דקר הסלעים, ודקר אלכסנדרוני, בישראל ההערכה כי ללא בקרת דיג שני מינים אלו יחד עם דקרנית אדומה הם הראשונים להיכחד מחופינו‏[3]. מדינות רבות בעולם המערבי חוקקו חוקים שנועדו להגן על דגי הדקר, בהן הקמת שמורות אסורות לדיג, אסרו שיטות דיג מסוימות, הגבילו את הגודל המינימלי המותר לדיג וכן אסרו לחלוטין דיג של מינים מסוימים. בשל התנהגותו הטריטוריאלית של דג הדקר קל יחסית לצוד אותו באמצעות רובה תת-מימי, צרפת אסרה לחלוטין במשך עשור את שיטת הדיג הזו, הדבר הביא לשיקומם מחדש של אוכלוסיות הדקר. בשיטת דיג זו הדגים הצעירים האמונים על המשכו של המין נמצאים בשלב הצעיר של חייהם בקרבת החוף ולכן שיטת דיג זו , שמתבצעת בעיקר באזורים אלו, כל כך הרסנית למין‏[3]. הדקר הממוצע בעל קצב גדילה איטי, ומגיע לבשלות מינית רק בגיל 3 שנים ובמשקל של 3 ק"ג, וגם אז מפיק רק פחות ממחצית מכמות הביצים שפרטים בוגרים מסוגלים להפיק - מיליוני ביצים בהטלה אחת.

מיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנם 15 סוגי דקר ובהם כ-160 מינים‏[1][3][5].

להלן מיון הדקרים הידועים שנמצאים בישראל של תת-משפחת הדקר - Epinephelinae

המינים בים התיכון[עריכת קוד מקור | עריכה]

כ-10 מינים ידועים בים התיכון‏[3][6] :

דקר שינני

המינים בים סוף[עריכת קוד מקור | עריכה]

כ-27 מינים ידועים בים סוף:

דקר חישוקים
דקר דו-ימי
דקרן חום

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 20 species of grouper fish are endangered
  2. ^ The threatened status of groupers (Epinephelinae)
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 אקולוגיה משווה של דגי דקר בבית הגידול הסלעי הרדוד בחוף הים התיכוני בישראל מאת אנדרי אהרונוב
  4. ^ הבהרות בנוגע לדיג ספורטיבי האגף לדיג ולחקלאות מים
  5. ^ ncbi Taxonom בחיפוש להציב -Epinephelus
  6. ^ ניתוח שוק הדקר משרד החקלאות
  7. ^ דקר כתום-נקודות מאתר הוועדה המדעית לחקר הים התיכון - CIESM.
  8. ^ דקר דו-ימי מאתר הוועדה המדעית לחקר הים התיכון - CIESM.