דרמה לא אריסטוטלית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

דרמה לא-אריסטוטלית או צורה אפית של דרמה היא סוג של מחזה שבו המבנה הדרמטורגי שונה במאפייניו מזה של הטרגדיה הקלאסית ומקבל אפיונים של שירה אפית כפי שהם מוגדרים על ידי הפילוסוף אריסטו בספרו פואטיקה.

המחזאי המודרני ברטולד ברכט טבע את המונח "דרמה לא-אריסטוטלית" כדי לתאר את הממדים הדרמטיים ביצירות שלו. החל מ- 1930 כתב סדרה של מאמרים שנקראו "על הדרמה הלא-אריסטוטלית[1]. במאמרים אלה הוא מזהה את יצירתו אופרה בגרוש (1928) כדוגמה של "צורה אפית". "על פי הגדרתו של אריסטו", כותב ברכט, "ההבדל בין הצורה הדרמטית והאפית מיוחס לשיטות השונות של בניית המחזה‏[2]. שיטות הבנייה מתייחסות, כאן, לקשר שהמחזה מבסס בין חלקיו והמכלול שלו.

"הסופר האפי דבלין קבע קריטריון מצוין כאשר הוא אמר שביצירה אפית, בניגוד לדרמטית ניתן לקחת זוג מספריים ולחתוך אותה לקטעים שכל אחד מהם יוכל לחיות חיים עצמאיים מלאים"[3]

ברכט מגדיר, גם, את הניגוד בין דרמה מסורתית, אריסטוטלית והמחזות האפיים שלו כמקביל לעמדות פילוסופיות אידאליסטיות ומטריאליסטיות: הדרמה האפית עם נקודת המבט המטריאליסטית שלה וחוסר העניין שלה בהשקעה ברגשות הצופה בה אינה מכירה במטרה מלבד הגעה לנקודת הסיום. היא מכירה סוג אחר של שרשרת אירועים שמהלכו לא צריך להיות ישר אלא יכול להיות קו עקום, או אפילו, לנוע בקפיצות ... כשאדם נתקל בצורות אפיות של מטריאליזם המופיעות בדרמה ולעתים קרובות, בצורה בולטת, בקומדיה שהטון שלה הוא תמיד נמוך יותר ויותר מטריאליסטי[4]

ברכט טוען שנקודת מבט מטריאליסטית זאת על העולם ובמיוחד על בן האדם, היא שעושה את הצורה האפית למתאימה ושימושית במיוחד עבור המחזאי. המדע בן זמננו, ובמיוחד עבור ברכט, ה מטריאליזם ההיסטורי מגלה שגורל האדם נקבע על ידי הנסיבות (חברתיות ופיזיות). הצורה האפית מאפשרת לדרמה לביים את האדם כך שיכלול הבנה מדעית זאת. המחזאי יכול להראות את האדם (ברמה של יחסים בין אישיים) באינטראקציה עם כוחות גדולים יותר ואת הדינמיקה הפועלת בחברה[5].

"היום, כשרואים את האדם כ'סכום כל הנסיבות החברתיות' הרי הצורה האפית היא היחידה היכולה להקיף את כל התהליכים המשרתים את הדרמה כנושא לתמונה כוללת של העולם. בצורה דומה, האדם, אדם שהוא בשר ודם, יכול להיות מקובל רק על ידי אותם התהליכים שבתוכם ובמהלכם הוא מתקיים"[4]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Bertolt Brecht|Brecht, Bertolt . 1964. Brecht on Theatre: The Development of an Aesthetic. Ed. and trans. John Willett. British edition. London: Methuen. ISBN 0-413-38800-X. USA edition. New York: Hill and Wang. ISBN 0-8090-3100-0.
  • ---. 1965. Messingkauf Dialogues|The Messingkauf Dialogues. Trans. John Willett. Bertolt Brecht: Plays, Poetry, Prose Ser. London: Methuen, 1985. ISBN 0-413-38890-5.
  • Peter Szondi|Szondi, Peter. 1965. Theory of the Modern Drama. Ed. and trans. Michael Hays. Theory and History of Literature Ser. 29. Minneapolis: University of Minnesota Press, 1987. ISBN 0-8166-1285-4.
  • John Willett|Willett, John. 1964. Editorial notes. In Brecht on Theatre: The Development of an Aesthetic by Bertolt Brecht. British edition. London: Methuen. ISBN 0-413-38800-X. USA edition. New York: Hill and Wang. ISBN 0-8090-3100-0.
  • Raymond Williams|Williams, Raymond. 1993. Drama from Ibsen to Brecht. London: Hogarth. ISBN 0-7012-0793-0. p.277-290.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Willett (1964, 46).
  2. ^ מתוך מאמר של ברכט שנכתב, כנראה ב- 1936.‏ (Brecht (1964, 70)
  3. ^ The resonance between this image as a means of describing epic dramaturgical form and the concrete practice of cinematic montage, particularly as theorized by the Soviets, is not coincidental, but rather part of a shared radical modernist aesthetic exploration. (Brecht 1964, 70).
  4. ^ 4.0 4.1 Brecht (1964, 46).
  5. ^ This gloss draws on Szondi (1965).