דרכון
המונח "פספורט" מפנה לכאן. לערך העוסק בתמונת פנים קטנה, ראו תמונת פספורט.
דרכון הוא תעודה רשמית המונפקת על ידי מדינה או רשות אוטונומית עבור אזרח המבקש לבקר במדינות זרות. הדרכון מעיד על המחזיק בו כי יש לו מעמד של אזרח במדינה שהנפיקה את הדרכון, והוא כולל פרטים אישיים עליו לשם זיהויו בפני רשויות המדינות הזרות. הנפקת דרכונים ואופן השימוש בהם מוסדרים באמנות בינלאומיות. כיום מקובל שכל אזרח בכל גיל חייב לשאת דרכון בעת נסיעה למדינה זרה, אם כי בעבר הייתה אפשרות לכלול בני משפחה בדרכון אחד - הגבר היה יכול לרשום את אשתו וילדיו הקטינים בדרכון שהונפק עבורו.
תוכן עניינים |
אטימולוגיה [עריכה]
דרכון מכונה בלעז "פַּסְפּוֹרְט", מילה שמקורה בצרפתית: Passeport. מילה זו נוצרה מהלחם המילים בצרפתית שפירושן "מעבר" ו"נמל". המילה העברית "דרכון" נגזרה מהמילה "דרך". בעבר הייתה מקובלת גם המילה "דַרְכִּיָּה", אולם כיום היא אינה בשימוש עוד.
שפה [עריכה]
בוועידה בינלאומית על דרכונים ב־1920 נקבע שהדרכון יהיה בצרפתית ובשפה נוספת. בימינו, מדינות רבות, במיוחד באסיה מנפיקות דרכונים באנגלית בנוסף לשפת המדינה, ולא בצרפתית. בבלגיה רשאי האזרח לבחור איזו משלוש השפות הלאומיות של בלגיה (הולנדית, צרפתית וגרמנית) תופיע ראשונה בדרכון שלו. דרכונים של מדינות החברות באיחוד האירופי מכילים כיתוב בכל השפות של האיחוד האירופי (בדרך כלל רק המילים "דרכון" ו"האיחוד האירופי"). בארצות הברית הדרכונים היו באנגלית וצרפתית עד אמצע שנות ה־90 של המאה ה־20, כאשר הספרדית הוספה לדרכונים. בישראל נכתבו הדרכונים בעבר בעברית ובצרפתית, אך מאז 1980 הם נכתבים בעברית ובאנגלית. הדרכונים הישראלים מודפסים מימין לשמאל על-פי כיוון הכתיבה בעברית, בשונה מדרכוני רוב מדינות העולם.
היסטוריה [עריכה]
כבר מהתקופה העתיקה ידוע על קיומם של מסמכים שהונפקו לאזרחים, במיוחד נושאי סחורות, כדי לאפשר להם מעבר באזורי קרבות. בימי הביניים הונפקו דרכונים אשר שימשו אישורי כניסה לתוך ערים ולעתים הכילו רשימות של ערים שמותר לנושא הדרכון להיכנס אליהם.
שימוש כללי בדרכונים כדי לעקוב אחר תנועה של אנשים החל באופן סדיר רק בסוף המאה ה-18 בצרפת ומשם התפשט לרוב אירופה. עקב ביקורת של חוגים ליברלים, חובת הדרכונים בוטלה באמצע המאה ה-19 ועד 1914 אנשים יכלו לנוע יחסית בחופשיות בין מדינות, ללא תעודות מזהות. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, חזרו רוב המדינות, כגון אנגליה, לדרוש מאנשים העוברים בין מדינות לשאת דרכון.
הדרכון בעבר היה תעודה חד פעמית אשר הונפק לכל מסע בנפרד. באמצע המאה ה־20, החלו להנפיק פנקסי דרכונים לשימוש רב פעמי. בשנים האחרונות קיימת מגמה של מעבר לדרכונים ביומטריים המאפשרים זיהוי יותר טוב של נושא הדרכון.
סוגי דרכונים [עריכה]
- דרכון דיפלומטי – דרכון הניתן לדיפלומט ומעניק לו חסינות דיפלומטית.
- דרכון שירות– דרכון הניתן לאנשי מינהל וסיוע במשלחות דיפלומטיות או לפקיד של המדינה הנוסע בתפקיד למדינה אחרת .
- דרכון קבוצתי – דרכון המונפק לעתים לקבוצה של תלמידים הנוסעים ביחד.
- דרכון נאנסן – דרכונים שהונפקו על ידי חבר הלאומים, ביוזמת פריטיוף ננסן אשר קיבל על כך פרס נובל לשלום, לפליטים שנאלצו לברוח ממקום מושבם. במקור ניתנו דרכוני ננסן לרוסים שברחו מברית המועצות על רקע אידאולוגי.
