דקר (דג)
 |
|
|---|---|
 |
|
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | בעלי חיים |
| מערכה: | מיתרניים |
| מחלקה: | מקריני סנפיר |
| סדרה: | דקראים |
| משפחה: | דקריים |
| תת-משפחה: | דקר |
| סוגים | |
|
כ-15 סוגים בהם 160 מינים |
|
| שם מדעי | |
 Epinephelus(בלוך, 1793) |
|
דקר (שם מדעי: Epinephelus; שם עממי: לוֹקוּס) הוא שם מייצג לתת-משפחה של דגים טורפי על המונה כ- 160 מינים. תפוצתו של הדקר משתרעת בימים הטרופיים והסוב-טרופיים, נמצא קרוב לקרקעית ומעדיף אזורים סלעיים ושוניות. כדג מאכל ערכו המסחרי גבוה מאוד וטעמו נחשב מהמשובחים מדגי הים, בשל דיג מסחרי לא מבוקר וספורט דיג באמצעות רובה תת-מימי מיני הדקרים השונים נמצאים בסכנה.[1]
תוכן עניינים |
[עריכה] תיאור
הדקר מאופיין בגוף גרמי ופה ולוע גדולים. מבנה גופם לא בנוי לשחייה מהירה או למרחקים ארוכים. מינים מסוימים חיים שנים רבות ויכולים להגיע לגודל מרשים, מינים אחדים עשויים להגיע לאורך של כ 2.5 מטר ולמשקלי שיא של קרוב לרבע טון. הדקר פעיל במשך שעות היום, אך צד את טרפו בערבים ובלילות. בתת-משפחה זו המינים רבים וקיים שוני במופע החיצוני ובגודל. הדקר בולע את טרפו בשלמותו ואינו נוגס ממנו חתיכות. לדקר שיניים מעטות בקדמת הלסת אולם בעל שיניים מרסקות חזקות בתוך הלוע. הם ניזונים בדרך כלל מדגים תמנונים ודיונונים ומיני סרטנים. הוא אורב לטרפו ממקום מחבואו ויוצא אליו בפרצי התקפה קצרים, ולא נוהג לרדוף אחריו במים פתוחים. הלוע והזימים הגדולים של הדקר מהווים יחד מערכת יניקה אמתנית ששואבת את הטרף פנימה ממרחק מה. הדקר משתמש בפיו על מנת לחפור לעצמו מחסה בחול מתחת לסלעים גדולים, כאשר הוא מעיף בסילון מים דרך הזימים את החול הנחפר. שרירי הזימים שלו כל כך חזקים כך שכמעט בלתי אפשרי לשלוף אותו החוצה מהכוך שלו, ברגע שהוא חש בהתקפה הוא מפסק את שרירי הזימים ונועל עצמו פנימה, הוא גם יפרוש את הקוצים בסנפירי הגב וינעץ אותם בסלע הכוך או המערה כדי לנעול עצמו פנימה. ישנם דיווחים ומחקרים על מינים אחדים של דקר שלעתים ישתפו פעולה עם מורנות בשעת הציד, כאשר אחד יניס את הטרף ממחבואו והשני ילכוד אותו, כשהתפקידים מתחלפים בניהם.
[עריכה] רבייה
רוב המינים יתבגרו רק כנקבות ויש להם את היכולת לשנות את מינם לאחר הבגרות המינית לזכרים, בתהליך הנקרא דיכוגמיה. רוב מיני הדקר ישריצו בין החודשים מאי-אוגוסט. דגי הדקר יתקבצו, לרוב תלוי בירח, לצורך רבייה - מצב המאפשר לזכרים גדולים להתחרות בזכרים קטנים ולהוציאם ממעגל הרבייה. דגי הדקר גדלים בקצב של כקילוגרם בשנה, ובדרך כלל יגיעו לבגרות מינית במשקל 3 ק"ג, כנקבה. הזכרים הגדולים ישלטו בהרמון המונה 3 עד 15 נקבות. אם נקבה קטנה יותר תשנה את מינה לפני שתשלוט בהרמון כזכר היא תאבד מחוסנה וגודלה הכללי אל מול זכרים אחרים. אם אין בנמצא זכר, הנקבה הגדולה ביותר בעלת הסיכויים הגדולים ביותר לשלוט תשנה מינה לזכר. לאחר ההפריה הביצים צפות במי הים ומהן בוקעות פגיות בעלי כושר שחייה ובמשך תקופה של 25 עד 60 יום הם עשויים לעבור מאות קילומטרים בעמודת המים. בתום תקופה זו הם יתיישבו באתר אחד שישמש כבית גידול למשך כחמישה חודשים, ובמשך זמן זה יגדלו בשיעור של 0.3 מ"מ ליום.[2]
[עריכה] תועלתו של האדם
מינים רבים של דגי הדקר מהווים מקור תזונה חשוב ומבוקש מאוד, וכיום מגדלים חלק מהמינים בחקלאות הימית. בניגוד לרוב מיני הדגים האחרים הנמכרים קפואים או מצוננים, ניתן למכור את הדקר בשווקים כאשר הוא חי בשל העובדה שהוא שורד לאחר שהוצא מהמים מספר רב יחסית של שעות. מינים רבים של דגים פופולריים ביותר בספורט הדיג. מינים אחדים קטנים מספיק כדי לשמש דגי נוי באקווריומים ובעלי צבעים מרהיבים, אף על פי שגם המינים הקטנים נוטים לגדול במהרה.