- דרכון פנימי - דרכון הנדרש במדינות דיקטטוריות על מנת לעבור מאזור אחד של המדינה למשנהו.
הדרכון בישראל [עריכה]
דרכון בישראל מונפק, ברוב המקרים, לתקופה של 10 שנים (קטינים- ל- 5 שנים בלבד). בעבר הונפק לתקופה של 5 שנים, עם אפשרות להאריך את תוקפו ל-5 שנים נוספות. כעבור 10 שנים או כאשר התמלא הדרכון, חובה לבטלו ולהחליפו בחדש. בראשית ימי המדינה, דרכונים הונפקו רק לשנתיים. דרכונים ישראליים מונפקים גם על ידי נציגויות ישראליות מחוץ לגבולותיה.
הדרכון הישראלי נחשב למיושן מבחינת אמצעי האבטחה נגד זיוף הכלולים בו. האמצעים האלה הם "סימני מים" וסיבי נייר מיוחדים הנראים באור אולטרה סגול. דרכונים מתקדמים יותר, כגון הדרכון הגרמני או הדרכון הבלגי, מכילים אמצעי אבטחה נוספים: צילום מחזיק הדרכון מודפס על דף הדרכון ולא מודבק אליו, דפי הדרכון כוללים הולוגרמה, כל דף בדרכון מודפס בצבע אחר כדי למנוע תלישת דפים מתוכו, הדרכון כולל שבב אלקטרוני עם כל פרטי הדרכון וכיוצא באלה.
היסטוריה [עריכה]
עד חקיקת חוק האזרחות, לא הונפקו דרכונים ליוצאים לחוץ לארץ אלא תעודות מסע[1][2]. עם התארכות הליכי החקיקת חוק האזרחות, הוחל בחקיקת חוק דרכונים שיאפשר הוצאת דרכונים למי שהממשלה מכירה בו כאזרח ישראלי[3], אולם גם חוק זה התעכב ובסופו של דבר אושר רק לאחר חקיקת חוק האזרחות[4].
דרכון דיפלומטי [עריכה]
בראשית ימי המדינה, מכיוון שהממשלה לא הנפיקה דרכונים, נעשה שימוש יחסית רחב בדרכונים דיפלומטיים. כך למשל, דרכונים דיפלומטיים שימשו את פקידי משרד החוץ ובני משפחותיהם גם כשהם נסעו בנסיעות פרטיות[5].
ב-12 בנובמבר 2007 אישרה הכנסת מתן דרכון דיפלומטי לחברי הכנסת במקום דרכון השירות שניתן להם עד כה, בהתאם לחוק חסינות חברי הכנסת. הצעת החוק הונחה על ידי ח"כ ניסים זאב שטען בפני מליאת הכנסת כי: "בשל מעמדם של חברי הכנסת... הנוסעים תדיר בנסיעות רשמיות לחוץ לארץ בתוקף תפקידם, ראוי כי זכאותם לדרכון רשמי לא תפחת מזכאותם של פקידי הממשלה הבכירים... כך שיקבע כי חברי הכנסת זכאים לדרכונים דיפלומטיים במקום דרכוני השירות". מנגד מספר חברי כנסת, וביניהם שלי יחימוביץ' טענו בפני המליאה כי חברי הכנסת אינם צריכים להיות שונים מכלל ישראל ביציאתם לחו"ל, וכבר כיום דרכון השירות מזרז בעבורם תהליכים שאינם פתוחים בפני האזרח הפשוט ודרכון דיפלומטי יש בו משום לתת דימוי מטעה שחבר הכנסת יוצא בשליחות רשמית מטעם ממשלת ישראל, ונותן לו חסינות ופטור מחובות מיסים החלות בארץ המארחת. חברי כנסת מהאיחוד הלאומי-מפד"ל טענו כמו כן שדמויות שנויות במחלוקת כמו חברי הכנסת הערבים יכולים לטוס לסוריה עם דרכון זה וליצור רושם שהם באו בשליחות רשמית.
ראו גם [עריכה]
קישורים חיצוניים [עריכה]
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
הערות שוליים [עריכה]
- ^ אריה אברהמי, מי יהיה אזרח ישראלי?, מעריב, 21 בנובמבר 1949
- ^ מאז תקומת המדינה הוכפל הישוב ומנינו 1,220,000 נפש, דבר, 9 בפברואר 1951
- ^ הממשלה דנה בשאלות כלכלה וכספים, דבר, 21 בינואר 1952
- ^ חוק הדרכונים לפני אישורו, דבר, 2 ביולי 1952. חוק האזרחות אושר כבר באפריל 1952.
- ^ תשובות שרים לשאילתות, דבר, 15 בינואר 1952