[עריכה] מצב שימור
המינים השונים של הדקר רגישים ביותר לדיג וישנו תיעוד של קריסה מהירה ביותר של מינים אחדים כתוצאה מכך. אגודת IUCN מדווחת על ירידה באוכלוסיית מינים אחדים של יותר מ- 90% תוך עשור כתוצאה מדיג. כיום לפחות 18 מיני דקר מוגדרים על ידי ה- IUCN כבסכנת הכחדה, כאשר שני מינים מתוכם חיים בישראל - דקר הסלעים, ודקר אלכסנדרוני, בישראל ההערכה כי ללא בקרת דיג שני מינים אלו יחד עם דקרנית אדומה הם הראשונים להיכחד מחופינו[2]. מדינות רבות בעולם המערבי חוקקו חוקים שנועדו להגן על דגי הדקר, בהן הקמת שמורות אסורות לדיג, אסרו שיטות דיג מסוימות, הגבילו את הגודל המינימלי המותר לדיג וכן אסרו לחלוטין דיג של מינים מסוימים. בשל התנהגותו הטריטוריאלית של דג הדקר קל יחסית לצוד אותו באמצעות רובה תת-מימי, צרפת אסרה לחלוטין במשך עשור את שיטת הדיג הזו, הדבר הביא לשיקומם מחדש של אוכלוסיות הדקר. בשיטת דיג זו הדגים הצעירים האמונים על המשכו של המין נמצאים בשלב הצעיר של חייהם בקרבת החוף ולכן שיטת דיג זו , שמתבצעת בעיקר באזורים אלו, כל כך הרסנית למין[2]. הדקר הממוצע בעל קצב גדילה איטי, ומגיע לבשלות מינית רק בגיל 3 שנים ובמשקל של 3 ק"ג, וגם אז מפיק רק פחות ממחצית מכמות הביצים שפרטים בוגרים מסוגלים להפיק - מיליוני ביצים בהטלה אחת.
[עריכה] מיון
ישנם כ-160 מינים ידועים מתוך 15 סוגי דקר[1][2][3].
להלן מיון הדקרים הידועים שנמצאים בישראל:
[עריכה] המינים בים התיכון
9 מינים ידועים בים התיכון[2][4] :
- דקר הסלעים (E. marginatus)
- דקר המכמורת (E. aeneus)
- דקר אלכסנדרוני (E. costea)
- דקר חיפני (E. haifensis)
- דקר כלבי (E. caninus)
- דקר כתום-נקודות (E. coioides) - פולש מים סוף
- דוקרנית אדומה (Mycteroperca rubra)
- צינון אמריקני (Polyprion americanus)
- (מידע חסר אודות מין נוסף)
[עריכה] המינים בים סוף
כ 20 מינים ידועים בים סוף [5]:
- דקר הפסים (E. fasciatus)
- דקר הכתמים (E. chlorostigma)
- דקר ברוד (E. areolatus)
- דקר כתום-נקודות (E. coioides)
- (מידע חסר אודות הרשימה המלאה)
[עריכה] קישורים חיצוניים
- הדקר - Grouper - מאת ד"ר יעקב דפני.
- מידע נרחב על גידול דגי הדקר בחקלאות הימית- מאתר naca.
- אקולוגיה משווה של דגי דקר בבית הגידול הסלעי הרדוד בחוף הים התיכוני בישראל. מאת אנדרי אהרונוב
- בחינה הקדמית של השוק העולמי לדג הדקר - משרד החקלאות, היחידה לחקר שווקים.
[עריכה] הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 20 species of grouper fish are endangered
- ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 מחקר אקדמאי אודות הדקר בים התיכון של ישראל
- ^ ncbi Taxonom בחיפוש להציב -Epinephelus
- ^ ניתוח שוק הדקר משרד החקלאות
- ^ הדקר - Grouper מאת ד"ר יעקב דפני
